מי מפחד מאחריות?

מאת: ח”כ פרופ’ אריה אלדד

לפני 11 שנה השתחררתי מצה”ל. שירתתי בו עשרים וחמש שנים. תפקידי האחרון היה קצין הרפואה הראשי, ודרגתי – תא”ל.
ימים אחדים טרם שחרורי כתבתי לכל חברי פורום מטכ”ל, ואל כל קציני החייל הראשיים. כך כתבתי :

“סכנה חמורה מאיימת על הצבא : הוא יוצר לו עגל זהב חדש. “ניהול” הוא שם העגל. את המפקד הוא מאיים לדחוק הצידה. “מנהל הוא מנהל הוא מנהל” מטיפים לנו : לימדו ניהול או מנהל עסקים או מנהל מערכות אנוש וקבלת החלטות – והרי אתם יכולים לנהל את הצבא, כפי שתוכלו לנהל מפעל.

לוקחים מכם את יכולת ההחלטה ומחליפים אותה בועדות. לוקחים מכם את היכולת למנות מפקדים ביחידותיכם , וממירים אותה בכלי מדידה והערכה “מדעיים” כביכול, שסופם לחרוץ את דינו של צה”ל לבינוניות מדאיגה.

מי שכך בוחר את מפקדי הצבא צפוי לדחות את המבריקים, החדשניים והמקוריים ביותר, ולהישאר עם מי ש”מתאים למערכת”.
הבינוניות והרדידות מאיימים על הצבא לא פחות מן האויבים שמסביב. חוסר המקצועיות מטופח על ידי קברניטים שאינם מאמינים כי עליהם להישען על מפקדים מקצועיים כשהם מקבלים החלטות, והם מעדיפים לעבוד עם מנהלים, קבלני משנה,יועצים. אני מתפלל כי החלטות בנושאי טילים ומטוסים וטנקים מתקבלות טוב יותר מאשר התקבלו לאחרונה ההחלטות על חיל הרפואה, החלטות אשר בעטיין לא יפונו נפגעים במלחמה הבאה.

הסגידה לכלי הניהול והאלהתם מקודמת בעזרת הפצת “כתבי קודש” חדשים, מבישים ברדידותם, עלבון לאינטליגנציה ולפיקוד. מספרים לכם כי אתם נמצאים ב”תהליך שינוי” ומאיצים בכם לחפש גבינה, כי ‘מישהו הזיז את הגבינה שלכם’ ואתם חייבים להתאים עצמכם לסביבה המשתנה”. ( בחדשים שקדמו לפרישתי הפך הספר “מי הזיז את הגבינה שלי” לספר פולחן בצה”ל. לפחות שלושה מפקדים בכירים העניקו לי אותו כמתנת פרידה מצה”ל.). “הפסיכולוגים הארגוניים הם קבלני העפר של “קווי בר לב” החדשים שאנו מקימים בצבא שלנו. אני חרד מפני התלות שמפקדי צה”ל מפתחים בהם. וככל שנמשיך לבחור את מפקדי הדור הבא כשאנו נסמכים על פסיכולוגים ארגוניים ועל שיטותיהם – נקבל מפקדים בצלמם וכדמותם : בובות המדקלמות שירי או”ש ותו”נ ( ארגון ושיטות, תעשייה וניהול), ממש כמו שהכריחו את כל צה”ל לדקלם שירי TQM אך לא מכבר”. ( TOTAL QUALITY MANAGEMENT הייתה שיטת ניהול אופנתית בצה”ל בשלהי שנות התשעים. מאות קצינים בכירים הוכרחו להשתתף מידי שבוע בסדנאות ניהול בשיטה זו, עד שהאופנה השתנתה).

“האחריות היא חברתכם הטובה ביותר. היא אבן ריחיים נוראה, והיא המצפון והמצפן בכל אשר תלכו, בכל אשר תעשו. אל תמירו אותה באלילים חדשים שיבטיחו לכם להקל בעולה. עם ישראל אינו יכול להרשות לעצמו צבא בינוני. אין לציונות חרב זולתכם, ואין לנו קיום בלעדיה.”

כבר יותר משמונה שנים אני מכהן כחבר כנסת, ורוב הזמן הזה אני גם חבר בועדת החוץ והביטחון. ומנקודת התצפית הזו אני יכול להעיד כי מכתב הפרידה שלי לא השיג את יעדו. צה”ל מתפרק מאחריות. מפרק אותה למרכיבים ומפריט נתחים הולכים וגדלים ממנה.

לעיתים בלית ברירה : מצוקות כוח אדם ותקציב הן סיבות אמיתיות, אך לעיתים אינן אלא תירוצים. אולי זול יותר להפריט שירותי הסעדה למחנה עורפי כזה או אחר. אולי אין די רופאים בצה”ל ולכן צריך לאזרח שירותי רפואה לחיילים המשרתים בעורף. אך האם ראוי כי שיקולים כאלו יגברו על שיקולים אחרים כאשר מפריטים את הפעלת המחסומים בין שטחי יהודה והשומרון ושטחי “הקו הירוק”? האם רשות שדות התעופה צריכה להיות מופקדת על הבדיקה הביטחונית במחסום? האם המאבטחים האזרחיים צריכים לשמור על חיילי המשטרה הצבאית כשאלו מוצבים המחסום? ומי שלגלג ושאל בציניות האם לא נגיע במדרון החלקלק הזה עד לשלב שבו יפריטו את אבטחת הגבולות, צריך לשמוע כמוני את שיקולי צה”ל כשהוא מבקש להסתמך ביהודה ובשומרון על “גדודי דייטון” של המשטרה הפלשתינאית, ומתוך שהצבא סומך עליהם ומסתמך עליהם, ממליץ צה”ל שלא להטיל סנקציות כלכליות על הרשות הפלשתינאית ( לאחר שזו פנתה בצעד חד צדדי לאו”מ שיכיר בה כמדינה), משום שסנקציות כאלו עלולות לגרום לכך שהרשות לא תוכל לשלם משכורות לשוטריה, ומי ישמור אז עלינו? עד כדי כך הגיעו הדברים , שתת אלוף בצה”ל, מפקד בכיר באיו”ש, התראיין לניו-יורק-טיימס , שבועות אחדים לפני שסיים את תפקידו,ומתח ביקורת על הקונגרס האמריקאי משום שהטיל סנקציות על הרשות הפלשתינאית ועיכב העברת 200 מיליון דולר כעונש.

וגם בתוך הצבא מתחוללים שינויים מדאיגים של פירוק האחריות למרכיביה. עד לשלהי שנות התשעים היה כל פיקוד מרחבי אחראי הן על בנין הכוח (הקמת יחידות, ציודן, הכשרתן ושמירת כושרן) והן על הפעלת היחידות במלחמה. אחד מעיקרי הרפורמה שהנהיג שאול מופז, מי שהיה רמטכ”ל צה”ל לפני עשור, גזרה שינויים מבניים מפליגים שמשמעותם הייתה הפרדה וניתוק בין סמכות ואחריות. הפיקוד המרחבי הוסמך רק להפעיל את הכוח במלחמה, אך את בניין הכוח והכשרתו הפקידו בידי גורמים אחרים. חלק מהתוצאות הקשות של מלחמת לבנון השנייה קשורות בשינוי זה. פיקוד הצפון קיבל משימות והוקצו לו יחידות שמישהו אחר הקים, צייד והכשיר.

הלוגיסטיקה הכושלת של המלחמה ההיא הייתה תוצאה של שינויים מבניים שנראו למי ממקבלי ההחלטות “יפים על הנייר”. מפקדי היחידות לא היו אחראים עוד על האספקה ועל פינוי הנפגעים. נפגעים רבים המתינו שעות ארוכות לפינוי, שהיה ארוך יותר מכל מה שחווה צה”ל במלחמות העבר. תהליך “ההפרטה הפנימית” וחלוקת האחריות באה לכאורה כדי לאפשר למפקד להלחם טוב יותר, בלי לדאוג למים ואוכל וציוד רפואי. במובלע, במשתמע, הייתה מונחת כאן ההנחה כי מה שיכלו לעשות מפקדי מלחמת העצמאות וששת הימים ויום הכיפורים – לא יוכלו לעשות מפקדי המלחמה הבאה. החלטות שהופקדו בעבר בידי מ”פ בגזרתו – נעקרו בעשור האחרון גם מידי מפקד האוגדה, ונמסרו לידי אלופי הפיקודים והמטכ”ל, אם לא למעלה מזה. הליווי הצמוד, בכל צעד, של משפטנים , הכניס אותם למעגלי מקבלי ההחלטות. וככל שהמעגל מתרחב – האחריות נמהלת, מתחלקת. וכשזו לא ברורה עוד, הופך המפקד הקם מיד ומקבל עליו אחריות לכישלון – לחיזיון נדיר. את מפקד האוגדה ואלוף הפיקוד הדיחו במלחמת לבנון השנייה, ומדיחיהם עוד דבקו בכיסאותיהם חודשים ארוכים עד שהבינו שהאחריות נעצרת אצלם. חלקם לא הבינו זאת עד עצם היום הזה.

בשנים האחרונות קיבלה מערכת הביטחון מספר החלטות אסטרטגיות חשובות בתחום ההצטיידות במערכות נשק : רכש מטוס הקרב העתידי 35F, נושא גייסות משוריין חדש על בסיס המרכבה,”הנמ”ר”, פיתוח, ייצור הצטיידות ופריסה של מערכות הגנה אקטיבית “כיפת ברזל”, ועוד. לכל אחת מהמערכות הללו, העולות מיליארדים, יש בודאי יתרונות טכנולוגיים מפליגים. הן משפרות את יכולתו של צה”ל לפגוע באויבי ישראל , לשפר את שרידות הלוחמים בשדה הקרב, ולהגן על אזרחי המדינה שהפכו מטרות לאלפי הרקטות שבידי אויבינו. אך בכל הדיונים בהם השתתפתי לא יכולתי להשתכנע כי מאחורי ההחלטות המשמעותיות הללו עומדת תפיסה קוהרנטית של ביטחון לאומי .

לא הצלחתי לקבל תשובה על השאלה : אילו מהיעדים שהציבו הקברניטים לצה”ל ומהמשימות שצה”ל הגדיר לעצמו כנגזרת מהיעדים הלאומיים – לא ניתן היה לבצע בלי המערכות הללו, ומה אפשר יהיה לעשות בהינתנם. והאם ההחלטות להצטיידות במערכות נשק אלו הן תוצאה ישירה של תפיסת ביטחון לאומי מגובשת, שקיבלה את אישור הגוף המוסמך – ממשלת ישראל, בכל אחת מהמערכות הללו שלובים יתרונות טכנולוגיים – אך גם אינטרסים כלכליים, מקומיים וזרים. בכל אחת מההחלטות הללו מעורבבים שיקולים מקצועיים של מערכות הביטחון והצורך של קברניטים להיענות לדרישות הציבור. ביטחון לאומי,כסף, טכנולוגיה ופופוליזם יוצרים פקעת שאינה ניתנת להתרה , ודאי כשהיא מסתתרת תמיד מאחורי מסך חיסיון ביטחוני. אך במדינה שבה הציבור שותף, כמעט בעל כורחו, לשאלה אם לתקוף או לא לתקוף את איראן, מדוע שלא לחשוף גם לדיון ציבורי רחב יותר את שאלת ההצטיידות בנמ”ר או במטוס הקרב העתידי.

אני משוכנע כי דיון ציבורי בשאלה האיראנית מזיק. יזמו אותו אלו המתנגדים לפעולה צבאית של ישראל באיראן. הם אינם רוצים כי מדינת ישראל תהיה אחראית על גורלה. הם רוצים שנשוב ונסמוך על הגויים, שנפריט את ביטחוננו הלאומי , את האחריות על עצם קיומנו. אינני תומך באמת בפתיחת הדיון על מטוס הקרב העתידי או הנמ”ר לציבור הרחב משום שהשאלות המרכזיות בנושאים אלו אינן יכולות להיות גלויות, כיון שאסור לחשוף את התשובות לשאלות : איזו מטרה מבצעית יכול להשיג המטוס העתידי, שלא יכול היה להשיג המטוס הנוכחי. איזה יעד יוכל הנמ”ר לכבוש שלא יכלה ה”זלדה”, או מה מספר הנפגעים שניתן יהיה לחסוך בשימוש בכלי זה בהשוואה לקודמיו.

אני מתנגד לפתיחת הדיונים הללו לציבור כי אני יודע שאם היו דנים בתקשורת אם לתקוף את הכור בעיראק או המתקן הגרעיני בסוריה – היו המדינות הללו משיגות נשק גרעיני. אני מתנגד לדיון הזה, אך מי שהחליט לפתוח אותו, למסור את ההחלטה, באמצעות יחצנ”ים וספינולוגים וכותבי טורים לידי “דעת הקהל” שהיא בהכרח חסרת מידע, שלא לומר חסרת דעת, מי שהחליט להפריט את ההחלטה, אמר בעצם : אני איני יכול להחליט, איני רוצה להחליט, אינני רוצה כי כל כובד האחריות ייפול על כתפי. שתחליט דעת הקהל, כדי שלא תוכל לבוא אחר כך בטענות אלא לעצמה.

כדי להתמודד עם כל המטלות הביטחוניות מועמד תקציב לרשות צה”ל. שנים הרבה היה תקציב מערכת הביטחון תזזיתי, לא יציב. מתכווץ ( בעת משבר כלכלי, או כאשר מטעמים פוליטיים הבטיחו לעם שהשלום עומד בפתח ואין צרך בתקציבי עתק) או מתרחב ( נוכח איומים חדשים או עקב כישלונות). פעמים רבות שמענו את ראשי מערכת הביטחון מתלוננים כי אי אפשר לתכנן לאורך טווח כשהתקציב אינו יציב. פיתוח או רכש של מערכות נשק הוא תהליך רב שנים, ואינו יכול להתחיל ולהסתיים בשנת כספים אחת, אפילו לא בתקציב דו שנתי. לפיכך החליטה ממשלת ישראל בשנת 2007 להטיל על ועדה בראשות דוד ברודט להציע תקציב רב שנתי לצה”ל. המלצות הועדה שאומצו על ידי הממשלה היו טובות בעיני צה”ל גם אם סבר שהוא זקוק ליותר.

עיקר היתרון היה באפשרות לתכנן לטווח ארוך. באליה היה קוץ אחד : ועדת ברודט הטילה על צה”ל להתייעל. לחסוך. ובמסגרת הפרטת האחריות שפשתה כנגע במחוזותינו – הוחלט כי חברת ייעוץ חיצונית תבחן את צה”ל ותציע היכן לקצץ. במכרז זכתה חברת הייעוץ הבינלאומי מקינזי. מומחי החברה יעצו כבר למספר צבאות בעולם איך לחסוך. תחילה ניסו לצמצם את תחומי הבחינה לנושאי לוגיסטיקה. האוצר לחץ – וצה”ל הפקיד בידי מקינזי גם את נושאי כוח האדם. לכאורה : “צבת בצבת עשויה”, ו”אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים”, ושאר הפתגמים הנאים הבאים לסבר את האוזן מדוע צה”ל אינו יכול לשפר את עצמו והוא זקוק לגוף חיצוני שיבחן אותו, שימליץ בפניו.

ומה איכפת לכם אם “מומחה” יחליט מה כדאי יותר : לקנות רכב לקצינים , לחכור או לשכור כלי רכב? מה איכפת לכם אם “יועץ” ישקול אם זול , מזין, אולי גם טעים יותר, לשכור חברת הסעדה ( המפעילה עובדי קבלן) כדי להאכיל את חיילי מחנה הקריה או שמא אין כמו רס”ר מטבח, כמה ארגזי לוף וקומץ תורני מטבח? למה להפליג מהחלטות טכניות כאלו אל מחוזות האחריות הכוללת על ביטחון ישראל? למה להיסחף?

לא מדובר בהיסחפות אלא בגלישה במדרון. “מקינזי” כמשל. כמשל למדרון חלקלק שמערכת הביטחון גולשת בו, וכבר חלפה על פני נקודות עצירה קריטיות – ולא בלמה בהן. מי שמפקיד היום “המלצות” בתחום הלוגיסטיקה וכוח האדם של צה”ל בידי חברה חיצונית – יפקיד מחר בידיה גם “המלצות” אסטרטגיות מבצעיות, משום שהמרחק בין המלצות לוגיסטיות והמלצות בתחום כוח האדם אינן רחוקות מהמלצות בתחום “אופטימיזציה של סל המשאבים” ( עוד מונח החביב על מקבלי החלטות המסייע להם להתרחק מאחריות על קבלת החלטה).

ו”האופטימיזציה” הזו תגזור איך – ואולי אם בכלל – נילחם. אם המטרה הלאומית הייתה נהירה וברורה לקברניטי הצבא, והייתה יכולה להיות בכל רגע כלי לבחינת תוצרי הצוות המקצועי החיצוני – אולי היה מצבנו שונה. אך מושגים כמו “הכרעה” ו”ניצחון” עומעמו לחלוטין בעידן הפוסט מודרני שאנו תקועים בו. הטענה כי “המקינזים”, רק ממליצים, וההחלטה מסורה תמיד בידי מפקדי הצבא והדרג המדיני – ריקה מתוכן. כשהמטרה הלאומית אינה ברורה דיה, ואינה מתורגמת ליעדים מעשיים וברי השגה לצה”ל – החשש מכישלון גובר על הצורך להצליח, לנצח, ואז רק מעטים מבין קברניטי הצבא יעזו להתמודד מול “המלצות מקצועיות” של “גוף ייעוץ בינלאומי” .

גם כשמבקשים מ”המומחים” החיצוניים הללו מספר חלופות – יבקשו כי המומחה ימליץ על החלופה המועדפת, על “פתרון בית הספר” . האשמה מוטלת על אותם שהחליטו לפני שנים לגמד את המפקד, ולהעצים את המנהל, מי שהחליט לסרס את המפקד וחייב אותו להתייעץ בכל צעד בפסיכולוג ארגוני , יועץ משפטי דובר ויועץ תדמית – הפך את צה”ל לחברה בעירבון מוגבל מאד. דן את צה”ל לבינוניות, להליכה בתלם, לגוף שאינו מטפח קצינים מקוריים וחדשניים, תאבי אחריות ומשימות וניצחון, ומקדם “אומרי אמן” שאינם ששים להתווכח עם הממונים עליהם. ומי שסבור שנסחפתי – יזכור את המטכ”ל של מלחמת לבנון השנייה : כל אלופי המטכ”ל ידעו שהרמטכ”ל דן חלוץ טועה, ואי אפשר לנצח מלחמה בדרך שהוא מוליך את צה”ל. ידעו – ולא עשו דבר. לא היה בהם גם אחד שהניח את דרגותיו על השולחן. והלוואי והייתי בטוח כי המטכ”ל הנוכחי של צה”ל מורכב מקצינים שינהגו אחרת.

ומה התרופה?
מנהיגות לאומית שיש לה ראיית מטרה ברורה. שמוכנה להשתחרר מכבלי ה”שניות” ו”המורכבות” של העידן הפוסט מודרני ( ולכן גם פוסט ציוני), ולהגדיר מחדש , בפשטות, את היעדים הלאומיים. להגדיר את תפיסת הביטחון הלאומי שלנו ( או לאמץ מחדש את ההגדרות הקודמות שנשכחו) ולגזור ממנה את הגדרות ההכרעה והניצחון. מנהיגות לאומית כזו שתבהיר למפקדי צה”ל כי הם ייבחנו על פי התוצאה ולא על פי התהליך. מפקד שינצח עבור עם ישראל גם אם לא התייעץ בשום “מקינזי” ולא הניח לאף פסיכולוג ארגוני או עורך דין להסתובב במפקדתו – יקודם. ומי שקיים את כל נוהלי עבודת המטה הסדורה, והתייעץ-את-עצמו-לדעת, אך לא ניצח בקרב, וחייליו לא פגעו במטרות באימון, ייאלץ לפשוט את מדיו, ולפרוש מצה”ל. ואל תדאגו למטה לחמו, הרי תמיד יוכל להקים “חברת ייעוץ בינלאומית” כדי לייעץ לצבאות אחרים.

*** המאמר נכתב ע”י חבר הכנסת פרופ’ אריה אלדד, ופורסם בגליון ארץ אחרת.