מצאתם מקום חרפתי
פרופ’ אריה אלדד
מאז שהשתחררתי משרות קבע ארוך בצה”ל מצאתי עצמי מאות פעמים משתתף בדיונים מרובי משתתפים, המכונים פאנלים. ומעולם , עד השבוע, לא מצאתי עצמי נטול מענה. מבויש.
בשעת ערב מאוחרת, בתחילת השבוע , על במה אחת עם ארבעה ערבים וערביה אחת. כמעט כולם כועסים. אלף איש באולם. המלה ריבונות מופיעה שוב ושוב ברקע מאחורינו. זה היה כנס הריבונות הרביעי שארגנו נדיה מטר ויהודית קצובר, “נשים בירוק”. והפעם העזו להופיע אתנו גם ערבים.
היו שם אבו עין אל טריפי ושייח אבו חליל אל תמימי מרמאללה, בעבאיה וכפיה אדומה, וחאג’ אשרף ג’עברי מחברון, וג’ונתן אל חורי, נוצרי מארוני אזרח ישראל, בן לקצין צד”ל, ואנט חאסכיה , פעילה חברתית מוסלמית ציונית, ששני בניה משרתים בצה”ל. המנחה היה נועם ארנון, מהיישוב היהודי בחברון.
אנשים אמיצים. לא רק שבאו לדבר בכנס, פתוח לתקשורת, שהוקדש להחלת ריבונות ישראל ביהודה ובשומרון, ולהסתכן בהגדרתם כבוגדים בידי שכניהם והשולטים בהם, גם לא חששו למתוח ביקורת על הרשות הפלשתינאית המושחתת, המקבלת מיליארדים ולא בונה אפילו בית חולים אחד בשטחי אחריותה. והיו בהם גם שלא היססו למתוח ביקורת קשה “מימין” על ממשלות ישראל.
ג’ונתן אלחורי הזכיר את בגידת אהוד ברק באנשי צד”ל. ואנט חאסכיה ( שהייתה מועמדת בבחירות האחרונות מטעם רשימת הבית היהודי!) דיברה על ההתעלמות של הממשלה והחברה היהודית מערבים כמוה, שאינם מגדירים עצמם “פלשתינאים” אלא ישראלים, ומילדיה המשרתים בצה”ל. ולא היה לי אלא לכבוש פני במפת השולחן.
אבל קשה מכולם היה לי עם אשרף, איש העסקים מחברון, מראשי משפחת ג’עברי שהצליח לבייש אותי באמת. “איפה היו כל ממשלות ישראל חמישים שנה?” שאל. “למה הפקירו את השטח לידי ארגוני הטרור? ממשלות ישראל הן שדחפו לי בכוח לידיים את הדגל הפלשתינאי. אם רצתה ישראל לספח את הגדה, מה מנע אותה מאז 1967? כמו שעשתה במזרח ירושלים וברמת הגולן. למה לא עשתה זאת? מדוע המתינה חמישים שנה עד שהגענו לאן שהגענו?”… “אתם אינכם יודעים מה הסבל אשר סובלים ממנו שני הצדדים. אנחנו לא נגד סיפוח הגדה. וכיוון שלמדינת ישראל יש יכולת לספח, אף אחד לא יכול למנוע ממנה לספח את השטחים”… “אם לא נשבור את המחסום הזה נישאר במצב שאנחנו נמצאים בו כבר חמישים שנה”.
ונזכרתי בדבריו של יהודה הלוי בספר “הכוזרי”. כאשר שאל אותו המלך מדוע היהודים אינם קמים ועולים לארץ אבותיהם אשר הם מתפללים לשוב אליה שלוש פעמים ביום , ומדוע הם עוברים על מצוות תורתם? משיב יהודה הלוי מפיו של “החבר” : אכן מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר. וכל תפילותינו הן “כצפצוף הזרזיר”.
אנשי רמאללה מן הדוברים היו זהירים יותר. הם לא קראו לישראל להחיל ריבונות. אף שהתבטאו כך בעבר היו מסויגים – כמעט מפוחדים – בדבריהם בכנס. רק לאחר מעשה נודע כי כשנודע דבר השתתפותם ספגו איומים. “אפילו רבים ממנהיגי הימין בישראל אינם קוראים לספח את כל השטחים” אמרו להם. “הם אולי יספחו את שטחי C ואתם תישארו איתנו.” אולי היו חוששים פחות לו האמינו שאנחנו ניצים. לא זרזירים.
וזכרתי את הדרוזים בגולן. רק בודדים הסכימו לקבל אזרחות ישראלית עם החלת החוק הישראלי על רמת הגולן. כל עוד היה נדמה להם כי נסיגת ישראל צפויה בקרוב, משום שישראל מקיימת משא ומתן עם סוריה ומתחייבת לסגת – לא עלה על דעתם להיחשב בוגדים בסוריה של אסאד. רק לאחרונה. כשהבינו שהנסיבות השתנו. כי ישראל לא תרד עוד מהגולן וכי סוריה לא תשוב להיות מה שהייתה – גוברת נכונותם להתאזרח. וכך בדיוק היה עם ערביי ירושלים המזרחית.
לפני כ95 שנה , בעיתון הציוני בשפה הרוסית “ראזסוויט” פרסם זאב ז’בוטינסקי את המאמר המכונן שלו ” על קיר הברזל (אנחנו והערבים)”. ובו הוא מנתח בקיצור ובבהירות את יחסי הגומלין בין האוכלוסיות בארץ ישראל. כבר אז העריך ז’בוטינסקי כי לעולם לא נצליח לשכנע את הערבים בדרכי שלום להסכים עם שליטתנו בארץ. כי אלו החושבים שתמורת הטבות חומריות או תרבותיות ישלימו הערבים עם הגשמת הציונות – הוזים הזיה ילדותית הנובעת מיחס של בוז ששורשו בדעה קדומה על הערבים. כל עוד יש להם זיק של תקווה לנצח אותנו, כותב ז’בוטינסקי, הם ימשיכו להילחם בנו. רק אם נקים “קיר ברזל”, ובקיר הזה לא יהיה אף סדק אחד – רק אז יסכימו להשלים עם שליטתנו . אולי נוכחותם של ערבים אמיצים על הבמה בכנס הריבונות היא עדות לקיומו של “קיר ברזל” כזה בתודעתם. הוכחה לכך שהם, למרות גמגומי מנהיגי ישראל, והימנעותם במשך חמישים שנה מהחלת ריבונות, מבינים, עוד לפני רבים מהיהודים , כי עם ישראל לא יסכים לעולם להקים מדינה פלשתינאית בלב המולדת שלו, וכי אלו שיזרזו את תהליך החלת הריבונות – יחסכו לעצמם ולנו שפיכות דמים, סבל ודיכוי בידי קבוצות טרור מושחתות השולטות בהם בזכות הלגיטימציה וההסכמים שהעניקה להם ישראל.
בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת שלטו כמה משפחות ערביות מכובדות ברחוב הערבי. בהכללה גסה אפשר למנות: הדג’אנים, שהיו אנשי המסחר והכספים, הנשאשיבים, שרבים מהם עסקו במקצועות חופשיים : עורכי דין ורופאים, פקידים בכירים, והחוסיינים, הידועים אצלנו לשמצה ולרצחנות, שהיו כהני הדת והמנהיגים הלאומניים. הנשאשיבים היו “המתונים”: האמינו בשלום, קיימו שיח אינטלקטואלי , תרבותי, חברתי ופוליטי עם אנשי השמאל הישראלי הרדיקלי דאז, מיסודה של “ברית שלום” שעל הר הצופים. הם היו התקווה הגדולה של השמאל הישראלי לדו קיום. כאשר חולל חאג’ אמין אל חוסייני את “המרד הערבי הגדול” (מאורעות 1936-1939) הוא פתח בחיסול מאות ראשי בתי אב ממשפחת הנשאשיבים. כך מצאנו ב1947 חברה ערבית שרק בודדים מנכבדיה הסכימו לקבל את החלטת החלוקה של כ”ט בנובמבר. הלוויתם התקיימה למחרת.
בנו תלויים הדברים כיום הזה. אם נניח לחוסיינים לשלוט ולרצוח, יהודים וערבים, ( והחוסיינים היום הם אנשי הרשות הפלשתינאית הפתח’ ואש”פ, , החמאס והג’יהאד) או ניתן לאמיצים כדוגמת אלו שהגיעו אל הבמה בכנס הריבונות סיכוי להתבטא, לעשות עוד ועוד נפשות, להשלים עם שליטת מדינת ישראל בארץ ישראל, עם הריבונות שנחיל. בנו תלוי הדבר אם נקים קיר ברזל – או נחורר וננקב ככברה גם את מה שהשגנו. הערבים מתבוננים בנו ומחכים. האינתיפדות שהקיזו את דמנו – הרסו אותם. “תהליך השלום” מאוסלו ועד קמפ דייויד, ומ”המפקד הלאומי” ועד “יוזמת ז’נבה” הובילו אותם אל שוקת שבורה. השמאל הישראלי האכיל אותם מלים יפות, הרבה כלאם פאדי, אבל היהודים התנחלו בארץ וקבעו עובדות. יותר ויותר מהערבים בשלים לנסות אלטרנטיבה של ריבונות ישראל. זה תלוי בנו.
צילום גרשון אלינסון
כתבות נוספות
