מוקדם מדי לדעת
פרופ’ אריה אלדד
לפני ארבעים שנה, ב19 בנובמבר 1977 ביקר נשיא מצריים אנואר סאדאת בארץ. השבוע ניצלו רבים את התאריך כדי להיזכר במאורע ההיסטורי. מעטים מדי ערכו גם חשבון נפש היסטורי.
הייתי בן 27. כעבור חדשים אחדים הוצבתי לשירות כרופא בדרום סיני. גם לי היה ברור שסאדאת לא בא חינם. שהמחיר יהיה ויתור על טריטוריאלי עצום. לא ידעתי אז, כפי שרוב הישראלים לא ידעו, שכבר חודשיים לפני ביקורו של סאדאת, בפגישות חשאיות במרוקו, כבר ויתר שר החוץ דיין , בשמו של מנחם בגין – על הכול. עד גרגר החול האחרון.
בפרספקטיבה של 40 שנות שלום עם מצריים – גם רוב אלו שהתנגדו אז להסכם השלום ומחירו – סבורים היום כי טעו. כי לו היו יודעים אז שהשלום יחזיק מעמד שנים רבות – לא היו מתנגדים.
היו אז שתי קבוצות מתנגדים. האחת פשוט לא האמינה בכנות כוונותיו של סאדאת. רבים, ובהם הרמטכ”ל דאז מוטה גור אמרו בפומבי כי הביקור אינו אלא תרגיל הסחה למתקפה רבתי שמתכננת מצריים. אחרים חשבו כי סאדאת מתכוון לקבל את כל סיני, אך מיד כשזה יהיה בידיו – יפר את ההסכם ויזרים צבא לחצי האי בניגוד להסכם. כל אלו – התבדו. הסכם השלום שרד גם מצבי מתח קשים בין המדינות. ובהן מלחמת לבנון השניה שפרצה בסמוך להשלמת הנסיגה, ואפילו שלטון קצר ימים של האחים המוסלמים במצריים לאחר נפילת מובאראכ.
אבל אחרים התנגדו להסכם מטעמים אחרים. טעמים עקרוניים. עבור רבים ממתנגדי הנסיגה היה סיני חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. לא עבור מנחם בגין. הוא ראה בגבולות המנדט הבריטי את גבולות ארץ ישראל וסיני והגולן לא היו כלולים בהם לכן היה נכון לוותר עליהם כבר מיד לאחר מלחמת ששת הימים. אולם חלק בלתי נפרד מהסכם השלום עם מצריים היה עקירת כל היישובים היהודיים בסיני, ולכך התנגדו אפילו אנשי השמאל, מפלגת העבודה, שהקימו את היישובים הללו. לבגין היה השלום חשוב מההתישבות. ויכוח היסטורי בלתי פתור עד היום עוסק בשאלה האם ניתן היה להגיע להסכם אחר, בלא לעקור ולהחריב יישובים. אם בגין באמצעות דיין לא היה מתחייב מראש לסגת מהכול. התקדים שקבע אז מנחם בגין הוא תקדים ממאיר. שילמנו את מחירו גם ב”התנתקות” של שרון בתמיכת נתניהו. ועוד ניתבע לעמוד בתנאי התקדים הזה גם ביהודה ובשומרון, וגם בגולן.
ויכוח אחר ניטש בשאלה אם ניתן היה להגיע להסכם שלום עם סאדאת בלי להתחייב על הכרה “בזכויותיהם הלגיטימיות של הפלשתינאים” ותכנית האוטונומיה. בכך, לכל הדעות, ויתר בגין על האידיאולוגיה שלו. על עקרון שלמות הארץ אפילו על פי מפת המנדט שקידש. הויתור הזה מרחף מעל ראשינו כאיום גם היום. ההכרה ב”זכויות” של הערבים בארץ ישראל המערבית תהיה גם בבסיס תכנית טראמפ שתוגש לנו בקרוב, כשם שהייתה בסיס לנאום בר אילן של נתניהו. זהו החטא הקדמוני של הליכוד, שרוממות שלמות הארץ בגרונם אך הויתור עליה טמון בבסיס מדיניותם של מנחם בגין, אריאל שרון, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו.
רק אחד מראשי הממשלה מן הליכוד, יצחק שמיר, שישב על במת הכנסת סר וזועף לצידו של סאדאת והתנגד בכל כוחו לויתור על סיני ולתכנית האוטונומיה הכרוכה בו – רק הוא התמיד בהתנגדותו גם לאחר שנים. הוא לא מכר את האידיאולוגיה שלו בשום מחיר. גם לא במחיר השלום עם מצריים.
ואני, כשהערכתי שהשלום עם מצריים לא יאריך ימים – התבדיתי. אבל גם בחוכמה שבדיעבד : גם לו הייתי יודע אז שהשלום ישרוד ארבעים שנה, הייתי מתנגד להסכם שהיה כרוך בהכרה “בזכויות” הערבים בלב המולדת שלנו, וביצירת תקדים מסוכן של הרס ועקירה כתנאי לשלום.מנהיג סין מאו , סרב לחוות דעה על השפעות המהפכה הצרפתית על ההיסטוריה האנושית משום שלדבריו “מוקדם מדי לדעת”. זה נכון גם לגבי ביקור סאדאת.
כתבות נוספות
