משבר הציונות

דברים שנשא ח”כ פרופ’ אריה אלדד במליאת הכנסת בהצעה לסדר-יום בנושא: “המשבר בציונות” 21.1.2004

מיום הקמתה של מדינת ישראל דומה כי הציונות נמצאת במשבר זהות. אם תכליתה של התנועה הציונית היתה הקמת מדינה יהודית – אפשר והסתיים תפקידה של הציונות?
גלי העלייה לישראל סייעו אולי בהעלמת השאלה, בדחיקתה לשוליים. כי לציונות היתה לפתע משמעות חדשה-ישנה של קיבוץ גלויות וקליטת עלייה. הפרחת השממה ומפעלי ההתיישבות הגדולים שהמדינה הובילה או נגררה אליהם, סייעו גם הם בדחיית העיסוק בשאלת המשמעות של הציונות בימינו. ההפוגה בגלי העלייה ומשבר ההתיישבות, יחד עם הוויכוח הנוקב על עתיד מפעל ההתיישבות ביהודה, בשומרון ובחבל עזה, הוויכוח הפוליטי המר על עתיד חבלי הארץ הללו, דוחקים אותנו לפינה ודומה שאי אפשר לחמוק עוד מבירור השאלה הזו.

ומי שחריפותה של השאלה אינה ברורה לו, שהגדרת המצב כמשבר חריף, כמחלה קשה מאוד אינה מחוּורת לו – צריך לעקוב אחרי התסמינים, הסימפטומים של המחלה: הירידה מהארץ; הקביעה כי “הציונות מתה” כפי שקבע מי שהיה יו”ר הסוכנות היהודית ויו”ר הכנסת, אברהם בורג; הגדרת עם ישראל ככובש בארצו שנשמעה מפי ראש-הממשלה; ואחרון אחרון – אולי הסימפטום החמור מכל – הסכמת ממשלת ישראל לקבל תוכנית המכונה “מפת דרכים”, שעיקרה חלוקת הארץ והקמת מדינה ערבית בלִבה של ארץ-ישראל, אם בתצורה הקווארטטית שלה, או בתצורה של ההתנתקות והנסיגה החד-צדדית ועקירת יישובים והגליית תושביהם היהודים.
אי אפשר יהיה לרפא את המחלה אם לא נעמוד על שורשיה, על סיבותיה.

במאמר זה אבוא ואוכיח כי קו עקום אחד מחבר בין תוכנית אוגנדה של הרצל והתוכנית להקמת מדינה פלשתינית בארץ-ישראל. אבל כדי למקד את הטיעון הזה אזדקק לסיפור, סיפור שנמצא גם אצל עגנון, ואבי עליו השלום, הפרופ’ ישראל אלדד, שהשבוע מלאו שמונה שנים לפטירתו, היה נוהג לספר אותו כמבוא להרצאותיו על הציונות.

מעשה במלך אחד שהיה לו סוס יקר המציאות, שלו שושלת יוחסין עד לסוסי שלמה המלך. והמלך פחד שסוסו היקר ייגנב. בנה לו אורווה מברזל והציב עליה שערי פלדה ותלה בהם שבעה מנעולים – אך עדיין חשש שמא ייגנב סוסו. הלך ושכר שומר שיהיה ער בלילות וישמור על האורווה, ועדיין חשש שמא תיפול תנומה על השומר ויבוא גנב ויגנוב את הסוס. קם בלילה לבדוק אם השומר ער. בא ומצא אותו יושב בפתח האורווה. שאל אותו – מה הוא עושה כדי שלא תיפול עליו תרדמה? וענה השומר שהוא מעסיק את עצמו במחשבות פילוסופיות. אֵילו מחשבות פילוסופיות, למשל? שאל המלך, והשיב השומר שהוא חושב, למשל, לאן נעלם החור של הכעך לאחר שהוא אוכל את הבייגלה. המלך היה מרוצה מאוד, ועודד אותו להמשיך בדרך זו.

אבל גם למחרת בלילה לא סרו חששותיו, והמלך שב לבדוק את השומר. על מה אתה חושב עכשיו? שאל, והשומר השיב שהוא עוסק בשאלת הבוֹר שאינו מלא מחולייתו. כלומר: לאן נעלם העפר החסר, כאשר הוא חופר גומה ומנסה אחר-כך למלאה בעפר שהוציא ממנה. המלך היה מרוצה מאוד, ועודד אותו להמשיך ולחשוב מחשבות פילוסופיות עמוקות כגון אלו. ובלילה השלישי שאל אותו המלך על מה הוא חושב, וענה לו השומר, שהוא חושב, למשל, איך זה, אורווה מברזל ושערים מפלדה ושבעה מנעולים ושומר – איך זה הצליחו לגנוב את הסוס???

והנמשל – הנמשל הוא מדינת ישראל ותנועת השחרור הלאומית של עם ישראל. כשהיינו עם גולה מפוזר בכל העולם, בלי מדינה, היתה בנו הכרה עמוקה, סוברנית, פשוטה, שארץ-ישראל היא שלנו. ודווקא עתה, כשזכינו בכוחה של הציונות והקמנו מדינה, וקיבצנו מיליוני יהודים לארץ, ויש לנו צבא מפואר לשמור עליה – דווקא עתה הצליחו לגנוב לנו את הסוס הזה, את הציונות, ושוב איננו בטוחים שארץ-ישראל שייכת לעם ישראל ולא לשום עם אחר זולתו בעולם.

כדי להבין איך זה קרה, צריך לנתח את טעויותיה של התנועה הציונית. הטעות הראשונה של מנהיגי הציונות היתה הצגת התנועה הציונית כניסיון לפתור את “הבעיה היהודית”. אם הבעיה היהודית היא תוצאה של האנטישמיות, והאנטישמיות על צורותיה השונות גורמת להשמדה או לגלי פליטים יהודים, אפשר לפתור את בעיית הפליטים היהודים, לפחות באופן תיאורטי, בדרכים שונות: ליברליזם חדש במערב, קומוניזם ברוסיה, פיקוח וחסות בינלאומיים, אולי טריטוריאליזם. כך הגיע הרצל, שעלה על שרטוני אי-רצונם של שליטי העולם לתת לו את ארץ-ישראל, לרעיון אוגנדה. כך הפכה הציונות בדיוק למה שהרצל לא רצה שהיא תהיה – בעיה של יהודים, תנועה המבקשת פתרונות פילנטרופיים בממדים גדולים. כך התגלגלה התנועה הציונית מבזל לאוגנדה, ובימי המנדט הבריטי הפכה לתנועה הנאבקת על עוד ‘סרטיפיקטים’, כי יש פליטים יהודים ומוכרחים למצוא להם מחסה. הניסוח של הציונות היה צריך להיות – והיה כזה ב”עיקרי התחייה” אותם ניסח אברהם שטרן, הוא יאיר, מחולל לח”י – הניסוח היה חייב להיות חיובי: מטרת הציונות צריכה להיות חידוש מלכות ישראל.

ממש כשם שהצרפתי אינו צריך לבסס את תביעתו על צרפת גם בשעה שהיא כבושה בידי הגרמנים, בצורך לפתור את בעיית הצרפתים , כי אם ברצון הסוברני של העם הצרפתי , כך גם הציונות, לא צריכה להיות תנועה השואפת לסוברניות אלא תנועה סוברנית, כמו של כל עם בארצו וביחסו אליה: תנועה הבאה לשחרר את העם אם הוא משועבד בידי זרים.עם ישראל זכאי להיות עם חופשי במולדתו, בין אם יש אנטישמיות בעולם או אם איננה, אם יש בעיה יהודית או אם איננה. אם יש שלווה וביטחון בארץ או גם אם אין. המשיח הציוני לא נועד להיות גואל העם היהודי מצרותיו כי אם מקים המלכות והממלכתיות כערך עצמי.

הטעות השנייה של מנהיגי הציונות, המקור השני לכישלונם, היה יחסם לארץ-ישראל. המדינה היהודית, גם לפי הרצל וגם לפי בן-גוריון, היתה בעיניהם הפתרון האידיאלי לבעיית היהודים ולא מטרה בפני עצמה. כשם שכל עמי אירופה שהיו משועבדים לגרמנים נלחמו על חירותם, לא כדי לפתור את בעיית הצרפתים, היוונים או היוגוסלבים אלא כדי לשחרר את מולדתם מכיבוש זר. מטרת הציונות, לפיכך, לא היתה צריכה להיות הקמת מדינה יהודית כמקלט בטוח, כי אם התנועה לשחרור המולדת. הציונות החילונית לא התייחסה לארץ-ישראל כארץ מולדת כבושה כי אם כאל המקום הגיאוגרפי המתאים ביותר מסיבות היסטוריות לפתרון בעיית היהודים. כך נולדה טעות אוגנדה; כי אם ארץ-ישראל איננה אפשרית מסיבות שונות – צריך למצוא מקום אחר.

המושג ציון והשאיפה לשיבת ציון היו קיימים אלפיים שנה, גם כשלא היו יהודים בארץ וגם בטרם היו הציונות. טעות אוגנדה, והיחס הטריטוריאלי לארץ-ישראל הוביל לקבלת הצהרת בלפור וההחלטה על הקמת הבית הלאומי היהודי והמנדט, ככלים לגיטימיים לביצוע התוכנית הציונית הטריטוריאלית בארץ-ישראל. הציונות חייבת היתה להגדיר את הצהרת בלפור ואת ההחלטה להקים בית לאומי לעם היהודי, כהחלטות בלתי-חוקיות, משום שלא נבעו משום מקור סמכות מוצדק. שום עם בעולם אינו יכול להעניק לעם היהודי את מה ששייך לו ממילא. והעם היהודי – אסור היה לו להזדקק להכרה הזו, הבאה מבחוץ, בסוברניות שלו על ארץ-ישראל, כמו שאסור לו היום לחזר אחרי פתחי אומות העולם, ובוודאי לא על פתחי הערבים, בבקשה לזכות בהכרה מחודשת בזכותו של העם היהודי למדינה יהודית בארץ-ישראל.

לכן היתה טעות עקרונית גם בתקווה כי הציונות המעשית, קניית קרקעות ויישוב הארץ, יַקנו לנו זכות מוכרת עליה. נכון כי גבולות ההתיישבות קבעו גם את גבולות שביתת הנשק בתום מלחמת השחרור, אבל לא משום שקנינו אדמה והקמנו יישובים, אלא משום שנלחמנו באותם מקומות וניצחנו. וחבלי יש”ע הם שלנו לא משום שהקמנו בהם מאות יישובים, אלא משום שהם חלק מארץ-ישראל השייכת לנו, אשר שחררנו מכיבוש ערבי זר.

הציונות המדינית ראתה את העם היהודי כאובייקט, כבעיה בינלאומית שהעולם צריך לסייע בפתרונה על-ידי הקמת מדינה יהודית. ואת הארץ ראתה כטריטוריה להתיישבות, מכשיר לפרודוקטיביזציה של העם היהודי. העם היהודי אסור לו לבוא ולטעון על ארץ-ישראל בנימוקים של חוסר אפשרות לחיות במקום אחר. היא שלנו לא בגלל האנטישמיות, והארץ אינה המרחב הדרוש ליישובו של העם היהודי. העם היהודי לא צריך להיות אובייקט, לא להיות “צודק” ולא להיות “נרדף” אלא סובייקט, פועל. הציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי מכל שעבוד של גלות, ושחרור ארץ-ישראל מכל כיבוש: תורכי, בריטי או ערבי.

טעות היסוד הטריטוריאלית אִפשרה את טעות אוגנדה ומאפשרת היום את אסון הקמת המדינה הפלשתינית. אם ארץ-ישראל היא רק הטריטוריה הדרושה למושבו של העם היהודי ולא ערך סוברני, עצמי, המגדיר את העם היהודי לא פחות משהוא מגדיר אותה – אזי אפשר אולי להצטמצם, לשבת בחצי-מושב.

אבל ארץ-ישראל היא המולדת גם כשהיא חדלה להיות מקלט בטוח. והמלחמה לשחרורה אינה באה לפתור את בעיית הביטחון. אם הבעיה שלנו כאן היא ביטחון – ואין ביטחון – אפשר לרדת מהארץ, אפשר לסגת חד-צדדית, אפשר אולי לחפש איזו אוגנדה. הציונות איננה האורווה שהכזיבה ואיננה השומר שכשל. הציונות האמיתית היא הסוס. אין לנו מוצא מהמשבר זולת לשוב ולעלות עליו.