למי מגיעה עצמאות?
פרופ’ אריה אלדד
הקטלאנים הצביעו השבוע במשאל עם. כ90% מהם תמכו בהיפרדות מספרד. שיעור התומכים היה עשוי להיות גדול אף יותר לו הוצבו קלפיות בחדרי המיון אליהם הובאו נפגעי המשטרה הספרדית. לרבים מהישראלים יש פינה חמה בלב לקטלאנים, ובייחוד לבירת החבל ברצלונה, ויותר מאשר לברצלונה כולה – לקאמפ נואו, מגרשה של בארסה.ואולי החיבה שאנו רוחשים להם שורשיה קדומים הרבה יותר, עוד מן העת שהעיר הייתה בסיס עיקרי לחניבעל ( שהעיר קרויה על שם אביו). ואת חניבעל אנחנו אוהבים כי נלחם ברומאים, וכמעט ניצח אותם. ולנו – לנו יש חשבון היסטורי ארוך עם הרומאים והאויב של אויבי הוא ידידי. לפני אלף שנים כבר היתה קטלאניה ממלכה עצמאית. הממלכה פרחה והתרחבה, וירידתה החלה רק כאשר אוחדה רוב ספרד תחת שלטונם של פרדיננד ואיזבלה. כן, כן, אלו שגירשו את היהודים מספרד. מלכי ארגון וקסטיליה היו אויבי הממלכה הקטלאנית. ובכן, גם מאז – הם האויב של אויבי. גם מאז אנחנו בעד הקטלאנים. סופה של הממלכה העצמאית הגיע ב1714. תאריך שאוהדי בארסה מציינים בקאמפ נואו בקריאות “עצמאות” בדקה ה-17 והשנייה ה-14 בכל משחק. לקטלאנים שפה משלהם. היסטוריה של ממלכה עצמאית. תרבות משלהם. הם עם. אפילו הספרדים מכירים בהגדרה זו וקטלוניה היא חבל אוטונומי.
גם הכורדים בעיראק הצביעו לפני שבוע במשאל עם דומה. וגם שם היו התוצאות דומות. הכורדים הם עם נבדל משכניהם. הם מזהים את שורשיהם ההיסטוריים במלכות מדי העתיקה, גם אם לכך אין הרבה הוכחות – יש להם היסטוריה מתועדת של עצמאות מדינית ושושלות מלוכה מהמאה השמינית ועד המאה ה-19. למעלה משלושים מיליון כורדים חיים כיום. הם מפוזרים בטורקיה (כ15 מיליון. במזרח המדינה), באיראן, בסוריה ובעיראק. בקהילות ובערים נפרדות, בחבל ארץ תחום היטב : כורדיסטן. לכורדים שפה משלהם. מדינות אירופה הכירו בייחודם ובזכותם לאוטונומיה כבר בהסכם סוור מ1920. אבל הטורקים קנו את הבגידה האירופית בכורדים תמורת נפט זול מחבלי כורדיסטן.הם העם הגדול ביותר בעולם שעדיין לא זכה למדינה עצמאית.
ליבנו גם עם הכורדים. גם אם ישראל הרשמית לא תמכה בהם בגלוי , התמיכה החשאית במרידות הכורדיות, הסיוע הצבאי הכלכלי והרפואי שניתן להם עוד בשנות הששים של המאה הקודמת הם בבחינת מפורסמות שאינן צריכות ראיה. ואם יש לנו רק רגש חם לקטלאנים – עם הכורדים יש לנו גם שותפות אינטרסים מוצקה . הטורקים, החוששים מעצמאות כורדית אולי יותר מהסורים, העיראקים והאיראנים טוענים בעקשנות כי סוכני המוסד סייעו בארגון משאל העם בחבל האוטונומי הכורדי בעיראק. טורקיה גם הביאה ראייה מובהקת לטענתה זו : דגלים ישראלים הונפו בידי הכורדים בימי ההכנות למשאל העם. ולנו לא נותר אלא לקוות כי סוכני המוסד אינם מצטיידים תמיד בדגל ישראל גדול כשהם יוצאים לשליחויות עלומות.
אבל כשישראל דנה בעמדתה ביחס לתביעות עצמאות אלו, היא מבחינה בודאי בין השאלה הקטלאנית, והסוגיה הכורדית. כי קטלוניה היא היום חלק מספרד, שהיא מדינה ידידותית לישראל, עמה יש לנו קשרים דיפלומטיים מלאים. וספרד זו נאבקת בכל כוחה בשאיפות העצמאות הקטלאנית. ולעומת זאת עיראק, סוריה ואיראן הן מדינות אויב, וטורקיה גרועה מהן ונוהגת כאויב מר לישראל גם אם יש לנו עימה קשרים דיפלומטיים רעועים. קל יותר, יש אומרים גם מהנה יותר, לדפוק את טורקיה באמצעות תמיכה בכורדים.
אבל סוגיית התמיכה הישראלית בשאיפות העצמאות הללו מסתבכת מיד כאשר אנו שואלים את עצמנו : ומה עם הערבים? הרי גם חלק מערביי ארץ ישראל, המכנים עצמם “פלשתינאים” , רוצים מדינה עצמאית. האם תמיכתנו בעצמאות כורדית מחייבת אותנו לתמוך בעצמאות פלשתינאית? מול שאיפות העצמאות הפלשתינאית אנו מתמודדים כבר שנים רבות, בינתיים בהצלחה חלקית. הם זוכים להכרה בינלאומית, מתקבלים כחברים במוסדות האו”מ, מחזיקים שגרירויות במדינות רבות. רק מדינה עוד אין להם, ואם נתנהל בתבונה ובאומץ – לעולם גם לא תהיה להם כזאת, לפחות לא ממערב לירדן. וערביי מדינת ישראל, המזהים עצמם יותר ויותר כ”פלשתינאים”, עלולים יום אחד , כולם או חלקם, לתבוע אוטונומיה או מדינה עצמאית בגליל למשל, כי הם מהווים רוב תושביו.
שלוש תשובות צריכות להינתן לסוגיה זו. והן ההסבר מדוע אנו צריכים לתמוך בכורדים, יכולים לתמוך בקטלאנים, אבל חייבים להמשיך ולהילחם בכל העוצמה המדינית , המוסרית , הכלכלית והצבאית בשאיפות הלאומיות של ערביי ארץ ישראל.
הסיבה הראשונה, אותה אולי כבר שכחנו: הפלשתינאים אינם עם. אין להם המאפיינים המגדירים עם: אין להם שפה משלהם, אין להם היסטוריה של עצמאות לאומית משלהם, מעולם לא הייתה להם מדינה, אין להם תרבות או דת נפרדת משאר הערבים במזרח התיכון. וההיסטוריה הנפרדת שלהם “הנאראטיב” שלהם, מתחילה מן המלחמה בנו. היסטוריה של מלחמה הנמשכת מאה שנים, אשר לפניה לא נבדלו במאום משאר הערבים באימפריה העותמנית. ואת ההיסטוריה, כפי שקבע יוליוס קיסר, כותבים המנצחים. ואנחנו המנצחים. ואם הם יתעקשו להקים מדינה למרות שאינם עם, והעולם יעזור להם – הם מוזמנים להשתלט על ממלכת ירדן, בה הם מהווים רוב, ממזרח לירדן, חבל ארץ שהיה חלק מ”פלסטיין” המנדטורית שהוקצתה לעם ישראל כבית לאומי בסן רמו.
הסיבה השנייה כתובה בשפה המובנת לכל מדינאי בעולם : שפת האינטרסים. אין לנו שום סיבה לתמוך במהלך שהוא אובדני מבחינתנו. ערביי ארץ ישראל אינם רוצים באמת במדינה החיה בשלום לצד ישראל אלא על חורבותיה של מדינת ישראל. רק אידיוטים שימושיים מאמינים בהצהרות מנהיגים ערבים “מתונים”. הללו או שהם משקרים בגלוי או שאינם מייצגים אפילו מיעוט מבוטל בקרב ערביי ארץ ישראל. גם אבו מאזן “המתון” לא הסכים לוותר על “תביעת השיבה” של הפליטים הערבים לתחומי ישראל. כל יהודי הרוצה בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית יודע שמילויה של תביעה כזאת משמעה חורבן ישראל.
והסיבה השלישית והחשובה מכל , הסובייקטיבית מכל – ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. היא המולדת שלנו. לא שלהם. ושום עם נורמאלי אינו מוותר על מולדתו. אמת נכון : הערבים חושבים שהיא שלהם. שיחשבו. איננו יכולים למנוע מהם לחשוב. אנו רק יכולים לגרום להם להבין שאין להם שום סיכוי לגרום לנו להתאבד. ואין זה “סכסוך טריטוריאלי” כמובן, שמאפשר חלוקה, אלא התנגשות אידיאולוגית בין שתי תנועות סותרות. אם תרצו – מלחמת דת. חלק ממלחמת המוסלמים בכל הלא-מוסלמים בעולם. במיאנמר ובבנגלדש, בפיליפינים ובהודו, בסין וברוסיה, בבלקנים ,בצפון אפריקה ובמרכזה. וכמובן גם במזרח התיכון. ומלחמות כאלו אינן מסתיימות לעולם, כשם שמלחמת הסונים בשיעים לא עתידה להסתיים כך גם מלחמת המוסלמים ביהודים עתידה להימשך.
ולכן בשם הצדק ההיסטורי של עם ישראל שחזר למולדתו, בשם זכות ההגדרה העצמית לכל עם אבל לא למי שאינו עם, בשם האינטרסים, מותר לנו לתמוך בשאיפות העצמאות של עמים אחרים וחובה עלינו להילחם בשאיפות כאלו של אויבינו.
כתבות נוספות
