לקיה כמשל
פרופ’ אריה אלדד
אחמד אל אסד, ראש מועצת לקיה מחייך כשהוא אומר שהוא מעדיף את מפלגות הימין על מפלגות השמאל. כי “השמאל רק מדברים יפה ולא עושים כלום והימין מדבר לא יפה אבל עושה ההיפך”
בשבוע הבא תקבל הכנסת בקריאה שניה ושלישית את “חוק החשמל”. דוגמא מצוינת לימין העושה ההיפך מהאידיאולוגיה שלו. אלאסד, מרוצה מהחוק ” שיעזור להרבה אנשים מסכנים שאינם מחוברים לתשתיות” . שרת הפנים אמנם אומרת שהחוק מתייחס רק ליישובים שיש להם תכנית שלמה ומאושרת. ולכן לא ישפיע על הבניה הבלתי חוקית של הבדואים. אבל ראש מועצת לקיה מחייך.
השתתפתי השבוע בסיור בצפון הנגב שהוביל מאיר דויטש מנכ”ל “רגבים” יחד עם תנועת “ריבונות” . וראיתי מקרוב את פשיטת הרגל של מדינת ישראל.
האוכלוסיה הבדואית בנגב מונה כ280,000 נפש. איש אינו יודע כמה בדיוק. רובם אזרחים ישראלים. אבל חלקם – שב”חים. ליתר דיוק – שב”חיות. שהובאו מעזה או מהר חברון, בעיקר כנשים במשפחות פוליגמיות. אין להן אזרחות ישראלית, אך ילדיהן זוכים לה מלידתם. עקיבא ביגמן , תושב הדרום ועיתונאי ערוץ 14 הזכיר לנו כי הכל יודעים שהבדואים עניים מאד. על פי נתוני ההכנסה הרשומים במשרד האוצר הם באשכול סוציו-אקונומי 1, אבל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עורכת גם “סקר הוצאות משקי בית”. ומסתבר כי פעמים רבות יש “פער בלתי מוסבר” בין ההכנסות המדווחות – להוצאות. על פי ההוצאות, על פי רכבי הפאר החונים ליד, או בתוך הפחונים, לפי הווילות המעטרות את יישובי הבדואים או ב”פזורה” שנשדדה מאדמות המדינה – האוכלוסיה הבדואית כנראה ענייה פחות ממה שנוטים לחשוב.
כ-100,000 בדואים חיים מחוץ ליישובים המוכרים. זו –”הפזורה הבדואית”. בסיור למדתי כי הפזורה אינה משתרעת רק על שטחים עצומים מחוץ ליישובים. גם בתוך היישובים המוכרים יש “פזורה פנימית”. ראש מועצת לקיה שאירח אותנו בלשכתו הסביר כי זו מהווה עבורו בעיה קשה: הם תופשים שטחים ציבוריים. בתחום המועצה יש עוד שטחים ריקים גדולים, וגם מגרשים רבים שפותחו ומיועדים לבניה, אך שום בדואי אינו מעיז להתיישב בהם כיון שאלו הם שטחים “שיש עליהם תביעות בעלות”. על פי מבקר המדינה, בין 40%-50% משטחי השיפוט של המועצות הבדואיות אינם ניתנים לשימוש כי “יש עליהם תביעות”.
עומק פשיטת הרגל של המדינה מתברר כשמבינים כי גם אם המדינה אינה מכירה להלכה בבעלות הבדואים על השטחים שהם תובעים, הם מכירים בה למעשה. המדינה מכירה ב”זיקה” שלהם לאדמה.
בשנות השבעים ניסתה המדינה לטפל בסוגיה ופתחה בבאר שבע משרד להסדר מקרקעין, ומינתה בו רשם, במעמד שופט שלום, והבדואים הוזמנו להגיש תביעות בעלות על קרקעות. והם הגיעו ותבעו. למה לא?
זה היה החטא הקדמון. התורכים והבריטים הכירו בזכויות מרעה של הבדואים והקצו לשבטים השונים שטחי מרעה. אך שום בעלות על הקרקע, כמובן. ערב הסעודית, מולדת הבדואים, גם ירדן, אינן מכירות בבעלות של בדואים על קרקעות מרעה. רק בישראל.
כשבדואים הגיעו עם תביעותיהם לבתי משפט – הם נדחו תמיד, כי לא היה בידם להוכיח בעלות. שום מסמך עותומני או בריטי. רק פתקים משייח אלמוני שהלך מזמן לעולמו, המעיד כי מבחינתו, קרקע מסויימת “שייכת” לבדואי פלוני.
בין השנים 1979-1971 הוגשו 3220 תביעות בעלות של בדואים על קרקעות בשטח כולל של כ- 800,000 דונם. במשך 40 שנה הוסדרו כ-400 תביעות על 200,000 דונם. ועדיין למעלה מחצי מיליון דונם הם במעמד של “שטח שיש לגביו תביעת בעלות”. ומספר התובעים כבר מתקרב ל- 50,000. ובינתיים, ועד שהמדינה תכיר במלוא תביעותיהם – פשטו על שטחים עצומים של אדמות מדינה, השתלטו עליהם, והקימו מאות מקבצי יישוב. בעצת ארגוני שמאל הם גם הקימו את “מועצת הכפרים הבלתי מוכרים”. משהו שנשמע כמו גוף סטטוטורי, ולמעשה אינו שונה מ”מועצת גנבי הרכב” .
הרבה ועדות הקימה המדינה בניסיון לפתור את בעיית הבדואים. ועדת אלבק, ועדת גולדברג. ועדת פראוור (שהיה “צוות היישום של דו”ח גולדברג”) . בני בגין כתב דו”ח ( שנשא את השם הבלתי אפשרי “סיכום מהלך ההקשבה לציבור לגבי תזכיר החוק והמלצות למדיניות ולתיקון תזכיר החוק”). כולם סברו שמוכרחים לפתור את “תביעות הבעלות”. אך המדינה התייאשה, והחליטה לטפל בבעיית המגורים של הבדואים בלי להכריע בשאלת התביעות. כך הוזרמו תקציבי עתק, שרובם ירדו לטמיון כי שום בדואי לא הסכים לבנות בית במגרש שיש לבדואי אחר תביעת בעלות עליו. בסיור קצר בחורה תוכלו לראות מאות מגרשים מפותחים, “פילרים”, עמודי התחברות לתשתיות, המיועדים ליישובם של בדואים מהפזורה. אבל אלו אינם באים. כי ביום שיתחילו לבנות – יהרגו אותם במקרה הרע, או ישרפו להם את ציוד הבניה במקרה הטוב. שנים רבות מתעכב, בגלל “תביעות בעלות” , חיבור העיר רהט לכביש 6. חוק הבדואים, “חאק אל ערב”, חזק מחוקי המדינה, תקציביה והחלטותיה. זה פוגע במדינה ופוגע בבדואים. השבוע למשל יצאו במחאה נגד פעולות ייעור של קק”ל , בגיבוי רע”מ המאיימת בהפלת הממשלה אם יימשך הייעור.
המדינה ניסתה לפתור את בעיית הפזורה והכירה בכמה “כפרים היסטוריים” ( שלא היו קיימים בשום צילום אויר לפני 1950). אבל לא הצליחה להביא לתוכם בדואים נוספים מהפזורה בגלל “תביעות הבעלות”. הם העדיפו להישאר במקומם, לצפות להכרה, לפיצויים, ולקרקעות נוספות. הם האשמים היחידים בעוני שהם מציגים לראווה, בפחונים ובהעדר התשתיות .
אחרי שסיפר לנו עד כמה קשה מצבו, שרטט בפנינו ראש מועצת לקיה גם את הפתרון הרצוי בעיניו : שהמדינה תקצה שטחי מדינה נוספים, מתחומי השיפוט של באר שבע, עומר ו”בני שמעון” , שטחים “נקיים” שאין עליהם שום תביעת בעלות של בדואים, ועליהם יקימו עוד שכונות או יישובים לפזורה.
כלומר – מעבר ל”תביעות הבעלות”, מעבר להשתלטות למעשה על רבבות דונמים באמצעות בניה בלתי חוקית – עתה הם גם תובעים עוד ועוד מאדמות והרשויות המקומיות היהודיות בנגב.
ובין השורות, בין התביעות והתכניות והפחונים והווילות בין ערמות האשפה ורכבי הפאר, מסתתר האיום.
האיום מוסווה תמיד בהסבר מלומד : החיים בתנאים העלובים, בלי תשתיות – גורמים לצעירים לניכור מן המדינה ומוסדותיה, לנשירה מן הלימודים , לאבטלה, לסמים, לפשע. והפשע הופך אלים וחמוש יותר ויותר. פלילי ולאומני. סחר בסמים וגביית דמי חסות מממנים בדרך כלל את ג’יפ הרוביקון השחור והמבריק החונה בצל הפחון, או את עמודי האבן דמויי מקדש יווני הנישאים בחזית הווילה. המשטרה משתדלת להימנע מעימות איתם או עורכת הצגות ראווה נלעגות של יחידות עילית משתלשלות ממסוקים. ואם הם כבר עוצרים פושעים – בתי המשפט משחררים אותם. פיני בדש , ראש מועצת עומר אמר למשתתפי הסיור – “80% מהתיקים שנפתחים פה נסגרים. מחציתם בתוך שבוע. רק 5% מסתיימים במאסר קצר. גם אם המשטרה עוצרת מישהו תוך כדי ירי – סביר להניח שישוחרר.”
חמישים שנה מנסה המדינה לפתור את הבעיה הבדואית. הכישלון החרוץ רשום לחובתן של ממשלות המערך והליכוד, השמאל והימין . הוויתורים והכניעה לתביעות הובילו לביסוסה של אוטונומיה בדואית בנגב שחוקי המדינה אינם חוקיה. את האוטונומיה הזו חייבים לשבור.
(מפה באדיבות “רגבים”) 
כתבות נוספות
