nm מצווה הבאה בעבירה.
פרופ’ אריה אלדד
שמחה עצומה התפשטה בעולם היהודי כשנודע דבר מכתבו של הלורד בלפור ללורד רוטשילד . הצהרת בלפור קבעה כי ממשלת הוד מלכותה רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. זו היתה התגשמות החלום ההרצליאני על השגת הסכמה בינלאומית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ואחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהחליט חבר הלאומים בסן-רמו לתת לבריטניה מנדט על ארץ ישראל כדי להגשים בה את הצהרת בלפור – היו רבים בעם ישראל ששמעו בכך פעמי משיח.
ורק מעטים שאלו : בעצם מי הם בלפור, והמדינות החברות בחבר הלאומים, ש”יעניקו” לעם היהודי את ארץ ישראל? ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. שום גוי לא יכול לתת אותה לעם היהודי. ולכן הציג דוד בן גוריון את התנ”ך בפני חברי ועדת פיל ב1937 ואמר כי זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל אינה נובעת מהצהרת בלפור או מהחלטת חבר הלאומים, אלא מן התנ”ך. זהו “הקושאן”, כתב הבעלות, שלנו על ארץ ישראל.
בדומה לכך אפשר לשאול : מי הוא טראמפ ש”יעניק” למדינת ישראל ריבונות בארץ ישראל?
התשובה לשואלים היא אחת : המלך כורש, בלפור, סאן רמו, החלטת האו”מ מכ”ט בנובמבר כמו גם תכנית טראמפ שהתפרסמה השבוע – אינם מקורות הזכות שלנו על ארץ ישראל, אלא רק הכרה בזכותנו זו. מתוך התובנה הזו צריכה להתפתח תגובתנו לתכנית שהונחה בפנינו .
תכנית טראמפ היא אכן ההצעה הטובה ביותר שהוגשה לישראל בידי נשיא אמריקאי. ההכרה בזכויות ההיסטוריות והחוקיות של עם ישראל ביהודה ובשומרון, בשלמות ירושלים כבירת ישראל, בחוקיות ההתנחלויות ובזכותה של מדינת ישראל לספח אותן , בעיקרון שאין מפנים אף מתיישב יהודי מביתו. כל אלו מציבים את ישראל, ותביעתה לריבונות בכל ארץ ישראל המערבית בעמדה הטובה ביותר בה נמצאנו מאז קום המדינה. זהו צעד חשוב בדרך להחלת ריבונות מלאה בכל ארץ ישראל. זו התשובה הציונית ההולמת ל”תורת השלבים” של ערפאת. עוד שלב בדרך לתבוסה שלמה של הלאומיות הערבית בארץ ישראל.
אבל הפירות הללו גדלים על עץ מורעל. כי באותה נשימה מכיר טראמפ גם בזכויות הפלשתינאים להגדרה עצמית בארץ ישראל ומתכוון שאם יעמדו בתנאים רבים – יזכו במדינה עצמאית, גם אם מפורזת, מפוררת, ותלויה לחלוטין בישראל.
ה”ריאל פוליטיק” מחייב כמובן לקבל מה שניתן לנו עכשיו בשתי ידיים, גם מתוך ההבנה הברורה שאין שום סיכוי שהערבים יסכימו לתכנית. הם לא ישלימו עם ריבונות ישראל בירושלים המאוחדת, הם לא יוותרו על “תביעת השיבה”. הם לא יסכימו להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ולא יסכימו בתנאים אלו להצהיר על “סוף הסכסוך”. וכיון שהם לא יסכימו – מה איכפת לנו להסכים?
ממשלת ישראל חייבת להחליט מיד, בלי שום עיכובים, על החלת ריבונות על בקעת הירדן, על כל היישובים היהודיים ביו”ש וגם על כל השטחים הפתוחים ( כמחצית משטחי C ) שארה”ב “מכירה בזכותנו” להכין עליהם ריבונות. עצם המהלך הזה ינעץ מסמר אחרון בארון הקבורה של רעיון העוועים להקים מדינה פלשתינאית בלב הארץ. וזו מצווה חשובה. הרחבת ריבונותנו בארץ היא מצווה. החלת החוק על כל היישובים היהודיים בארץ ישראל היא מצווה.
אבל אני מבקש לעסוק בשאלה העקרונית, האידיאולוגית, ולא במהלך הפוליטי-מדיני המתבקש מאליו. השאלה האם אין זו “מצווה הבאה בעבירה” . כלומר האם קבלת התכנית על ידי נתניהו הכוללת הכרה עקרונית בזכותם של הערבים להקים מדינה בלב המולדת שלנו, היא חטא אידיאולוגי חמור הפוסל את הזכות ליהנות מפירותיו?
הכלל התלמודי העוסק ב”מצווה הבאה בעבירה” קובע למשל שאם אדם גזל לולב מחברו וביקש לקיים בו מצוות נטילת לולב – כאילו לא קיים את המצווה. ואסור לאדם להניח תפילין שגנב מיהודי אחר. הכלל הוא שאין להכשיר עבירה רק בנימוק שהיא מיועדת לעשיית מעשה טוב. על בסיס העיקרון הזה נמנעו “נטורי קרתא” מלהתפלל בכותל כי הוא שוחרר בידי “חיילי המדינה הציונית” מדינה “חילונית” שהורתה ולידתה, לתפיסתם, בחטא של מרד כלפי שמיא. ואם נצא מהדיון ההלכתי – זה הכלל המקובל האומר ש”המטרה אינה מקדשת את האמצעים”.
אבל החברה האנושית יודעת להוציא מן הכללים הללו מקרים מיוחדים. רובין הוד, ששדד עשירים כדי לחלק לעניים נתפס בתרבות המערבית כגיבור ואיש צדק. וגם התלמוד יודע להוציא מהכלל הפוסל “מצווה הבאה בעבירה” מצוות הנעשות לטובת הציבור, ולא לטובת היחיד. אם תרצו – גם במלחמת מגן מוצדקת נגרמים הרג וחורבן, וגם אם הקרבנות הם “אזרחים שאינם מעורבים” – המעשים מוצדקים בנסיבות הענין בכך שלא מדובר חלילה ברצח מכוון אלא בתוצאות בלתי נמנעות של כל מלחמה. גם מלחמה צודקת.
ואחרי “הפילוסופיה” – התכל’ס.
האם מותר למחנה הלאומי בישראל להחיל עכשיו ריבונות על מה שאפשר בידיעה כי ראש הממשלה הסכים לקיים משא ומתן עם הפלשתינאים על בסיס תכנית טראמפ. כלומר, במשתמע – הכיר בזכותם של הערבים למדינה בארץ ישראל? האם מותר ליהנות מפירות הריבונות, לרחוץ בניקיון כפינו כשאנו שוללים עקרונית מדינה פלשתינאית, ולתלות את האשמה האידיאולוגית בנתניהו?
בשינויים מסוימים- אנו חוזרים לויכוח בין המחתרות, אצ”ל ולח”י, שסירבו לקבל את החלטת החלוקה של האו”מ מכ”ט בנובמבר כי ראו בכך הכרה בזכותם של הערבים על חלק מארץ ישראל, ובין דוד בן גוריון וחבריו שקיבלו את החלטת החלוקה. בן גוריון ידע שהערבים לא יקבלו את ההחלטה, שתהיה מלחמה. והגבולות ייקבעו על פי תוצאות המלחמה. ברמה האידיאולוגית צדקו מנהיגי המחתרות. ברמה המדינית-פוליטית צדק בן גוריון.
במישור האידיאולוגי – צודק כל מי שאומר שאסור לעולם להכיר בזכותם של הערבים למדינה בארץ. במישור הפוליטי-מדיני-מעשי צודק כל מי שאומר כי חובה לעשות עכשיו מה שצריך ואפשר. ובלבד שנצא לדרך הזו מתוך כוונה ברורה לטרפד כל ניסיון להקים מדינה פלשתינאית. שהמטרה הניצבת לנגד עינינו בקצה הדרך היא החלת ריבונות מלאה על כל ארץ ישראל.
המתח בין פוליטיקה ואידיאולוגיה יהיה קיים לעולם. תהום רובצת ביניהן. אבל הגשר שצריך למתוח מעל התהום הזו יציב היום יותר מאשר ערב הקמת המדינה. כי הערבים לעולם לא יסכימו עם התכנית, והמלחמה תימשך, ובסופו של דבר – כפי שהבין גם בן גוריון – המלחמה קובעת את הגבולות. מלחמת העצמאות קבעה גבולות זמניים. מלחמת ששת הימים הרחיבה אותם אבל “העולם” סרב להכיר בגבולות החדשים. תבעו מאיתנו לסיים את “הכיבוש” ולסגת לגבולות 67. אבל החומה הזו נפרצה. ארה”ב הכירה בירושלים “המערבית” כבירת ישראל, אחר כך בריבונות ישראל בגולן, ועכשיו גם בירושלים המאוחדת כבירת ישראל ובריבונות ישראל על חלקים מיו”ש. לאט לאט ישלים “העולם” עם הכל. בסוף אולי אפילו השמאל הישראלי ישלים עם המציאות.
ועוד ענין אחד, לסיום:
בעבר הערכתי כי נתניהו לא יקיים את הבטחותיו להחיל את החוק על הבקעה ועל ההתיישבות. אם אכן ישלים את המהלך הזה ולא ידחה אותו עד אחרי הבחירות – אודה כי טעיתי בהערכותי אלו.
נכון לשעת כתיבת המאמר הזה – הסיכוי שאצטרך להתנצל – קלוש.
כתבות נוספות
