מלחמת “זכות השיבה”.
פרופ’ אריה אלדד
בסוף השבוע האחרון הפגינו כמה מאות ערבים ואנשי שמאל יהודים בחיפה להביע תמיכתם במחבלים ובפורעים בעזה. באותם רבבות שיצאו בחודש האחרון אל הגדר בעזה. לשלוח אש בשדות החיטה המבשילה ביישובי הדרום ולשרוף ציוד הנדסי. לפרוץ את הגדר כדי להגיע לנחל עוז ולשדרות. לזרוע מוות והרס בישראל. הודות לתגובה מדוייקת ומאופקת של חיילי צה”ל נהרגו בחודש האחרון רק כמאה פורעים. רובם מחבלים רשומים בחמאס ובג’יהאד.
אינני מתפלא על הערבים שהפגינו בחיפה בתמיכה במחבלים. אין בכך חדש. רבים מערביי ישראל מזדהים בגלוי עם ארגוני הטרור הרצחניים ביותר. חברי הכנסת הערבים עומדים בראשם ומשלהבים אותם. גם הצטרפותם של קומץ יהודים מהשמאל הרדיקלי המזדהים תמיד עם אויבינו אינה מפתיעה כבר. רק שהפעם הם החליטו לתמוך בפורעים בעזה כשהם מתעלמים מהמסר שלהם.
המצב הכלכלי בעזה רע מאד : אבטלה, עוני, ביוב זורם ברחובות, ואין חשמל ואין מים נקיים. אבל סיסמת “ההפגנות” על הגדר לא היתה “לחם! עבודה!” , אלא “עוודה! (“שיבה!”). לא כדי לשפר את רמת חייהם בעזה יצאו הפורעים לפרוץ את הגדר, אלא כדי להביע את התביעה הערבית לשוב אל כל הערים והכפרים בהם ישבו עד מלחמת העצמאות. זו התביעה המבטאת טוב מכל את אי ההכרה שלהם בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית . הם לא תומכים ב”שתי מדינות לשני עמים” אלא רק ב”פתרון שתי המדינות” כי אנחנו איננו עם בעיניהם.
בימים אלו יצא לאור ספרם המצוין של ד”ר עינת וילף ועדי שוורץ “מלחמת זכות השיבה – הקרב על בעיית הפליטים הפלסטיניים ואיך ישראל יכולה לנצח בו”. את ד”ר וילף הכרתי בכנסת, עת היתה חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה ( ואח”כ בסיעת “עצמאות” של אהוד ברק) . בלי ספק שמאל, אבל שמאל ציוני. בן גוריוניסטי כמעט. די נדיר במחוזותינו היום. בספרם מנתחים הכותבים את בעיית הפליטים הפלשתינאים, מוכיחים כי רובם המכריע כלל אינם “פליטים” על פי ההגדרות הבינלאומיות המקובלות ( רובם צריכים להיות מוגדרים “עקורים” כי נשארו בתחומי הארץ). או שהיו צריכים להימחק מרשימות אונר”א כי יושבו מחדש ושוקמו ואף זכו באזרחות במדינה אחרת (מיליונים בירדן, במדינות המפרץ, בצפון ודרום אמריקה, באירופה), ולפיכך מימדי “בעיית הפליטים” קטנים לאין שיעור ממה שהערבים טוענים. וילף ושוורץ מסבירים את התפקיד ההרסני של אונר”א בהנצחת בעיית הפליטים, בהענקת מעמד כזה עד קץ כל הדורות. ויותר מכך : בכך שבתי הספר של אונר”א במחנות הפליטים היו לחממת הטרור והזהות הלאומית הפלשתינאית.”אונר”א עברה טרנספורמציה והיתה מסוכנות כושלת מאד לשיקום פליטים לארגון מוצלח מאד לבניית אומה” הם כותבים. הם מפנים אצבע מאשימה לא רק למדינות המממנות את אונר”א ( עשרות מיליארדים דולרים הושקעו בשבעים השנה האחרונות) אלא גם כלפי ממשלות ישראל לדורותיהן שלקו בעיוורון מוחלט ומנעו מהמדינות התורמות (ארה”ב וקנדה למשל) לפגוע באונר”א ולקצץ בתקציביו, גם אנשי מחנה השלום בקרבנו לקו בעיוורון דומה, כותבים המחברים, כשסירבו להקשיב למה שהערבים תובעים בקול רם : “זכות השיבה”. ו”המומחים” שלנו אצים להסביר : הם לא מתכוונים באמת. הם יסתפקו במשהו סמלי, כמה אלפים , קצת פיצויים. הבעיה העיקרית, אומרים אנשי השמאל שלנו – הן ההתנחלויות. ירושלים. קווי 67, לא הפליטים. אבל שוב ושוב – בכל צומת מכריע בשיחות השלום בעשורים האחרונים הסתבר כי אין מנהיג ערבי שיהיה מוכן לוותר על חזרת “הפליטים” לבתיהם. גם כשאהוד ברק היה מוכן לתת לערפאת 95% מהשטח, וגם כשאהוד אולמרט היה מוכן לתת אף יותר מזה לאבו מאזן – הערבים לא היו מוכנים לוותר על “זכות השיבה” ולחתום על סיום הסכסוך. אבל “המומחים” שלנו שבטוחים שהם מבינים את הערבים טוב יותר ממה שהערבים מבינים את עצמם – טוענים שהערבים יודעים בסתר ליבם שלא תהיה החזרת פליטים לישראל, והתביעה היא רק לצרכי מיקוח.
ואף שההתפרעויות על הגדר התקיימו כולם בסיסמאות “זכות השיבה” קפצו המומחים והשמאלנים שלנו והסבירו כי אנחנו אשמים, כי לא הזדרזנו לפתור את המשבר ההומניטארי בעזה… ספרם של וילף ושוורץ הוא תשובה מצוינת לכל מי שאינו מבין מה באמת רוצים הערבים.
כתבות נוספות
