למה 2000 זה יותר מ- 10000
פרופ’ אריה אלדד.
יש יופי במתימטיקה, שאין בפוליטיקה : במתימטיקה תמיד עשרת אלפים זה הרבה יותר מאלפיים. בפוליטיקה זה עלול להיות הפוך.
לפני כשבועיים נעתר שופט בית המשפט העליון ניל הנדל לבקשת היועץ המשפטי לממשלה והקפיא זמנית את “חוק ההסדרה”. כמו שמקובל : עד לאחרי החגים.
החוק הזה אושר בכנסת לפני שבעה חודשים. מטרתו המוצהרת היא להסדיר את מעמדם, ולמנוע הריסת אלפי בתים שנבנו ביהודה ובשומרון בידי יהודים, על קרקעות שנמצא כי הן בבעלות פרטית של ערבים. החוק קובע כי המדינה יכולה להפקיע את זכות השימוש בקרקעות כאלו, ובעלי הקרקע יזכו בפיצוי בגובה 125% מערך הקרקע או יקבלו קרקע חילופית שוות ערך, מאדמות המדינה, על פי בחירתם. יוזמי החוק רצו מאד שהוא יציל את היישוב עמונה ומספר בתים בעפרה מגורל שכונת האולפנה בבית-אל או חורבן מיגרון. בגלל התנגדות סיעת “כולנו” , שר הביטחון ליברמן, והיועץ המשפטי לממשלה – התקבל בסופו של דבר נוסח החוק הקובע כי החוק לא יחול על כל מבנה או יישוב שיש כבר לגביו פסק דין חלוט – להרוס. השמאל הישראלי וח”כ בני בגין התנגדו כמובן גם הם. הם כינו את החוק “חוק הגזל”, על אף שידעו כי כך הקימה מדינת ישראל יישובים רבים בתחומי הקוו הירוק. כך נפלה עמונה, אך נותרנו עם חוק שנאמר עליו כי הוא עשוי להציל אלפי בתים אחרים.
שר הביטחון, שהתנגד כאמור לחוק עוד בשלבי חקיקתו, בין אם מנימוקים משפטיים-מוסריים, או מתוך יריבות פוליטית רבת שנים כלפי יוזמי החוק, נשמע השבוע מסביר כי חוק ההסדרה הוא “נזק נטו להתיישבות” והוא עלול להשיג תוצאה הפוכה מכוונתם של אלו שחוקקו אותו ( והוא ביניהם : ליברמן ו”ישראל ביתנו” נאלצו לתמוך בחוק בהצבעה בכנסת כחלק מהמשמעת הקואליציונית). ואם בעבר הסביר ליברמן כי אין סיכוי שהחוק יעבור את מבחן בג”צ, השבוע נתן שר הביטחון הסבר מתימטי פשוט להתנגדותו לחוק : “כתוצאה מהחוק עלולים להיות מוכשרים כ-10,000 בתים פלסטינים בשטחי C ורק כ-2,000 בתים של ההתיישבות יהודית”.
לכאורה- טיעון מנצח. מתימטיקה פשוטה. הרבה יותר בתים של ערבים עלולים להינצל מהריסה בהשוואה למספר הבתים שבנו יהודים ונמצאים בסכנה. עשרת אלפים זה יותר מאלפיים.
אבל למשוואה הפשוטה צריך להכניס עוד שני גורמים : זמן וכסף. בגללם עשרת אלפים זה הרבה פחות מאלפיים.
ביום ג’ השבוע חגג היישוב בית-אל ארבעים שנה להקמתו. היישוב שוכן ברובו על קרקעות שהיו בבעלות ערבית עד אשר נתפסו בצו לצרכיו של בסיס צה”ל ששכן במקום ( בה”ד 4). לאחר שנים, וכשביקשו להקים שם את היישוב עתרו מקצת מבעלי הקרקע נגד הקצאת הקרקע לצרכים אזרחיים. בית המשפט העליון קבע אז שההקצאה כשרה ומותרת . דווקא על “בג”צ בית-אל” זה אמר ראש הממשלה דאז מנחם בגין :”יש שופטים בירושלים” (ולא כפי שסבורים רבים, בטעות , כי אמר זאת על “בג”צ אלון מורה”, שקבע הלכה הפוכה). השבוע שלח ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, ברכה מצולמת לחגיגות הארבעים. בברכתו זו הזכיר ראש הממשלה את הקשר העמוק של עם ישראל לבית-אל. מימי האבות ועד ימינו. אבל הוא גם זכר שתושבי בית-אל זוכרים היטב כי נתניהו היה זה אשר במשמרת שלו נהרסה שכונת בתי האולפנה ובתי מאידורף ביישוב. והם גם זוכרים היטב את התחייבותו לבנות תחתם 300 יחידות דיור. כבר לפני חמש שנים התחייב נתניהו לעשות זאת . אולי לכן הוסיף בברכתו למתיישבי בית-אל את המלים “בקרוב מאד” כששב והתחייב על בנייתם. לפני חמש שנים בדיוק גם נהרס היישוב מיגרון ותושביו נדחסו לשכונת קרואנים זמנית. גם הם עודם ממתינים ליישובם מחדש. ושמא ראוי להזכיר כי גם 12 שנים אחרי חורבן גוש קטיף עדיין לא זכו כל המגורשים ממנו בבית חדש?
מימד הזמן קובע שטרקטוריסט מיומן זקוק לדקה אחת להפוך בית לגל חורבות, אך מדינת ישראל זקוקה לשנים רבות כדי לבנות בית חדש תחתיו. מימד הזמן קובע שערבי שהרסו את ביתו ( במקרים הנדירים שהצליחו להתגבר על העתירות האוטומטיות המוגשות בתמיכת השמאל הישראלי) משלים בניית בית חדש , בלי היתרים כמובן, בתוך חודשים ספורים, והסאגה מתחילה מחדש. לא הרחק מביתי בכפר אדומים, על אדמות מדינה, בנו ערבים “כפר” בלתי חוקי, אל אחמר הם קוראים לו. לנגד עינינו הוקם הכפר, הקיים לדבריהם מאות שנים. (ואל תבלבלו לנו את המוח עם עובדות כמו צילומי אוויר מלפני שלושים שנה בהם אין סימן אפילו לבית אחד, אפילו לא לאוהל). האיחוד האירופי הציב להם בתים ובנה להם מבנה לבית ספר במרחק שלושים מטר מכביש מס’ 1. עשרות צווי הריסה הוצאו. עשרות עתירות ועררים הוגשו נגד ההריסה. שר הביטחון (כקודמיו) הבטיח להרוס. ושב והבטיח. ושב והתחייב. אז מה? מילה זו לא מילה. פאקה פאקה ותו לא.
והמשתנה הנוסף במשוואה הוא הכסף. בתדריך לכתבים אמר ליברמן השבוע כי נגד משרד הביטחון תלויות היום כ-400 עתירות לבג”צ : 120 נגד ההתיישבות היהודית וכל היתר נגד הריסת בתים ערביים שנבנו בניגוד לחוק ושהוצאו נגדם צווי הריסה. “בכל המקרים העתירות ממומנות על ידי האיחוד האירופי, וברור שאנחנו לא יכולים להתמודד עם היקפים כאלה”.
ובכן – הכסף האירופי מזין עמותות שמאל ישראלי התובעות להרוס יישובים ובתים שבנו יהודים. הכסף האירופי גם מתדלק ערבים שעותרים כדי למנוע הריסת בתים לא חוקיים שהם בנו. המערכת המשפטית של המנהל האזרחי אינה רוצה או אינה מסוגלת להתמודד עם ההצפה הזאת. התוצאה : בתים ערבים כמעט ואינם נהרסים. ולכן שר הביטחון, המספר לנו שעשרת אלפים בתים ערבים “ניצלים מהריסה” בגלל חוק ההסדרה יודע שהוא זורה חול בעיניים. הוא וקודמיו לא הרסו בתים אלו הרבה לפני חוק ההסדרה. הוא וקודמיו לא רצו , לא ניסו באמת, או נכשלו במאמציהם לאכוף את החוק.
אז הנה התשובה מדוע עשרת אלפים זה לא יותר מאלפיים אלא הרבה פחות. בגלל הזמן. בגלל הכסף. בגלל הפוליטיקה. והנה התשובה מדוע שר הביטחון יכול להשתעשע ולתעתע במספרים. להוכיח כי מעולם לא בנו יותר ביהודה ובשומרון כמו בתקופת כהונתו. וגם כשבשטח המצב הפוך – אין בעייה לשחק במספרים : יש שיווקים, אישורי בנייה, התחלות בניה, אישורי איכלוס. התהליך איטי ומסובך עד ייאוש וזקוק לאין ספור אישורים וחתימות ( מישהו חישב ששר הביטחון צריך “לחתום” חמש פעמים על כל בית חדש ביו”ש, ויש המונים שנים עשר שלבים כאלה). יש כל כך הרבה שלבי ביניים שנספרים ביחד או לחוד – הכל תלוי אם אתה קונה או מוכר- כך שכל מי שרוצה לזרות חול בעיניים יכול לזרוק מספרים. כל מספר זוכה. וכששוקע ענן אבק המספרים אנו נותרים עם מציאות פשוטה: עם או בלי חוק ליברמן לא יהרוס עשרת אלפים בתי ערבים. בג”צ לא ייתן, “העולם” לא ייתן, אך אם חוק ההסדרה יעמוד בבג”צ – יינצלו אלפיים בתי יהודים.
כתבות נוספות
