מוסר עקום
פרופ’ אריה אלדד
תודה לאל – אינני משפטן. אבל בשנות חיי כבר הבנתי כי אין קשר בין חוק – לצדק. החוק קובע כי מי ששלף בכוונה תחילה סכין, ודקר אדם בכוונה להרגו, והנדקר מת – יורשע ברצח. ועונשו – מאסר עולם. אבל אם הצליחו הרופאים להציל את חיי הנדקר – יורשע הדוקר רק בניסיון לרצח, או בגרימת חבלה חמורה. ועונשו פחות בהרבה. זה לא הגיוני. זה לא צודק. אבל זה החוק. יש אלפי דוגמאות כאלה. חוק נועד להגן על שלום הציבור ורווחתו. לקבוע את כללי ההתנהגות בין השלטון והאזרחים ולאפשר את ניהול המדינה. לעיתים החוק חופף את מה שנתפס בעינינו כצדק. לעיתים לא. אבל חוק הוא חוק. גם הוא נתון לפרשנותם של שופטים שהם בני אדם בעלי השקפת עולם, אבל הוא עדיין חוק. לעומתו הצדק – הוא רק בעיני המתבונן.
אינני מתכוון להיכנס לסבך המשפטי של דיני הקרקעות ביהודה ובשומרון. יש בהם סבך איום ונורא של חוקים עותומאניים, בריטיים, ירדניים, וצווים של המושל הצבאי הישראלי. בג”צ קבע שדינה של עמונה להריסה כי היא בנויה על קרקע בבעלות ערבית פרטית. אותו בג”צ קבע ב2007 כי שכונת מתתיהו מזרח, בעיר מודיעין עילית, שנבנתה בחלקה על קרקעות שתושבי בילעין טענו לבעלות עליהן – לא תיהרס. כי הריסה כזאת “תהווה סנקציה בלתי מידתית כלפי רוכשי הדירות”. במיגרון, בבית אל, בעמונה – קבע בג”צ ההיפך. מה ענין צדק לכאן? אין צדק. יש חוק, או פרשנות של החוק בעיני שופטי בג”צ.
אבל אינני מבקש לעסוק בחוק אלא בצדק. לא זה של בית המשפט אלא זה הנישא ברמה בפיהם של אנשי ציבור, המגלגלים עיניים נגד “חוק ההסדרה” וטוענים שהוא מכשיר “גזל קרקעות”. בני בגין ודן מרידור, שני “מצפנים מוסריים” , אחד חבר כנסת מטעם הליכוד, השני כבר לא, התבטאו כמעט בלשון אחת : החוק מטיל “כתם של גזלנות” על ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון.
גזל הוא פשע מוסרי חמור. נשתחרר לרגע מההבדלים המשפטיים במעמד המדינה המוסמכת – כמו כל מדינה – להפקיע קרקעות פרטיות כדי לבנות עיר בתוך מדינת ישראל , ואינה מוסמכת לכאורה לעשות זאת ביהודה ובשומרון – שכל עוד לא הוחל עליהם החוק הישראלי מהווים “שטחים בתפיסה לוחמתית”. נעסוק רק בהיבטים המוסריים. בצדק.
מפעל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה החל בשלהי המאה ה-19. יהודים באו ארצה. קנו קרקעות. הקימו שכונות ויישובים. על פי החוק וגם על פי הצדק. לאחר מלחמת העצמאות עברו לרשות המדינה כל “נכסי הנפקדים” – רכושם של הפליטים הערבים שברחו או גורשו מתחומי המדינה. כך הוקמו מאות מושבים, קיבוצים, שכונות וערים. כך יושבו מאות אלפי עולים יהודים בבתים ועל קרקעות שהיו שייכים לערבים עד שהחליטו להשמיד את מדינת ישראל עוד טרם נולדה, הובסו במלחמה וברחו. כך קבע החוק. הערבים סבורים עד היום שזה עוול קשה שיש לתקנו. אנחנו סבורים שזה גם צודק. למעט שוליים שמאליים , פוסט ציונים או אנטי ציוניים, לא שמעתי מישהו חולק על החוק או על הצדק הזה.
אבל מדינת ישראל החליטה גם להקים יישובים חדשים במקומות בהם לא היו “נכסי נפקדים”. בן גוריון (מפא”י) הפקיע ב-1956 אדמות בבעלות ערבית פרטית כדי להקים את נצרת עילית, עיר יהודית בלב התיישבות ערבית צפופה. ב- 1964 הפקיעה ממשלת אשכול ( מפא”י) קרקעות מדיר אל אסאד, מג’ד אל כרום, בענה ונחף כדי להקים עיר יהודית – כרמיאל. אנשי שמאל ציוני מובהקים – יוסף וייץ ובנו רענן וייץ, הובילו את הקמת העיר. קראו לזה אז “ייהוד הגליל”. השמאל הציוני קבע שזה לא רק חוקי, אלא גם מוסרי. צודק. ציוני. האם דווקא “מצפנים מוסריים” מן הימין הרוויזיוניסטי, כבני בגין ודן מרידור יבואו היום לטעון שזהו “גזל”? הרי המדינה הפקיעה אדמות פרטיות של ערבים כדי לבנות עיר ליהודים? ושוב, אינני עוסק בבחינה המשפטית אלא בבחינה המוסרית, הציונית, של ההצדקה לכך. ואלו היו מעשים שהיו לא רק חוקיים, אלא בודאי “ציוניים” ולכן מוסריים. כי הציונות, תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי, עשתה ועושה צדק היסטורי.
לפני חמישים שנה השלימה מדינת ישראל את המהלך שהחל במלחמת העצמאות ושחררה את כל ארץ ישראל המערבית. לאחר המלחמה הורחבו גבולות ירושלים וכ-70 קמ”ר סופחו למדינה. מועצת הביטחון של האו”מ קבעה כי הסיפוח בלתי חוקי ומנוגד לדין הבינלאומי. אז אמרו. הצדק הציוני קובע אחרת. על שטחים אלו הוקמו שכונות יהודיות ענקיות. יותר ממאתיים אלף יהודים מתגוררים בהן. כדי להקים שכונות אלו הופקעו גם קרקעות בבעלות ערבית פרטית. ארגוני שמאל קיצוני מגדירים הפקעות אלו “גזל”. ואת השכונות הללו – “התנחלויות”. המצפון שלהם הושכר מזמן לשירות האויב הערבי. אבל האם גם מגלגלי העיניים שהגדירו עצמם פעם שייכים לימין הישראלי מגדירים כך הפקעות אלו ? איזו הצדקה מוסרית שונה הם מסוגלים להמציא למגרש בבעלותו של מוחמד שהופקע לטובת הקמת רמות אשכול, ואין הם מוצאים להפקעת אדמתו של אחמד בעמונה? כל מה שהוא “כתם של גזל” בעמונה הופך בהכרח לכתם כזה גם בכרמיאל ובפסגת זאב. ואם זה חוקי, צודק, ומוסרי בגליל ובירושלים הוא בהכרח צודק ומוסרי גם בעופרה ובגוש עציון, במעלה אדומים ובמודיעין עילית, ויכול להיות – בהינתן “חוק הסדרה” מתאים – גם בעמונה.
שימו נא לב, אתם הצבועים, מגלגלי העיניים, הרואים עצמם “מצפנים מוסריים”: כשאתם מטילים כתם מוסרי בהתיישבות יהודית בעמונה – אתם מטילים כתם כזה על חלקים גדולים ממפעל ההתיישבות הציונית בארץ ישראל כולה. ב- 1979 הקים מנחם בגין את גבעת זאב. גם על קרקעות בבעלות ערבית פרטית. האם אביך היה גזלן, זאב בנימין בגין? בתקופת כהונתו של דן מרידור כשר משפטים הוקמה מודיעין עילית. העיר היהודית הגדולה ביותר ביהודה ובשומרון. רובה על קרקעות שנקנו בידי יהודים. מקצתה – על קרקעות שתושבי בילעין טוענים לבעלות עליהן. האם גם אתה גזלן, דן מרידור? ואולי לא החוק, המוסר או הצדק השתנו אלא משהו במצפן הציוני שלכם התעקם?
View of the Jewish settlement of Amona. June 05, 2012. Photo by Noam Moskowitz/FLASH90 *** Local Caption *** òîåðä
äúðçìåú
÷øåï
÷øåðéí
כתבות נוספות
