לעולם לא לשכוח.
פרופ’ אריה אלדד
גם שבועיים אחרי הטבח – ביקור בגיא ההריגה מזעזע את הנפש.
רוב המכוניות השרופות והמחוררות מצידי הדרכים כבר פונו. רק כתמי השרפה בשולי הכביש וערמות תכולת תא המטען שנבזז מסמנות את מקום הרצח. ובצידי הדרך מזוודות פעורות פה ותיקים משוסעים ותכולתם שפוכה – הם חפצים שהוצאו מהקשרם והפכו מוצגי זוועה.
כמה דורסים חגים בשמיים מעל אתר המסיבה בחניון רעים. ואני מתפלל שאלו רק שרידי גופת מחבל רוצח שהם מנקרים שם.
באי המסיבה ברעים ומארגניה הקפידו על שמירת הסביבה. סלי איסוף לבקבוקי פלסטיק נותרו לצד שילוט המבקש להפחית שימוש בפלסטיק. אבל השטח כולו נראה כמו מפעל מחזור שפצצה הוטלה במרכזו. קרעי אוהלים ויריעות צל צבעוניות, מזרונים ושקי שינה. בקבוקי מים מלאים. ריקים ושתויים למחצה. ומול הבמה הנטושה והבר המנותץ גם כמה אוהלי קמפינג שבדרך מוזרה שרדו עומדים. ובתוכם צידניות . ואוכל מרקיב. תיקים ומזוודות שנבזזו בפראות. והרוצחים הבוזזים השליכו לכל עבר מה שלא לקחו. ובין העצים גם “פינה בטוחה”, מרופדת, בצבעי פסטל, לאלו שהיו עלולים לחוות טריפ רע ממה שלקחו, ובשטח פזורות מבחנות זכוכית פקוקות ובהן בדלי סיגריות, כי כי באי המסיבה לא רצו לזהם את הסביבה. וכל הזמן שסובבתי שם קיויתי כי ריח הבשר המבאיש נובע רק מתכולת הצידניות, וכי מתנדבי זק”א הגיבורים כבר לקחו את כל הגופות לאתר הזיהוי.
כבר ראיתי בחיי שדות קטל. הייתי חייל וחובש ביום הכיפורים, ורופא במלחמת לבנון הראשונה. והייתי באתרי אסונות מרובי נפגעים בצבא. אבל שום דבר לא דומה לשדה קטל אזרחי. בשדה מלחמה צבאי המוח והנפש מוכנים למראות הרס של כלי מלחמה. טנקים ונגמ”שים שרופים. אבל לא למזוודות פעורות ומברשות שער וכלי איפור וסנדלי נערות.
ובקיבוץ בארי , זה לצד זה בתים שלמים ומטופחים ואופניים תקינים נשענים בכניסה וכסאות בדשא ולצידם בתים שרופים עד היסוד וגם בתים פרוצים לרווחה, פעורי דלתות וחלונות, מנוקבי קירות, שלוליות דם שיבש על רצפת חדר הילדים ליד המיטות המנוקבות וההפוכות. וכך גם בחדר השינה ובממד”ים שנפרצו. וסימני הגרירה על הרצפות המגואלות בדם. ובחדר אחד, אפלולי מאד, כי רוב הנורות נופצו – רחש מאוורר תקרה סובב לאיטו בוחש את הזוועה.
*
בפסח שנת 1903 נתחוללו בקישינב בירת מולדובה פרעות ביהודים. הם נמשכו שלושה ימים וזכו ביידיש לשם “קישינעבער שחיטה”. ביאליק ביקר שם וכתב את “על השחיטה” ואת “בעיר ההריגה”. פואמות מחרידות שזעזעו את העולם היהודי והשפיעו על התנועה הציונית. הפוגרום נחרט בהיסטוריה היהודית. כחמישים יהודים נרצחו בקישינב. חמישים.
בשבת י”ח באב, תרפ”ט (1929) , התנפלו מאות ערבים על היישוב היהודי בחברון. אנסו, שרפו עינו ורצחו במיתות משונות את שכניהם, אנשי “היישוב הישן”. גם את הרוקח מ”בית הדסה” שטיפל בהם רצחו אחרי שאנסו את בתו לעיניו, וכרתו את ידיה של אשתו שמתה בייסורים. את האופה דחפו לתנור האפיה , ניקרו את עיניו של אחד מחסידי חב”ד ושרפו אותו חי מעל פרימוס. הרוצחים הערבים סירסו גברים והקפידו שילדים יהיו נוכחים ברצח הוריהם לפני שהרגו גם אותם. של טבח תרפ”ט בחברון נרשם לדיראון עולם בתולדות האומה. ב”בית הדסה” שבלב היישוב היהודי שהתחדש בחברון הוקם מוזיאון להנצחת הטבח. ששים ושבעה יהודים נרצחו בתרפ”ט בחברון. ששים ושבעה.
*
להשמדת יהודי אירופה בשנות מלחמת העולם השנייה אנו קוראים “שואה”. אבל שואה היא בד”כ אסון טבע בלתי צפוי ובלתי ניתן למניעה: רעידת אדמה, צונאמי. התפרצות הר געש, אבל השמדת ששה מיליונים יהודים בידי הגרמנים ועוזריהם מעמי אירופה – היתה ההיפך הגמור מזה. היא היתה צפויה ולכן ניתנת למניעה. לו רק היתה התנועה הציונית מצליחה לשכנע את היהודים לעלות ארצה . להימלט בעוד מועד. אבל היהודים סרבו להקשיב. לחרדים היתה קונצפציה. גם לבונדיסטים-הקומוניסטים, וגם לכל השאר שלא רצו להאמין למה שמבטיח היטלר. קונצפציות מטומטמות הן מחלה קטלנית בעם שלנו.
את היהודים שרצחו הגרמנים אנחנו זוכרים . וביד ושם כבר נאספו יותר מארבעה וחצי מיליון שמות. ויש יום השואה שלנו, ויום השואה הבינלאומי, ותלמידי תיכון נוסעים למחנות המוות בפולין כדי לזכור ולעולם לא לשכוח מה עשו לנו הגרמנים, עם נאור ותרבותי באמצע אירופה. לא כמו הרוסים והאוקראינים והרומנים הפרימיטיבים בקישינב או הערבים הברברים בחברון. היעילות המירבית ולא המגע הבלתי אמצעי בדם החם הם שעמדו בראש מעייניהם של הגרמנים.
*
כל מי שסובב ביישובים המרוסקים בעוטף שספגו את הרצחנות הערבית בגרסת עזה 2023 , כל מי ששמע את עדויות הניצולים, כל מי שצפה בסרטונים שצלמו הרוצחים בעצמם – יודע כי העזתים לא המציאו שום דבר חדש. הם למדו מפורעי קישינב ומהאיינזצרופן, ואף שהיו מצויידים בנשק מודרני לא זנחו את כלי הרצח המסורתיים של סבא רבא שלהם משוחטי חברון: הסכין והגרזן . המעדר והאש . העזתים לא המציאו שום שיטה מזויעה ומעוותת לרצח אכזרי. הם הקפידו לכרות אברים ולהמית הורים לעיני ילדיהם. עוללים נוכח אמותיהן. לבקע הרות ולאנוס צעירות ליד גופות בני זוגן. כי ככה הם אוהבים את הרצח שלהם.
כל מי שסובב בין היישובים ההרוסים ומקשיב למשפחות השבורות ולניצולים הטרופים – יודע כי אנו חייבים לשוב ולהקים את היישובים הללו . לשקם אותם. ואם לא יימצאו די ניצולים לשוב ולבנות את בתיהם שנהרסו – צריכה מדינת ישראל לשוב ולגבש גרעיני נח”ל . היאחזות הנח”ל הראשונה היתה נחל עוז ,שקמה ב1951. סעיפים 21 ו-22 בחוק שירות הביטחון עדיין מאפשרים להקצות שנה משנות השירות הצבאי לחינוך ועבודה חקלאית. כך היתה פעם הציונות החלוצית. אולי צריך לחזור לציונות כזאת כדי להקים שם שוב גן עדן, לא לפני שנשמיד את האויב שהפך אותו לגיהינום.
אבל כשעברתי בין בתי בארי ידעתי גם כי אנו חייבים להנציח את מה שארע כאן בשמחת תורה תשפ”ד. ואין די בשלט זיכרון או אנדרטה בחניון רעים. או במיצג אור קולי תלת מימדי באולם אפלולי וסטרילי באחד הקיבוצים. יש בתים שחייבים להשאיר ממש כפי שהם היום. לא לנגוע. לא לסדר. לא לנקות. הקירות והרצפות ושברי הזכוכית ורסיסי החיים ידברו. ולבתים כאלו חייבים לקחת כל תלמיד תיכון בישראל. עוד לפני שמחדשים את מסעות הנוער לפולין צריך לשלוח אותם לגיא ההריגה בעוטף. כדי שיזכרו ולא ישכחו עד יום מותם. ובבוא היום יקחו את ילדיהם כדי שגם הם ילמדו. ולעולם לא ישכחו מה טיבו של האויב הערבי. מה עשו לנו ומה הם מתכננים לעשות לנו עוד. כדי שלעולם לא ירפו מהנשק שבידיהם ולעולם לא יניחו לאיש לסמם אותם בהזיות שווא על שלום או דו-קיום עם הרוצחים.
החיים חזקים מזיכרון המוות. . ההלם הנוכחי יתפוגג בעוד חודשים אחדים. רק מעטים יודעים היום לספר מה קרה בקישינב ובחברון. ואם לא נצרוב בכל הכוח את הלקחים מטבח שמחת תורה – גם יותר מאלף ושלוש מאות הנטבחים הללו יישכחו. כל המנהיגים שכשלו , וראשי הצבא והשב”כ שנרדמו בשמירה – ירצו להשכיח. ולכן עלינו מוטלת החובה : לזכור. לעולם לא לשכוח.
כתבות נוספות
