מכשפה לא תחיה
פרופ’ אריה אלדד
אדם העושה מעשה שלכאורה אינו כדרך הטבע : מכניס אשה לארגז, מנסר אותו. מרחיק את שני חלקיו באופן שרגליה רחוקות מראשה ויכול מחולל המעשה לעבור בין הבתרים כשהוא מעיין בעיתון – הוא קוסם. ודינו מוות בסקילה.
אדם המנחש את מה שיהיה בעתיד, כגון פרשן פוליטי החוזה את תוצאות הבחירות ומשתמש בהוכחות שאינן ממין הענין, כגון מה אמר לו נהג המונית בדרך לאולפן – עונשו מלקות.
ספיריטואליסט, האוסף סביב שולחן קבוצה של אנשים הרוצים לשוחח עם מי שכבר מתו, ולשאול על אהבות שאבדו או איפה החביאו את הצוואה, מציב כוס על השולחן וכולם נוגעים בה והכוס נעה מרצונה על לוח אותיות, או משמיעה נקישות רמות בחלל החדר, הרי הוא בבחינת דורש אל המתים, אך גם הוא אינו חייב מיתה, וניתן להסתפק בשלושים ותשע מלקות.
השוכב עם בהמה דינו מוות בסקילה, הוא והבהמה האומללה. וגם מי ששוכב משכב זכר דינו מוות. וכן השוכב עם אשת איש, הוא והאשה המנאפת, דינם מיתה בחנק. ומי שמקושש עצים בשבת להדליק בהם אש, ולעשותם מה שנקרא בלע”ז מנגל דינו מוות בסקילה.
וכל רב , הנשאל לדעת התורה בעברות קשות אלו, ומלמד את תלמידיו מה אומרת ההלכה, ומי שקם ומלמד או דן בכתובים בהלכות אלו היום דינו התנצלות פומבית, גלגול מטאפורי בזפת ובנוצות, ועיכוב מינויו לרב מטעם הצבא.
דומה שנטרפה דעתנו, חלילה.
בג”צ הדורש הסברים או התנצלות מאל”מ הרב קריב ועד אז מעכב את מינויו לרב הראשי לצה”ל, פוגע פגיעה חמורה בחופש הביטוי, בחופש האקדמי וגם בשכל הישר. לא מצאתי, אני שאני בור בהלכה, מה היא פוסקת לעושי מעשים חמורים כאלה. אבל גם הלכה כזאת, אם היא קיימת, אינה מחייבת היום יותר מאשר הלכות השבויה היפה.
האם היה עולה על דעתם של שופטי בג”צ לעכב מינויו של קאדי המלמד כי דין גנב שיכרתו את ידו? כי זו ההלכה המוסלמית ובידוע שבערב הסעודית נוהגים כך גם היום? או שבמקרה זה לא היו מעיזים לפגוע באמונתם של מוסלמים, ולא היו חוששים שמא הקאדי הנכבד פוסק הלכה למדינת ישראל היום.
האם היה עולה על דעת שופטי בג”צ הנכבדים למנוע מינויו של פרופסור למשרה ממשלתית אם יימצא שלפני עשר שנים, בקורס העוסק בנצרות המוקדמת , לימד כי עמדת המדרש היא ש”האיש ההוא” דינו להתבשל לנצח נצחים בצואה רותחת? ברור מאליו כי החופש האקדמי מתיר הכל, ולא מדובר בהוראה לביצוע. והראייה – לא תוארו באלפיים השנים האחרונות ניסיונות מעשיים להכין סיר בגודל מתאים ולאסוף את חומרי הגלם הדרושים. אבל כמה מעשי אונס ביצעו חיילי צה”ל בשבויות ערביות יפות בעשורים האחרונים? (בן גוריון מתעד ביומנו מקרה מזוויע יחיד כזה בשלהי מלחמת העצמאות במשלט נירים, והאחראים הועמדו לדין).
זכורה היטב פרשת הספר “תורת המלך” שפרסמו הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור מישיבת “עוד יוסף חי” ביצהר. הספר עוסק בהלכות הריגת גויים בימי שלום ובימי מלחמה. ואף שהספר פותח באיסור העקרוני להריגת גוי משום איסור “השופך דם האדם – באדם דמו יישפך”. הוא מפרט את עמדת ההלכה ביחס להיתר, או למצווה לעשות כן בנסיבות מסויימות. כנהוג בספרי הלכה התפרסמו בהקדמה לו “הסכמות” רבנים ידועים ובהם הרב יצחק גינזבורג , הרב יעקב יוסף, הרב זלמן נחמיה והרב דב ליאור. בעקבות תלונות כי מדובר בהסתה פתחה המשטרה בחקירה. המחברים וכותבי מכתבי ההסכמה נעצרו וידיהם נאזקו, או זומנו לחקירת משטרה. חלקם סרבו להתייצב לחקירה כזאת. ורבים מחו על המעצר, ובהם גם התנועה לזכויות האזרח. נשמעו קריאות לשרוף את הספר, עותקיו הוחרמו בידי המשטרה וסולקו, בהוראת הרב הצבאי של חטיבת שומרון מבתי הכנסת שבמרחב החטיבה. בדברים שכתבתי באותם ימים שאלתי מדוע מותר לפרופסורים להשמיע קריאות מהן משתמעת תמיכה ברצח מתנחלים , או לפרסם עלילות דם כנגד חיילי צה”ל , וקריאות לחרם על מדינת ישראל והמוסדות האקדמיים שלה (האסורות על פי החוק) – אך חופש ביטוי בענייני הלכה אינו ניתן לרבנים. שלוש שנים לאחר פרסום הספר החליטה הפרקליטות לסגור את התיק “מחוסר ראיות”. ארגוני שמאל וארגונים רפורמיים עתרו לבג”צ נגד ההחלטה אך בג”צ דחה את העתירות.
אין ספק כי שופטי בג”צ יודעים היטב מה הבדל בין לימוד הלכתי לקריאה לביצוע מעשים אסורים על פי החוק בישראל. ולכן לא חלקו על שיקול דעתו של פרקליט המדינה כשהחליט לסגור את התיק בפרשת “תורת המלך”. אם כן מדוע החליטו להיענות לעתירת חברי הכנסת של מר”צ ולהשפיל את הרב קרים? ולא פחות ממנו – את הרמטכ”ל אייזנקוט ששקל את המינוי לאחר שכבר הובאו לידיעתו אותם דיונים הלכתיים שקיים הרב קרים, והחליט למנותו לתפקיד?
שופטי בג”צ בחרו לעשות כן כדי לבצר את מעמדם בחוד החנית של המאבקים הליברליים נגד המדינה ומוסדותיה. נגד הכנסת. נגד הצבא. הם חוששים מכרסום במעמדם. ואם ישיגו “התנצלות” או “הבהרות” מצידו של הרב קרים ירשמו לעצמם ניצחון נוסף במלחמה הזאת. הם כבר השיגו משהו כשנמנע מצה”ל לקיים את טקס החלפת הרבצרי”ם השבוע. אין זה מאבק משפטי. זוהי מלחמת תרבות. לצבאות ההולכים ומתמעטים של השמאל הישראלי לא נותרו גייסות רבים. נער יספרם : החוגים למדעי החברה והרוח באוניברסיטאות, חלקים חשובים בתקשורת, ובג”צ. הרב קרים, אם מתוך רצון להשכין שלום, אם מתוך שחשקה נפשו בתפקיד, ואם מתוך שהבין שיש באמת כמה הדיוטות שאינם מבינים מה ההבדל בין לימוד הלכתי להנחייה לביצוע – התנצל הבהיר, גמגם, השפיל את עצמו, ואת הרמטכ”ל שהוטל ספק בשיקול דעתו,. מר”צ משכה את העתירה בצהלת ניצחון. לולא עשו זאת היה בג”צ עלול לאבד את הבלמים שלו, שהתרופפו לאחרונה ולפסול את המינוי. אם כך היו עושים – היו זוכים בניצחון פירוס. עוד ניצחון או שניים כאלו – ואבדו.
כתבות נוספות
