מכתב לאורי צבי גרינברג
לאורי צבי שלום,
אני כותב אליך לקראת יום העצמאות השבעים של המדינה. הרבה עבר עלינו מאז נפטרת לבית עולמך, לפני שלושים ושבע שנים, בדיוק ביום העצמאות תשמ”א. היום אני חש קרוב אליך הרבה יותר ממה שהעזתי להתקרב בחייך. אתה הרי היית מושא הערצתו של אבא שלי. והוא – מושא אהבתי והערצתי. מרשם המבטיח ריחוק. מאבי למדתי את שירתך. ממנו ירשתי את הידיעה כי נביא חי בקרבנו. וכל מה שלמדתי ממנו אני מנסה ללמד את תלמידי, בכל מקום שרוצים ללמוד את שיריך. אין מקומות רבים כאלה. צעירים בקושי שמעו עליך. כל שיעור על שירתך במכינה קדם צבאית או מדרשה אני פותח בשאלה : מי למד פעם שיר שלך? רק נדירות יימצא אחד. זה מדהים וכואב.
אבל לי ולבני ביתי אינך רק משורר נערץ. גדול המשוררים שקמו לעם ישראל מאז יהודה הלוי. לנו אתה קרוב במיוחד. כל ערב שבת אני מקדש על היין בגביע שהבאת לחתונתי. וממנה מוזג לכוסית שהבאת לברית המילה שלי. ואתה חתום כעד על הכתובה שנתתי בידי רעייתי אליאורה. בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. שהרי אבא שלך, ר’ חיים גרינברג, האדמו”ר מגלינא, סידר חופה וקידושין להורי, והוא חתום על כתובתם. וכשאני עולה להר הזיתים לקברות הורי – אני בא גם אצל קברך, שהרי אתם ממש שכנים שם, נוכח הר הבית. ואני קורא שוב ושוב מה שכתוב על מצבתך. מנוחתו כבוד, כתוב עליה. ואני זוכר את הצמרמורת שחלפה בגופי כשהבנתי לראשונה על מי נכתבו המלים האלה. בספר ישעיהו , בפרק י”א. בפסוק העשירי.
ודווקא כיון שגדלתי לראות בך משורר נביא, וזכיתי לשמוע מקצת מתחזיותיך גם באזני הבשר, לא רק מעל דפי השיר, איני יכול להשתחרר מהצורך לדווח לך על מה שאירע בה, במדינת ישראל, ומה שאירע לו, לעם ישראל, מאז מותך. אולי כי אני רוצה לשמח אותך, שכמה מנבואות הנחמה והאמונה שלך כבר התקיימו. אולי כדי להוכיח לעצמי כי לא כל נבואות החזות הקשה שלך באו עלינו. למצוא סדקים .
* * *
בימים הגדולים שלאחר ששת הימים הייתי עם אבי ע”ה כשנפגשתם. אני זוכר את נימת קולך, את תנועת ידך, כאשר שמעת כי דיין הורה להוריד את את דגל ישראל מהר הבית. “הם ייסוגו מהכל”. צעקת. ובכן – ב”ה – לא צדקת. עדיין לא. את הדגל אמנם לא השיבו עדיין אל ההר. גם לא את הריבונות בפועל. עין-מנתח-התהליכים-ההיסטוריים שלך אבחנה כהרף עין את הכניעה והרפיסות במקום שאחרים עוד ראו רק ניצחון. ידעת כי עדיין אין בעם הזה די כוחות נפש ואדנות להיות ראויים לניצחון הגדול ולהישגיו. כך נסוגונו מסיני בהובלת מנחם בגין, ואתה לא הופתעת כמובן. היטבת להכיר את האיש. אבל הגולן בידינו ויהודה והשומרון וכל ירושלים. ואתה שראית , שנים רבות קודם לשחרור העיר את קברך חצוב בהר הזיתים, יכול לנוח שם ולהמתין לגואל. לזה שסללת את הדרך לבואו.
במוצאי יום הכיפורים ההוא יצאנו אל הרחוב שליד “בית הלל” ברחוב בלפור בירושלים. ומשברי החדשות הקלושות והקטועות אתה כבר ידעת לקבוע “הכל אבוד”. הייתי אז רב”ט, חובש מילואים, מצויד בכל ההתנשאות והבורות של עם ישראל שלאחר הניצחון הגדול בששת הימים. ואמרתי : “שייכנסו, נשבור להם את העצמות”. ואתה הבטת בי ברחמים. הבנת טוב יותר מכל המומחים הצבאיים עד כמה חמור מצבנו. שנים קודם לכן ראית בחזונך מתקפת פתע דו חזיתית, בסיני ובגולן. “אם חיל האויב יעבור רק מטר, קו המים אל סיני שוב המדברה, יאדים החול שם, יאדים השלג בחרמון”.אכן האדים מאד. אבל כמה שמחתי לראות כי גם אתה יכול לטעות. לא הובסנו. בכל פעם שאני קורא את נבואותיך שעוד טרם באו עלינו ולוואי ולא יבואו – אני מתנחם באותה תחזית נוראה שלא התגשמה עד תום. ואולי ראית כי המלחמה תביא לנסיגה. אינני יודע.
ראוי לספר לך על מאות אלפי היהודים שהתנחלו באדמת המולדת, בהרי חברון ויהודה ובנימין והשומרון. אי אפשר להסתיר ממך גם כי מדינת ישראל, זו שאהבת, וייסרת בשבט עטך, גם קמה ברבבות חיילים ודחפורים להחריב יישובים ולגרש יהודים מבתיהם . אבל קו המגמה הולך וטוב, אורי צבי, הולך וטוב.
ועוד אשמח לדווח לך על מצבו של “העם בן י”ז המיליונים”, שכה הרבית לכתוב עליו, לפני החורבן. ובכן : על המיליונים שאיבדנו שם, בכרת הגלויות, בחורבן הקהילות, עוד נוספו מיליונים שאבדו כי נשמטו בדרך, גופם לא טבע ברחובות הנהר אך רוחם ונפשם אבדו לעם היהודי, ואפילו לא לזרועות הצלב נפלו, אלא לתהומות חוסר הזהות. אבל כאן, בארץ ישראל – מיליוני יהודים. אולי יותר מכל מה שהיה כאן אי פעם בהיסטוריה.לא כולם גיבורים. לא כולם נאמנים. יש בהם גם נפולת של נמושות ששבו ככלב השב אל קיאו לגלות אבותיהם. אפילו לצלמוות גרמניה המעטירה. אני יודע אורי צבי – אינך מופתע. היטבת להכיר את העם. הרי כתבת ב”רחובות הנהר”, אחרי ההשמדה ” לו בא אלוהים בדברו אליכם : קומו מעם המתים! וקמתם והייתם חיים..ולא שבתם להיות כאתמול? —שוב עד בוא השוחט, הכורת, המבעיר, המולק!” והוספת כתוב וראית את היהודים, גם ילידי הארץ העוקרים לגור בברלין כי המילקי שם בזול מאד .”ויהודים שבים שוב להציע יצועי לילם , על אדמת ההרג ההיא, על גולל קברים. ועורכים שולחנם ומעלים פרי שדות שזובלו, באפר שרופינו ומסוס גויותינו –והם, אין יוצאים מן הדעת אחרי אכל זה. ושותים, מבארות המים האלה.. אללי לי!” ועל ממין אלה כתבת כי הם כבהמות, שאין להם זיכרון קיבוצי, ו”השכחה וכפירה מתהלכות זוג-נטויות-גרון”. איך תופתע מיהודים כאלה ובעיני הבשר ראית גם יהודים מסגירים אחים לאויביהם, למאסר עינויים ומוות, והיום הם אצים להלשין לאומות העולם כי יהודים מעיזים לבנות בתים במולדתם.
אבל ישראל חזקה, וכמעט כל מה שחזית- קם והיה. כתבת על “יהודים עפים באויר ויהודים צועדים טורים לגבורות, גופים יהודים במדי קרב ולא בבלויי נדוד גלויות, ויהודים חורשים שדות מרחקיהם ללחמם ויהודים מובילים רכבות ואוניות – – – יהודים שרים שחרית אחרי שקיעת שמשם במערב, יהודים שרים לגבורות קדומים בהוה, אל מחצבי נחושת ובארות נפט – בהוה , יהודים אל גלגלי מכונות שרים ודוהרים, ויהודים מפליאים עשה בכלי מתכת גסים בסדנאות, ובכלים העדינים במעבדות—“. כך כתבת, ובכן : מכרות הנחושת – לא משהו. אך כל השאר כאן. ממכרות השכל היהודי כורים כאן גילויים והמצאות פיתוחים ושכלולים. לווינים יהודיים מרחפים בחלל, והטנק הטוב בעולם מיוצר בסדנאות ובמעבדות שלנו, ותרופות חדשניות ושבבי מחשב, וחקלאות אין משלה בעולם. רק קומץ בארות נפט דלות בשדה חלץ ראית בעיני הבשר, אבל העמקת ראות והרחקת ראות הרבה יותר – והנה גם ממצולות הים אנו שואבים היום גז כאימפריה. ולכן ראוי שנזכור גם כי “עוד פנאי לכם להיות עם-עבד-לאלוהים בדת הכיסופים הנעלים—–להיות עם-אדון גורלכם-בידו ואדון ארצכם בהיקף מים עד ים…”
בחדרי, על הקיר המזרחי, תלויות שורות שלך. שני קטעים, לא רצופים, מתוך “יהודה היום יהודה מחר/משא דוי ומשא גיל” שבספר הקטרוג והאמונה. אשר כתבת באב תרצ”ו:
“ולי יש משיח ואם עודנו רחוק,
הוא חבוי כחרבו של דוד בנדנו.
– – – – – – – – – – – –
אני רואה הר הבית כסיני בוער
ורוכב שותת אש בחצוצרה מחצצר.
ודגל דוד – במגדלו של דוד.”
זכינו לראות, כמו שזכית גם אתה לראות, דגל ישראל במגדל דוד , ואני מבקש להודיעך כי עודנו ממתינים לראותו גם בהר הבית. הרי ראית חזיונות כאלה, וכתבת מה שראית. והבטחות צריך לקיים.
כתבות נוספות
