מפא”י זכרונה לברכה
כשנבחר יאיר גולן לראשות העבודה, ואיחד אותה עם מרצ – הוא רצה שם חדש. “העבודה” כבר לא הייתה פירמה, וגם מרצ צורפה כנדוניה. בכנסת עדיין מכהנת היו”ר הקודמת, מירב מיכאלי . כשנבחרה לראשונה לכנסת , לפני 12 שנים, היא היתה חכי”ת ב”עבודה”. אחר כך התמזגה עם “התנועה” של ציפי לבני והפכה ל”מחנה הציוני”. ואחר כך נפרדו. ומיכאלי כבר בסיעת “עבודה גשר”, ואחר כך ב”עבודה גשר מרצ”, ואחר כך “עבודה גשר” ואחר כך שוב סתם “עבודה”. מבחינה רפואית תנועות מפלגתיות כאלו מוגדרות כפרפורי גסיסה. ואז בא יאיר גולן, בכלל ממרצ, ולקח אותם בהליכה, איחד את מה שנשאר משתיהן, וקרא להן “הדמוקרטים”. רק שבאתר רשם המפלגות – אין חיה כזאת. אולי סתם רשלנות. אולי כדי לחמוק ממגבלות תרומות לפי חוק המפלגות. על כל פנים – השבוע פנו מטעמו לועדת הכנסת כדי לשנות את השם. יו”ר הקואליציה, אופיר כ”ץ , החליט להטריל אותם והודיע שהם יכולים מצידו להירשם כסיעת האנרכיסטים, כי אינם דמוקרטים בעיניו. לאחר שהוקמה ב1968 זכתה “העבודה” ב- 55 מנדטים. ב2020 התכווצו לשניים. בסקר “מעריב” האחרון זכו “הדמוקרטים” ל-9 מנדטים. זה מה שיש היום לשמאל הישראלי. עולם הולך ונעלם.
אחרי שמשחקי “למען השם” האלו יסתיימו – ייקבע סופית מותה של מפלגת העבודה, וראוי לערוך לה טקס אשכבה מכובד באמת. כי הם לא נולדו “עבודה”. הם נולדו ב1930 על ברכי דוד בן גוריון , כמפלגת פועלי ארץ ישראל. ב1968 התאחדו עם “אחדות העבודה” ורפ”י היו למפלגת השלטון ה”עבודה” אחר כך הקימו “מערך” עם מפ”מ השמאלנית ( כמו מרצ היום, רק בעד רוסיה הסובייטית) . הכוח הפוליטי שייצג את החלוצים בוני הארץ, את “היישוב המאורגן” מימי המנדט, את “ההגנה” והפלמ”ח. 64 חכי”ם. אז מה קרה להם? למה התכווצו כל כך מאז?
*
מפא”י ההיסטורית היתה מפלגה ציונית-סוציאליסטית. צאצאיה “הדמוקרטים” ודאי אינם סוציאליסטים, ומרצ, מפלגת האם של יאיר גולן, סובלת מהתפתלויות קשות בכל פעם ששואלים אותם אם הם מפלגה ציונית. זהבה גלאון שעמדה בראש המפלגה הסבירה כי מרצ לא הגדירה את עצמה כציונית כדי לא להביך את חבריה הערבים . הערבים עזבו מזמן , אבל הם עוד מתפתלים.
מפא”י ההיסטורית, וגם “העבודה” כשהוקמה, לא הכירו ב”זכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי”. בן גוריון כבש וגרש ( או למצער לא מנע בריחת ערבים) והתעלם מגבולות כ”ט בנובמבר. אשכול הרחיב את גבולותינו מהגולן ועד הסואץ ומהים ועד הירדן, וגולדה לא התבלבלה לרגע כשאמרה שאין בכלל עם פלשתינאי.
הכישלון במלחמת יום הכיפורים הביא למהפך של 1977. מספרים כי אחד ממנהיגי השמאל, יצחק בן אהרן כששמע שבגין ניצח – הציע להחליף את העם. גם אם זה לא ממש מדויק – הוא בפירוש הודיע שאינו מקבל את הכרעת העם. כבר אז הסתמן המרכיב האנטי-דמוקרטי של המפלגה שהיום מבקשת להתקשט בשם הזה. דמוקרטים הם רק כשהעם בוחר בהם. אם הוא בוחר באחרים – הם יצאו לרחובות, יקראו למרי אזרחי, יפגעו בכלכלה ויובילו סרבנות – והכל בשם הדמוקרטיה.
כשהחלו רבין ופרס לסטות מהאידיאולוגיה המפא”ית הארץ ישראלית, ולהכיר בעם הפלשתינאי – גם הצטמצמה התמיכה בהם בבחירות ( העבודה איבדה 10 מנדטים). הם ראו עצמם כ”מתקדמים” , חתני פרס נובל, מביאים שלום עם הערבים – אבל המיטו עלינו את אוסלו, ואת האינתיפאדה, העם ברובו זיהה את הגורמים לאסון. וככל שהתרחקו שמאלה – איבדו את הסיכוי לשוב ולשלוט. מנהיגי מפא”י ההיסטורית ידעו לגלות גמישות פוליטית. גם יורשיהם ראו עצמם “גמישים” אך הם פשוט איבדו את עמוד השדרה האידיאולוגי. ויחד איתו את הקוים האדומים הציוניים שכיוונו את בן גוריון, אשכול וגולדה. הסוציאליזם כבר מזמן התעפש. יורשי מפא”י ההיסטורית התנתקו ממנו, הפריטו את הקיבוצים, ויתרו על נכסי הכלל , התמכרו לפרט ולנכסיו. ומשתמכו בהקמת מדינה פלשתינאית בלב הארץ – ויתרו גם על נכסי האומה במולדת .
*
מפא”י ההיסטורית ויורשותיה ידעו להבדיל בין דיבור למעשה. בן גוריון ידע לתקוף במלים חריפות את “המיליטריזם” של ז’בוטינסקי – ולטפח את “ההגנה”, ולהקים את צה”ל. דיברו סוציאליזם – והעדיפו את הקפיטליזם האמריקאי . הניפו את דגל הממלכתיות אך איישו כל תפקיד בשירות המדינה רק באנשי שלומם. במגילת העצמאות ידעו לכתוב “אנו קוראים – לבני העם הערבי …לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה.” ובה בעת גם לגרש ערבים, להרוס את הכפרים מהם ברחו כדי שלא יחזרו, וכדי שאפשר יהיה ליישב בהם יהודים. הם ידעו להפקיע אדמות , להטיל ממשל צבאי ולא לקבל ערבים לקיבוצים. אך לא תמצאו גם תקנון קיבוצי אחד המונע קבלת ערבים. אך ברגע שהשמאל הפסיק לעשות ציונות
בן-גוריונית וניסו ליישם את הסיסמאות החלולות שחוברו רק כמסכה ולא כתוכנית עבודה ציונית – החלה התרסקותם.
* * *
ישראלים רבים היו מוכנים להאמין להבטחות השלום שנישאו לקראת החתימה על הסכמי אוסלו. האמון הציבורי הזה התרסק והמפה הפוליטית של ישראל זזה חזק ימינה בעקבות האינתיפאדה השניה. “העבודה” לא זיהתה את השינוי הפוליטי, ולא את הטעות המדינית האסונית שהמיטה על ראשינו. ככל ששקענו עמוק יותר בים הדמים – העמיקו הם להתבצר בתכנית “שתי המדינות”. לרגע היה נדמה שגם מנהיגי הימין – שרון ואולמרט – הצטרפו אליהם, שזו התוכנית המנצחת. שרון הביא עלינו את ההתנתקות, ואת קרבנותיה אנו קוברים ב-15 החודשים האחרונים. רוב אלו שעדיין החזיקו בסיסמאות “ההתנתקות טובה לביטחון”, האמינו בדו-קיום ובשלום עם הערבים, וב”שתי המדינות” – התפכחו, אך עדיין יש מעטים המאמינים בהן. רחמנות.
בהרבה שסעים ופילוגים בישראל כבר לא קל להבחין בין ימין ושמאל. לי נותר רק נייר לקמוס אחד להבחין ביניהם : ארץ ישראל. מי שתומך בהקמת מדינה פלשתינאית ממערב לירדן הוא שמאל. מי שמתנגד – ימין. וכיון שהציבור בישראל – גם כשהוא דורש התפטרות נתניהו וכל ממשלתו האחראים למחדל ה-7 באוקטובר – אינו אובדני, והוא יודע כי לפחות 75% מהערבים בעזה וביו”ש תומכים בחמאס ובטבח שביצע בנו. ולכן הרוב המכריע של הציבור בישראל מתנגד להקמת מדינה פלשתינאית שתהפוך בהכרח למדינת חמאס בלב הארץ. ולכן , גם בסקרים הנערכים לאחרונה, ומשקפים במידה רבה בעיקר התנגדות לנתניהו – זוכה השמאל הישראלי, זה המבקש מיתוג מחודש בשם “דמוקרטים” כדי להתרחק מהפירמות הכושלות הישנות – לפחות מ10% מקולות הבוחרים. מפא”י ומפלגת העבודה היו פעם מפלגות שלטון. מרכז-שמאל בעמדותיהן, וימין בטחוני טריטוריאלי במעשיהן. ככל שיאיר גולן והדמוקרטים שלו יתרחקו מהציונות הבן גוריונית וימשיכו להבטיח לנו “מדינה פלשתינאית דמוקרטית ומפורזת, בגבולות 67, שירושלים המחולקת בירתה , שלגיה מלכתה ושבעת הגמדים שריה ” – יאבדו עוד ועוד מתומכיהם. אבל מנהיג השמאל בישראל חייב להקצין כי זולת הזיות השלום ושתי המדינות – מה נשאר לו כדי להתבדל ממפלגות המרכז הציוניות?
*
ב”דמוקרטים” של גולן לא נותר דבר מהמפלגות שהקימו בן גוריון ואשכול וגולדה. ולכן אולי טוב שהוא מחליף את השם. שלא יתהפכו בקברם.
כתבות נוספות
