מבקר המדינה כפנקסן.
פרופ’ אריה אלדד
על פי החוק בישראל, מועמד לרשות כל חבר כנסת תקציב של כמה עשרות אלפי שקלים בשנה המיועד ל “קשר עם הציבור”. מידי שנה בודק מבקר המדינה את השימוש שעושים חברי הכנסת בתקציב הזה. מפעם לפעם מתפרסמות בתקשורת ידיעות מרעישות על חבר כנסת פלוני שרכש מתקציב זה מכונת אספרסו או מצלמה. והציבור מצקצק : אלה מושחתיך ישראל.
לפני שנים אחדות , בהיותי חבר כנסת, קיבלתי לידי את טיוטת דו”ח המבקר בענייני והופתעתי לגלות שהמבקר ציין לרעה כי בחלק מהסכום השתמשתי כדי להדפיס חוברות, בעברית באנגלית וברוסית, של התכנית המדינית אותה ניסיתי לקדם אז : “ירדן היא פלשתין”.אנשי מבקר המדינה שאלו כמה דוברי אנגלית הצביעו בעד הרשימה בראשה עמדתי. כי לדעתם רק הם ראויים לקבל ממני חוברת באנגלית שהודפסה מתקציב “קשר עם הציבור”.
דרשתי שימוע לפני פרסום הדו”ח. בחדר ישבו חמישה עשר איש, ובראשם מבקר המדינה. טענתי שאיש מהם אינו מבין כנראה מה תפקידו של חבר כנסת ומהי שליחותו הציבורית. ציטטתי את חוק המפלגות. את הגדרת “מפלגה” בחוק, הוכחתי להם כי אחד מתפקידיו של חבר כנסת הוא להפיץ את דעותיו ולהגיע לציבור גדול ככל הניתן על מנת שהאידיאולוגיה בשמה נבחר – תשפיע. טענתי כי כתיבת מסמך מדיני והפצתו בקרב מצביעים, וקובעי מדיניות – הם דוגמא מובהקת לשימוש נאות בתקציב העומד לרשותו של חבר כנסת. סיימתי בהבעת תקווה כי רק אווילות ולא רשעות או הטייה פוליטית עמדו מאחורי הניסיון לקבוע כי לא פעלתי על פי החוק.
אף שבאותו מעמד לא הודו מבקר המדינה או מי מאנשיו בטעותם – ההערה המטומטמת הזאת על הפצת חוברת עם תכנית מדינית לא הופיע בדו”ח הסופי שלהם.
נזכרתי בדברים הללו השבוע כשקראתי חלקים מדו”ח מבקר המדינה ובו הערות קשות למועצה האזורית מטה בנימין, על שהעבירו תקציבים לעמותות (ששמן לא נזכר בדו”ח אך הכוונה היא ל”רגבים” ול”אופק להתיישבות”, )שלא בהתאם לקריטריונים, ול”תבחינים” של משרד הפנים, ובאופן המעלה חשד כי מדובר ב”מכרז תפור”.
במה טועה מבקר המדינה? בכך שהוא מתעלם מהמהות של מועצה אזורית ביהודה ובשומרון, השונה מהותית מכל מועצה אחרת. הטכנוקרטים היושבים במשרד מבקר המדינה דומים למי שמבין כל מילה בשירו של נפתלי הרץ אימבר “התקווה” אך אינם מבינים את משמעותו כהמנון לאומי. או כמי שמותח ביקורת על שירותי כיבוי אש המחלצים גור חתולים מצמרת עץ רק כי הצלת חתולים אינה מנויה בין תפקידי הכבאים. מנהל חשבונות, מה שנקרא פעם “פנקסן” צריך לערוך ביקורת חשבונאית של המאזן. כלכלן צריך לבחון את הפעולות של הארגון לאור מטרותיו. מבקר המדינה עוסק בהנהלת הפנקסים ומתעלם מהעיקר. מהמהות.
“מטה בנימין” היא המועצה האזורית הגדולה בארץ. היא חולשת על מיליון דונם. כחמישים יישובים, כ70000 תושבים. גילוי נאות : אני אחד מנתיניה. גם כפר אדומים כלול במועצה. בכל השנים בהן חולק פרס משרד הפנים לניהול תקין – זכתה בו המועצה. אבל כמועצה השוכנת בלב איזור יהודה ושומרון, לב איזור ההתנחלות בארץ – עצם קיומה, הטעם לקיומה, ולכן גם תפקידיה – חורגים מדאגה לביוב תחבורה וחינוך. היישובים אותם היא מאגדת לא הוקמו כפתרון לבעיות דיור. להיפך. הדיור והמגורים באו לפתור בעייה לאומית- מדינית. הם הוקמו בידי ממשלות ישראל כדי שעם ישראל ייאחז בלב המולדת, המתיישבים ונציגיהם גם פועלים כדי לקבוע עובדות בלתי הפיכות של התיישבות יהודית בשטח ולמנוע אפשרות של ויתורים ונסיגות, והקמת מדינה ערבית בלבה של ארץ ישראל.
ולפיכך חייב כל יישוב, כל מועצה מקומית או אזורית ביהודה ובשומרון, לעסוק לא רק בתברואה, תרבות או תחבורה – אלא גם בשמירה על קרקעות הלאום שהופקדו בתחומי שיפוטן. אם לא היו נלחמים בפלישות של ערבים לשטח ובניה בלתי חוקית בו – היו מועלות במהות שליחותן. הרשויות הללו גם מצוות – כדי למלא את ייעודן, את סיבת הקמתן – לנסות ולרכוש עוד קרקעות מבעלי אדמה ערבים, ולהכשירן להתיישבות יהודית. פעם זו הייתה ייעודה של קק”ל. אבל זו חדלה מכבר לעסוק ב”גאולת אדמה”. מישהו, שהציונות המעשית עדיין חשובה לו – חייב להמשיך ולעסוק בכך. הלוואי וגם המועצות האזוריות והמקומיות בנגב ובגליל היו עוסקות בכך, ומצליחות לבלום את התפשטות הבדואים והשתלטות הערבים על קרקעות לאום באמצעות בניה בלתי חוקית של רבבות מבנים. “התקינות הפוליטית” הממארת מונעת מקק”ל “לגאול אדמות” . חולשת הרצון הציוני ונרפות שלטונית כללית מונעת את ממשלות ישראל בעשורים האחרונים מלאכוף חוק, להמשיך ולעסוק ב”ייהוד הגליל” ו”ייהוד הנגב”. התקינות הפוליטית החליפה את הציונות. ועתה קם מבקר המדינה, ובמקום לשבח את המועצה העוסקת במהות תפקידה – הוא מותח עליה ביקורת . במקום לבקר את משרד הפנים על שלא הגדיר קריטריונים ותבחינים המתאימים לייעוד הייחודי של המועצות ביו”ש – הוא מבקר את המועצות העושות את שליחותן גם בלא תבחינים.
למועצות ביהודה בשומרון ובגולן יש גם תפקיד המובנה מעצם תפקידן באזורים “שנויים במחלוקת”. הערבים, חלק מאומות העולם, והשמאל הישראלי רואים בשטחי המולדת שלנו “שטחים כבושים” ובהתיישבות היהודית – מעשה בלתי חוקי. רוב העם בישראל, וכל ממשלותיו לדורותיהן מימי לוי אשכול ועד לבנימין נתניהו קבעו שההתיישבות חוקית, והקימו יישובים ומועצות המאגדות אותם. המועצות הללו חייבות להשתתף במאבק הקיומי נגד המגמות הפוליטיות להרוס את היישובים, ולגרש את המתיישבים. בכך הן משתתפות אמנם במהלך “פוליטי” ולא “מוניציפלי” אך גם מקיימות את חובתן כלפי תושביהן. הן נלחמות על עצם הקיום. לכן התיר גם בג”צ למועצות להקצות למשל תקציבים למאבק נגד נסיגה מהגולן במסע ההסברה שנקרא “העם עם הגולן”. בכך הכיר בג”צ בייחוד של המועצות ביו”ש ובגולן, בהתאם לאתגר המונח לפתחן.
ובכל זאת סבר מבקר המדינה כי המועצה שהקצתה תקציבים לגופים הנאבקים על שמירת קרקעות היישובים אדמות המדינה, ונלחמות בבניה הערבית הבלתי חוקית – חרגה מסמכותה. ואדם חייב לתמוה אם רק אי הבנה בסיסית כאן, טיפשות, או רשעות שמאלנית.
המבקר גם מניח כי אם רק עמותה אחת מתמודדת בכל מכרז – אות הוא וסימן כי “המכרז תפור”. לימין אין עמותות רבות הממומנות בידי מדינות זרות. וכי מה רצה המבקר? ש”עדאללה” מוסאווה” או “שלום עכשיו” יריבו ביניהן על שמירת אדמות הלאום בידי העם היהודי? על “גאולת אדמה”?
מבקר המדינה היה חייב להבין את מהות ההתיישבות היהודית ביו”ש וייעודיה , לא רק בעיני אבות “גוש אמונים” אלא גם על פי השליחות שהוטלה עליהם בידי כל ממשלות ישראל . אם לא היה עוסק רק בנהלים – לא היה נכשל בקביעות מעוותות, כפי שנכשל בדו”ח האחרון שלו.
כתבות נוספות
