למי לכתוב? איפה להופיע?
(חשבון נפש).
פרופ’ אריה אלדד
כל מי שנאמן לאידיאולוגיה שלו, ויש לו רצון ויכולת להביע את אמונתו מעל דפי העיתונות, ברדיו או בטלוויזיה נידון להתלבטות היכן רצוי לכתוב, היכן ראוי להופיע.
קל לי מאד לכתוב בעיתוני הימין, אבל בהם אני יודע שאני משכנע את המשוכנעים. כשאני כותב פעמיים בשבוע לדפי עיתון זה או משדר עם בן כספית ברדיו 103- במות פלורליסטיות באמת – אני מנסה להגיע גם אל השמאל הציוני. לאלו היודעים שהצדק איתנו. היה לי קשה הרבה יותר לכתוב ל”הארץ”. לא בגלל מבול הנאצות של הטוקבקיסטים אלא בעיקר בשל הטיעון השב ונשמע מפי אנשי המחנה שלי כי כתיבה של איש ימין בעיתון השטנה הזה מהווה “עלה תאנה” ימני המצדיק כביכול את יומרת הפלורליזם של העיתון. אני יודע כי דווקא בעיתון כזה חשוב שגם דברי אמת יתפרסמו. מה גם שרבים מקוראי העיתון אינם אנשי שמאל מובהקים, פוסט ציונים או אנטי ציוניים גלויים, אלא כאלו הקוראים את העיתון כי יש מה לקרוא בו, והוא משפיע ומצוטט בעיקר בחו”ל. חברי ישראל הראל עושה זאת שם בכישרון רב. בעבר כתבתי ב”הארץ” אך ביום שפסלו לי מאמר – נפרדתי מהם.
השנה השתתפתי כמה פעמים בתכנית “גב האומה” של ליאור שליין בערוץ 10. אם הגיעו שבחים – הם באו בעיקר משמאל. אבל אני יודע כי לחברי ולבני משפחתי גרמתי צער . גם אם חשבו שהדברים שאמרתי היו ראויים להיאמר – התחושה היתה כי אני שותף לבמה שעיקרה לא רק ביקורת לגיטימית על ממשלת ישראל והעומדים בראשה – אלא גם במה ספוגת שנאה לימין, למפעל ההתנחלות, וכמעט לכל מה שהוא יהודי. בכל תכנית יכולתי למצוא לעצמי לפחות ענין אחד שיכולתי להזדהות בו עם הביקורת. אבל כאשר ב” גב האומה” יצאו להילחם ב”הדתה” מצאתי שאני לא שותף למלחמה בתופעה ( אמיתית או מדומיינת) אלא ביהדות ובאמיתותיה. ואני, מה לעשות, יהודי.
וזו היתה ההתלבטות: לנסות להשיב מלחמה? להשיב דבר למחרפים? (כשהכל אמור להיות ארוז כסאטירה. להתבדח, ללעוג רק למה שראוי ללעג, ובמקרה שלי – גם ללעוג ללועגים) או למשוך ידי מהבמה? ליאור שליין היה תמיד הגון עמי. אפשר לי שלא להשתתף בחלקים שקוממו אותי, וגם המבחר ששידר מהדברים הרבים שהוקלטו – ייצג נאמנה מה שאמרתי. ובכל זאת – בכל פעם שהייתי צריך לכתוב לקראת התכנית או להופיע בה – התהפכה בטני. עד שהחלטתי, ולא משום תקרית מיוחדת, כי איני יכול עוד. כבר אינני חבר כנסת. אינני “חייב” להופיע בכל מקום. אני יכול לבחור עם מי אני נכנס לסעודה.
אינני יודע כמה מקוראי מעריב צפו בתכנית, אם יש בהם מאוכזבים על שאיני משתתף בה עוד – עימם הסליחה. להם, וגם לכל השמחים כי נפטרו מעונשי – שנה טובה יהודים.
כתבות נוספות
