מי ימלל גבורות ישראל?
פרופ’ אריה אלדד
ראשי צה”ל, פוליטיקאים, קברניטים וחוקרים שונים תוהים בשנים האחרונות על שורשיה של תופעה מדאיגה – הירידה במוטיבציה של בני הנוער לשירות קרבי ביחידות החוד של צה”ל.
עדיין השורות מלאות, אך הביקוש לצנחנים, לגולני, לשריון ולתותחנים הולך ומצטמצם, המתגייסים הטובים מעדיפים מודיעין וסייבר, אחרים מבקשים דווקא יחידות כמו מג”ב או גדודי החי”ר הקל, שבהן משרתות גם בנות. השירות ביחידות אלו קל יותר, במלחמה – אולי גם מסוכן פחות, יש בנות, יש בנים, יכול להיות כיף.
מסבירים את התופעה בירידת המתח הביטחוני בשנים האחרונות. הבלים. התופעה נמשכת למעלה מחמש עשרה שנה. מנסים להסביר אותה בכך שבני הנוער היום בוחנים את השירות גם בהיבט תועלתני: “מה ייתן לי השירות?”. שירות ב8200 מהווה כרטיס כניסה מצוין לעולם ההייטק , קידום ועושר קורצים מעבר לשירות. מי שמשרת בסייבר בצה”ל ייחטף מיד כשישתחרר למיזמי הזנק בתחום זה , עוד לפני שיספיק לנסוע עם תרמיל לדרום אמריקה.
זו אמת, אבל לא כל האמת.
תופעות אלו אינן יכולות כשלעצמן להסביר את הירידה במוטיבציה, כי – למעט הפוגות קצרות – “המתח הביטחוני” הולך ופוחת מאז מלחמת העצמאות, וכבר אז האשימו את הנוער בחומרנות שהחליפה את האידיאלים. “אתם נוער אתם? אתם –א!” זעק כבר “זקן השומרים” אברהם שפירא לפני ששים שנה. ( הלשון הנקיה המתחייבת אימצה את הנוסח “אתם בְּרָרָה”).
המאמר הזה מתפרסם בג’ חנוכה תשע”ח. כמעט אלפיים ומאתיים שנה לאחר מרד המקבים אנו זוכרים ומציינים מידי שנה את גבורתם המופלאה, איך התייצבו מעטים מול רבים, ובלהט אמונתם שיחררו את הארץ מעול הכיבוש היווני, טיהרו את בית המקדש והקימו את ממלכת החשמונאים העצמאית. יותר מאלפיים שנה אנו מחנכים על גבורתם, “על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המקבים”.
האם גבורתם של לוחמי המחתרות אשר גרשו מכאן, מעטים מול רבים, את הבריטים, הייתה פחותה? האם גבורת לוחמי גוש עציון והל”ה היתה קטנה מגבורת יהודה המקבי באותו מקום ממש, בקרב בית צור? מי שעצר בגופו את הטנק בדגניה, היה גיבור פחות מאלעזר מול הפיל? לוחמי ששת הימים אינם שקולים כנגד הלוחמים שהביסו את גיאורגיאס באמאוס? גיבורי יום הכיפורים עשו פחות מלוחמי בית חורון שהביסו את ניקנור?
כל ילדינו יודעים לשיר שירי חנוכה. “מעוז צור ישועתי” ,על גבורת יהודה ואחיו הגיבורים. בל”ג בעומר אנו שרים על גבורת בר-כוכבא ולוחמיו. אבל כמה שירים נכתבו על גבורתם של שלמה בן יוסף עולה הגרדום הראשון, מאיר הר ציון בפעולות התגמול, יהודה קן דרור במיתלה ב1956, בניה ריין, ועמיחי מרחביה בלבנון?
הפסקנו לחנך על הגבורה ועל ההקרבה. ואנו תמהים מדוע יש ירידה במוטיבציה? בני הציונות הדתית עדיין מתחנכים לאורה, אולי גם לכן עומדים בתי הספר שלהם בראש רשימת מוסדות החינוך שבוגריהם מתנדבים לשירות קרבי.
“מי ימלל גבורות ישראל?” אנו שואלים בחנוכה.
מאי משמע למלל ? משמע להפוך מעשי גבורה למלים, כדי שלא יאבדו, כדי שיעברו מדור לדור. כדי שיחנכו דורות.
בדורות שעברו היו משוררי ישראל וסופריו ממללים גבורות ישראל : באגדה ובמדרש ובפיוט בדבר סיפורת כבמחזה, בארץ ישראל ובגלויות, בימי תור הזהב ובימי פרעות, בימי ההשכלה ובימי חיבת ציון ושיבתה.
ורק בדור הזה כמו מתעמעם זוהר הגבורה. מושכי עט למיניהם, אבירי הספרות והשירה , פילוסופים חדשים והיסטוריונים חדשים עוד יותר מתביישים בגבורת ישראל, מבזים אותה, מתחרים זה בזה בניתוץ “מיתוסים”, וממליכים עליהם את ה”אנטי גיבור” : החרד לנפשו, העושה לביתו, החייל שנכנע בלא קרב הוא “הילד של כולנו”. ענקי הרוח של עם ישראל בכל הדורות קשרו כתרים לגבורת ישראל וחינכו לאורה , ואילו גמדי רוח בדורנו, שאין להם שום כנפי חזון וכיסופים – מנמיכים עוף כיתושי ביצות. והם גוזרים להם גיבורים כמידתם : נמוכי רוח, שונאי כל מה שהוא נעלה מהם, אוהבי עצמם בלבד, ואותם הם מבקשים להמליך עלינו.
משורר חריג אחד היה בנוף הזה. גדול משוררי ישראל בדורות האחרונים, אורי צבי גרינברג. אבל תשעים ממאה בוגרי תיכון בארץ אפילו לא שמעו את שמו. איש מהם לא למד אפילו שיר אחד משיריו. הוא משורר הקטרוג והאמונה. בשנות השלטון הבריטי שבהן קרא למרד וגירוש הבריטים, וקטרג על מנהיגי היישוב – היה שנוא ומגודף ונרדף ומוחרם. ועכשיו הוא סתם לא מוכר. לא ידוע.
גרינברג לא שר על הגבורה . לא אפוס לאומי הוא בא לפרוס בפנינו, הוא שר, ומצווה אותנו להיות גיבורים. הוא אוסף את הברזל, את חלקיקי הגבורה , את דם חיילי ישראל לדורותיהם : כובשי כנען בסערה, בריונים, סיקריקים, פרטיזנים,שאול ודוד בר גיורא ובר כוכבא הוא אוגר בשירתו מחיה אותם לגבורה חדשה, כאן ועכשיו, ומערה אותה לעורקינו, באשר כאן והיום היא דרושה להצלת העם, להגנה על המדינה.את חרב דוד הוא מבקש להתיך בלהט שירתו ולצקת ממנה חרב חדשה בידינו. אורי צבי לא הטריד את עצמות מלכנו דוד בקברו מטעמים ארכיאולוגיים, נוסטלגיים או אפיים – הוא גייס אותו, את חרבו כמו גם את מזמוריו, כדי לחשל את הנפש. את המוטיבציה.
אמרנו : “מי ימלל גבורות ישראל?”. מי יהפוך מורשת גבורה למלים שיעברו מדור לדור, שלא יאבדו. היו בדורות הקודמים משוררים וסופרים שסיפרו גבורות ישראל. גם ביאליק גם טשרניחובסקי ורבים אחרים שהנציחו בשורותיהם את גבורות ישראל. אבל אורי צבי גרינברג זכה להרבה יותר מזה, למה שרק יוצרים יחידי סגולה בהיסטוריה זכו לו. המלים שלו – הפכו מעשי גבורה. הוא הצית את הלבבות, בלהט נפשו התיך ברזל ישן לברזל חדש, גבורת אבות מסך בעורקי בנים והניע אותם לצאת לקרב, לגרש את השליט הזר, לנקום דם ישראל מערב ואדום, לשחרר את הארץ. לוחמי אצ”ל ולח”י היו שורות שירדו משיריו והפכו לוחמים.
אבל לא מלמדים את שירת אורי צבי גרינברג בבתי הספר, ממש כשם שאין מחנכים לגבורה לאור מעשי הגיבורים בני זמננו. גיבורי התרבות הם גיבורי “הישרדות”. מנצחי “המירוץ למיליון”. פליטי ריאליטי הם המגישים תוכניות מלל ריקות מתוכן בטלוויזיה, לא גיבורי ישראל.
אולי כשנשוב ונחנך כך את ילדינו – לא נצטרך לחפש דרכים להגברת המוטיבציה בקרב המתגייסים.
כתבות נוספות
