לרבע את המילכוד המעגלי

לרבע את המלכוד המעגלי.

הערות לספרו של ד”ר מיכה גודמן “מלכוד 67″ הוצ’ דביר 2017
התפרסם ב”האומה” 206 קיץ תשע”ז 2017 בכותרת “שני הצדדים צודקים ולכן טועים.”

פרופ’ אריה אלדד

גילוי נאות : ד”ר מיכה גודמן ואני מתגוררים בכפר אדומים. אני גאה להיות ידידו. לימדתי במדרשת עין פרת שהוא הקים ולמדתי עימו בהנאה רבה ובחברותא מדרש רבא. הוא גילה לי את “סודותיו של מורה הנבוכים”, לפני שפרסם את ספרו לא העזתי לנגוע בכתבי הרמב”ם. מעט מאד עסקו שיחותינו ב”פוליטיקה”.
דווקא משום כך ניגשתי בחשש מסוים לקרוא בספרו החדש “מלכוד 67″. כי מה שהוא כותב כבר בפתח ספרו ידוע לי כבר זמן רב : כאשר ימין ושמאל בישראל מתווכחים בשאלת הסכסוך היהודי ערבי ” הדעות שלנו בשיח הזה הן חלק מהזהות שלנו, והעמדות של האחר נתפסות כמסכנות את הקיום שלנו” . הוא כותב . אני לא רציתי כי דעותיו של ד”ר גודמן יהפכו את מיכה ידידי למי שמסכן את קיומי.
שלושה חלקים לספר : “אידיאולוגיות פוליטיות במשבר”, “טיעונים פוליטיים במשבר” והחלק השלישי, בו מנסה ד”ר גודמן להציע רעיונות המתמודדים עם המלכוד בו נתונה ישראל “מרחב שיח פרגמאטי”. על נקלה מצאתי עצמי מזדהה עם רוב הניתוחים והתובנות בשני הפרקים הראשונים. איבדתי אותו בפרק האחרון. דומני שהוא גם איבד בפרק הזה את העוצמה והבהירות הלוגית שבשני חלקיו הראשונים של הספר.
לד”ר גודמן תכונה נפלאה, מעוררת קנאה ממש : הוא יכול ליטול את הסוגיה הסבוכה ביותר, הטעונה ביותר, המופשטת ביותר – ולהסביר אותה בפשטות. כך יכולתי למצוא אצלו דברים שאני מדבר עליהם סחור סחור כבר שנים רבות – והוא מסביר אותם היטב בשני משפטים. כך הוא מדבר על כך שהסכסוך אינו רק בין עמים ורעיונות אלא גם בין רגשות. הישראלים מפחדים. הפלשתינאים מושפלים. ודאי שיש בכך הכללה והפשטת יתר. אך הוא נוגע כך במרכיב הפסיכולוגי של הסכסוך. ומסביר מדוע אנו נמצאים במלכוד רגשי. כל הסכם שיסיר מהפלשתינאים את תחושת ההשפלה בעקבות התבוסות – יחזק אותם מאד ולכן יהיה כרוך בהכרח בהעצמת החשש והפחד של הישראלים הוא מנתח היטב את התהפוכות האידיאולוגיות שעבר הימין : מימין מקסימליסטי וליברלי ( בכפיפה אחת שהיתה אפשרית באמת רק באישיותו של ז’בוטינסקי והתפרקה אחריו) לימין החדש, שככל שהוא דתי יותר הוא ימני יותר ( גודמן כמעט ואינו עוסק בחרדים ובעמדתם המורכבת בשאלת הסכסוך, והוא טוען שההלכה אינה תורמת טיעון מכריע בויכוח. שהרי “פיקוח נפש” יכול להיות טיעון בעד הסכם שלום וגם נגדו.) הימין החילוני הז’בוטינסקאי השתנה מאד, רבים מ”הנסיכים”, בני המנהיגים של התנועה הרוויזיוניסטית ויתרו על ארץ ישראל השלמה בשם הליברליות. אך במקומם הפכה הציונות הדתית לכוח המניע העיקרי של הימין. הימין הרואה בתקומת ישראל וחיזוקה חלק מתהליך הגאולה של העם היהודי. תהליך משיחי .
גם השמאל עבר תהפוכות. השמאל הציוני-סוציאליסטי שבנה את הארץ לא האמין בשלום ולא הציב אותו כיעד מרכזי. הם חלמו על הקמת מדינת יהודים שתהיה חברת מופת שוויונית. אבל הסוציאליזם בארץ מת. רוסיה, העוגן המדיני והפוליטי של השמאל הפך תומך בערבים ומי שמחמש אותם כדי שיוכלו להשמיד את ישראל. דווקא הקפיטליזם האמריקאי הפך בעל הברית החשוב ביותר של ישראל. האמריקינזציה התפשטה, ההפרטה התפשטה, ומחקה כליל את האופי הסוציאליסטי של הקיבוצים. השמאל שנזקק בדחיפות לרעיון מכונן חילופי המיר את הסוציאליזם בחלום השלום. מלחמת יום הכיפורים ריסקה את אמון הציבור בהנהגת השמאל. הפתעת השלום עם מצריים הקימה את “שלום עכשיו” והשלום כיעד ריאלי היכול להתממש אם רק נוותר על עוד “שטחים” – הפך להיות האל החדש. שמעון פרס כתב את “מזרח תיכון חדש”. אך דווקא בשיאו של תהליך השלום, אחרי אוסלו, אחרי קמפ דייויד של ברק וערפאת- פרצה האינתיפדה השנייה וריסקה את החולם. ומי שסבור שהמחאה החברתית ב2011 העידה על תחיית הסוציאליזם של השמאל הישראלי – נאלץ מיד לשנות את דעתו כשהוא קורא את גודמן. מאות האלפים דרשו הורדת מחירי הדיור, הפחתת יוקר המחיה, חיסול המונופולים והגברת התחרותיות. “זו אינה שאיפה לשיבתו של הסוציאליזם הציוני” כותב גודמן, ” זו, באופן אירוני, עדות לניצחון הקפיטליזם המערבי”.
התהפוכות הללו בימין ובשמאל היו זמניות. באה האינתיפדה הראשונה וריסקה את אמונת הימין החילוני שניתן להמשיך בסטטוס קוו. באה האינתיפדה השניה וריסקה את אמונת השמאל בשלום. ישראל נכנסה לתקופה פוסט אידיאולוגית. הימין החילוני נפגע כשהמרכיב הליברלי שלו הביס את המרכיב המקסימליסטי שלו. השמאל נפגע כשהאינתיפדה השניה הביסה את תהליך השלום. בדיוק ברגע הזה, כותב גודמן זכתה הציונית הדתית להשראה אידיאולוגית, בדיוק כשהאחרים איבדו אותה. תלמידי הרב קוק (האב והבן) זכו לתנופה עצומה עם הקמת גוש אמונים וההתיישבות, אך גם הם נכנסו למשבר אידיאולוגי קשה עם פינוי היישובים בצפון סיני וביתר שאת – בהתנתקות. איך יכולה מדינת ישראל, שהיא אתחלתא דגאולה אליבא דהרב קוק, לפעול נגד ארץ ישראל. נגד התהליך הגאולה. כך נקלעו כל הכוחות המניעים האידיאולוגיים בישראל למבוכה בלתי פתורה.
גודמן עובר לרובד הטיעונים הפוליטיים ומוכיח כי גם הימין וגם השמאל צודקים. גם מי שטוען שהקמת מדינה פלשתינאית בלב הארץ תסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל, וגם מי שטוען כי הדמוגרפיה הערבית, עתידה להרוס אותנו אם תספח ישראל את יהודה ושומרון, ותיאלץ להעניק שוויון זכויות לערבים . ישראל עלולה להפך ממדינת יהודים למדינה דו לאומית ולכן תהרוס את הרעיון הציוני. גודמן כותב: שני הצדדים צודקים ולכן שניהם טועים. השמאל , גם אם אינו מתכחש לערך הביטחוני-אסטרטגי של בקעת הירדן וגב ההר – טוען שהשלום פשוט ימנע את המלחמה שהשטחים הללו חיוניים כדי לנצח בה. גודמן מסביר את הכשל הכפול של הטיעון הזה, כי הוא מתעלם מעוצמת הסכסוך ההיסטורי, על ממדיו האידיאולוגיים והדתיים, ומעצים מאד את כוחו של ההסדר המדיני. גודמן מעריך כי כדי לנקות את הסכסוך מהמטען העודף של המאבק המוסלמי-מערבי, יצטרכו המוסלמים לוותר על זהותם וגם על תודעתם הלאומית כי במרכזה לא עומד “הכיבוש” של 67 אלא הנכבה של 48.
ובמאמר מוסגר : בכל פעם שאני מסביר את הסכסוך אני מדבר על כך שזוהי מלחמת דת. התנגשות בין אידיאולוגיות, ולא סכסוך טריטוריאלי. וגם אם נרצה ונצליח לרגע קט למצוא “פרטנרים פלשתינאיים חילוניים” – גם הם לעולם לא יוותרו על זהותם הלאומית. משום שהמגדיר והמאפיין היחיד של הפלשתינאים, ההופך אותם ל”עם” הוא ההיסטוריה של המלחמה בנו. אם יוותרו עליה, יאלצו לוותר על הנכבה של 48 ותביעת השיבה של הפליטים – יוותרו בכך על זהותם. גודמן ניסח זאת טוב יותר.
כשגודמן מנתח את הסוגיה הדמוגרפית הוא ער לויכוח בין המרבים ( פרופ’ ארנון סופר וחבריו) והממעיטים (יורם אטינגר וחבריו). אך הוא אומר כי גם אם נקבל את הנתונים המצומצמים של אטינגר – כל מי שדוגל בסיפוח על סמך נתוני אטינגר – מחזיק בעמדה לא רציונלית כי הוא מתעלם מהסיכון המשמעותי שהניתוח הדמוגרפי הזה שגוי.
לעניין זה ראוי לי להעיר כי מצב דומה עמד בפני דוד בן גוריון כשהסכים לתכנית החלוקה ולהקמת מדינה יהודית על שטח מצומצם מאד עם מיעוט ערבי של 45%. אבל בן גוריון היה מדינאי ציוני. מדינאי, ולכן ידע שבמלחמה משתנים גבולות ואוכלוסיות זזות. וציוני – ולכן האמין שעלייה מסיבית של יהודים ארצה היא חלק בלתי נפרד מכל תכנית ציונית. דומה כי גודמן אינו לוקח בחשבון גלי עלייה גדולים, או שהסתמכות על תהליך כזה הוא מבחינתו סיכון לא מחושב. ייתכן שגם בסוגיה זו גודמן הוא רציונליסט ללא סייג. אבל אולי זהו ניהול סיכונים לא מחושב : לנהל סכסוך לא רציונלי, בסביבה לא רציונלית בכלים רציונליים…
גודמן ממשיך וכותב כי כשם שבסוגיה הדמוגרפית מנהל הימין סיכון לא מחושב – כך עושה השמאל המצדד בנסיגה. כשהוא מסתמך על פירוז המדינה הפלשתינאית ( ובינינו – אין חיה כזאת בעולם, מדינה מפורזת מרצונה), ואם הם מסתמכים על כוחות בינלאומיים שיבטיחו את הפירוז הם מתעלמים מההיסטוריה היהודית שהלקח הציוני ממנה הוא שאין להסתמך על זרים. גם בסוגיה זאת, לפיכך, כותב גודמן, ישראל נתונה במלכוד.
את הסוגיה המוסרית, האם יש “כיבוש”? מסכם גודמן : השטחים אינם כבושים אבל העם הפלשתינאי הוא עם הנתון תחת כיבוש. השמאל צודק ביחס לאנשים והימין צודק ביחס לאדמה. שוב מלכוד. כל פעולה שמחלצת אותנו מבעיה אחת – מעמיקה בעיה אחרת.
וכאן מגיע גודמן לחלק השלישי של ספרו. אף שהוא כותב במפורש “הספר יכול היה להסתיים עם תום החלק הקודם, לאחר שהתבוננו באידיאולוגיות הגדולות וחקרנו את הטיעונים המרכזיים, השלמנו את המבט הפילוסופי על השיח הפוליטי הישראלי. המטרה המרכזית שלי בכתיבת הספר הזה היא לנסות ולסייע להבראת השיח הפוליטי הישראלי ולא להציע פיתרון לבעיה הפוליטית הישראלית. אבל נראה לי שאם הספר היה מסתיים כאן הוא היה חסר” וכיון ש”פילוסופיה ללא פרקטיקה היא פילוסופיה חסרה” מציע גודמן שני רעיונות, שהוא מודה כי אינם שלו ואינם חדשים. מתוך הבנה שאי אפשר לפתור את הסכסוך אך אפשר לצמצם את היקף הבעיות, להנמיך ציפיות, לחפש מוצא מהמלכוד ולא פיתרון לבעיה שאין לה פיתרון. הוא רוצה להפוך את הבעיה מכזאת המאיימת על עצם הקיום הישראלי לבעיה שהיא חלק מהקיום הישראלי. להפוך מחלה קטלנית למחלה כרונית. שוב שמחתי לקרוא אצל גודמן דברים שאני שב ומסביר שנים רבות : למחלות השכיחות ביותר אין ריפוי. יש טיפול. יש לשנות את רמת הציפיות.
חלקו השלישי של הספר, המציע רעיונות לטיפול במלכוד הוא החלק החלש של הספר. ד”ר גודמן מציע שני רעיונות: “תוכנית ההסדר החלקי” ו”תכנית ההתפצלות”. אחרי שהסביר והוכיח עד כמה הסכסוך על כל רבדיו אינו רציונאלי – הוא מביא שתי הצעות “רציונאליות” לצמצום החיכוך, להקטנת הלחץ, לויתור על חלק מהחלומות תמורת השגת “משהו”. לא “שלום מלא” ולא “ארץ ישראל השלמה”. הצעות החוזרות למעשה על שני הרעיונות שהוצעו כבר בסמוך למלחמת ששת הימים : “תכנית אלון” שהיא פשרה טריטוריאלית ו”תכנית דיין” שהיא פשרה פונקציונלית. חולשת הרעיונות הללו נובעת מכך שבמבחן הזמן – הרעיונות נכשלו כיון שנדחו מכל וכל על ידי שני הצדדים, ולא הצליחו להוציא אותנו מהמלכוד. גודמן מנסה להסביר כי תקוותו שהיום יש לרעיונות הללו סיכוי נובעת דווקא מהצורך הגובר להיחלץ מהמלכוד, ומהקטנת הציפיות מהתכניות הללו.
“ההסדר החלקי” שהוא מציע נשען על ההנחה שנוכחות צבאית ישראלית בבקעת הירדן תוכל להבטיח את פירוזה של המדינה הפלשתינאית שתקום על שאר השטח – למעט בגושי ההתנחלויות. רצועת ביטחון כזו בבקעת הירדן תוכל גם למנוע גלי הגירה של פלשתינאים מכל מדינות ערב לתחומי המדינה החדשה שלהם. (הגירה שתאיים גם על קיום המדינה הזאת) גודמן יודע, גם כותב במפורש, כי הסיבה שהתכנית הזאת לא הוגשמה מעולם היא שאין בכל העולם הערבי מדינאי אחד שהיה מסכים לקבל אותה. ולא יימצא מנהיג פלשתינאי שיסכים לוותר גם על שיבת הפליטים וגם על חלק מהשטח. ובכל זאת סבור גודמן כי אם רק נשנה את רמת הציפיות, ולא נצפה ל”סיום הסכסוך” לא נתבע מהפלשתינאים להכיר בריבונותם של יהודים באדמת “ואקף” ולא נתבע מהפלשתינאים לוותר על “תביעת השיבה” – נוכל להגיע למצב של “סיום מצב הלוחמה” . לא שלום אבל בכל זאת משהו. אמנם רק גושי ההתיישבות יישארו בידינו (וידידי מיכה אינו כותב במפורש אך המשתמע מכדבריו הוא פינוי מאה יישובים וגרוש מאה אלף ויותר מתנחלים מבתיהם, או הותרתם במדינה פלשתינאית). הוא מניח שהימין ( ואף המרכז הישראלי) יסכים לגרוש מאה אלף, עקירת מאה יישובים, למסירת לב הארץ ההיסטורי לצורך הקמת מדינה ערבית, וכל זאת תמורת “הודנה”, הפסקת לוחמה לא מוגבלת בזמן, בלבד. להערכתי – זה לא יקרה. ולא רק רוב היהודים לא יוכלו לקבל רעיון כזה. גם הערבים לא יסכימו כנראה. ד”ר גודמן מצטט “אינטלקטואלים פלשתינאיים” שנפגש איתם, ומפיהם הוא כותב שלהערכתם הסיכוי שהפלשתינאים יסכימו להסדר כזה הוא נמוך מאד. ובכל זאת מקווה ד”ר גודמן ש”ההסדר החלקי שבמסגרתו הכיבוש יצטמצם והביטחון הקיומי יישמר נותן מענה לדאגה העיקרית של הימין החדש ולדאגה העיקרית של השמאל החדש ולכן יש בו פוטנציאל להסכמה ישראלית רחבה.”
הרעיון השני, “רעיון ההתפצלות”, מותיר את כל היישובים היהודיים בתחום מרחב השליטה הישראלי, ובכך הוא מתגבר על קושי עיקרי מול הימין . הרעיון הוא להעצים מאד את תחומי השטח שבשליטתם של הערבים על ידי העברת חלקים משטחי Cלידיהם, כולל שכונות ערביות בירושלים שתשמש בירת המדינה הפלשתינאית. ישראל תכיר במדינה הזאת כמדינה לכל דבר. תעצור את הבנייה מחוץ לגושי ההתנחלויות, תקים מערך כבישים שיאפשרו תנועה ערבית מכל מקום לכל מקום בלי לראות או לעבור מחסומי צה”ל. הערבים החיים בשטחי C שיישארו בידי ישראל יקבלו מעמד תושבי קבע. ( כך גם הציע לאחרונה א”ב יהושע). הפלשתינאים לא ייתבעו להכיר בריבונות הישראלית על ההתנחלויות, גם לא להכריז על סיום הסכסוך או לוותר על תביעת השיבה של הפליטים. למה בכל זאת ייתבעו הפלשתינאים על פי הצעה זו? גודמן אינו כותב במפורש , אך במשתמע : רק שיסכימו בשתיקה עם מה שנותנים להם ולא דורשים מהם. שיפסיקו להילחם בנו.
גם אם יימצאו ישראלים רבים שיהיו מוכנים לתכנית כזו ( להערכתי – הסיכויים קלושים) אין סיכוי שהפלשתינאים יסכימו להפסיק את המלחמה. אם פת”ח יסכים – חמאס ימשיך במלחמה. ואם חמאס יסכים – הג’יהאד האיסלמי ימשיך להילחם. תמיד יימצא גוף או תנועה שייכנס לואקום הזה ושהמשך המלחמה ביהודים תהווה הצדקה לקיומו. ואם המלחמה תימשך, אך מול ישראל לא תעמוד “רשות” שאינה מדינה אלא מדינה מוכרת – לא תוכל ישראל להשתמש בזכות ההגנה העצמית שלה. כדי למנוע מצב שיצר החיזבאללה בלבנון , או החמאס בעזה, נצטרך לשוב ולשלוט ברכסי ההרים השולטים על מרכז הארץ. ומול מדינה מוכרת – מה שעשינו ב”חומת מגן” לא יהיה קביל עוד.
הרעיון המכונן של הצעותיו של גודמן מפתה מאד: להקטין את רמת הציפיות וכך להפוך איום קיומי לאיום כמותי. לא שלום ולא כיבוש. אבל אפשרויות היישום של הרעיונות הללו להערכתי אינן קיימות. נצטרך לחזור לנקודת ההתחלה. במסגרת ביקורת זו אני מבקש להימנע מפירוט ההצעה שהעליתי בעבר, האומרת גם היא : לעולם לא יהיה שלום בינינו לבין הפלשתינאים, אך אפשר לצמצם את מימדי השליטה בהם, להעניק להם ריבונות לאומית במדינת הלאום הפלשתינאית בירדן, לפצל בין אזרחות ותושבות ולהימנע משלילת זכויות מהפלשתינאים שאנו שולטים בהם. אבל תכנית זו מותנית בהתפתחויות מסויימות בממלכה ההאשמית ולכן היא נתפשת היום כלא ריאלית. המזרח התיכון משתנה במהירות. אולי מחר נוכל לשוב ולהניח אותה על השולחן.

ולסיכום ספרו החשוב של ד”ר מיכה גודמן : הניתוח הרציונאלי והמבריק של שני הפרקים הראשונים הוא חלקו החזק של הספר. הוא תורם לבהירות המחשבה ומחדד את הצורך, אולי גם האפשרות, לשנות את השיח הפוליטי בישראל. בחלקו השלישי מנסה גודמן להציע רעיונות לשיפור המצב. הרציונליסט של שני הפרקים הראשונים הפך בפרק האחרון למי שמביע תקוות לא רציונאליות. הוא עלול לחלץ אותנו ממלכוד פנימי ולכלוא אותנו במלכודת חיצונית.