למה לא יהיה שלום?
פרופ’ אריה אלדד
מגיע מאמריקה יהודי דתי. חובש כיפה שחורה, כזה שמתפלל שלוש פעמים ביום לבנין בית המקדש בהר הבית בירושלים. בוגר ישיבת “הר עציון” שבשטחים המשוחררים. והוא דן עם נתניהו ואבו מאזן לעשות שלום בין היהודים והערבים בארץ ישראל.
כמו ההתפרצות העונתית של קדחת השחת באביב, השפעת בסתיו ובחורף, יבואו אלינו בקרוב עוד שליחים של תעשיית השלום העולמית. ידלגו מהכא להתם, מירושלים לרמאללה, יקפצו לרבת עמון ולקהיר, יגלגלו מתווים ותנאים מקדימים, יבקשו מחוות והתחייבויות. כל אחד מהם בטוח כי יצליח במקום שכל קודמיו נכשלו. כי הם -אולי לא היו יצירתיים דיים. או תקיפים דיים. אולי הנסיבות לא היו כשרות, אולי הצדדים לא היו בשלים. יבואו וילכו, יגיעו ויצאו, ילחצו, ישחדו, יאיימו יפייסו, וישובו וילכו. ג’ון קרי נכשל, עכשיו תורו של ג’ייסון גרינבלט לנסות. יש רק לקוות הוא לפחות לא ינסה להסגיר אותנו בידי אויבינו כפי שעשו יהודים אחרים לפניו, בשליחות נשיאי ארצות הברית.
ואיש מהם, או משולחיהם, אינו עוצר אף רגע לשאול : למה זה לא עובד באמת?
הנחת היסוד של העוסקים בסכסוך כי זהו סכסוך טריטוריאלי בין שני עמים ולפיכך פתרון הסכסוך צריך להיות חלוקת הטריטוריה השנויה במחלוקת. “שתי מדינות לשני עמים” היא התרופה.
אך כיון שיש טעות יסודית באבחון המחלה, והסכסוך אינו טריטוריאלי, אין סיכוי שפתרון טריטוריאלי יישב אותו. כיון שהמלחמה בינינו לבין הערבים היא מלחמת דת – שום קו גבול, יצירתי ככל שיהיה, על המפה, לא יפתור אותו. והחדשות הרעות הן כמובן שמלחמות דת אינן מסתיימות במהירה. לעיתים הן נמשכות יותר מאלף שנים ולא מסתיימות, בייחוד כאשר מדובר במלחמות בין מוסלמים לשכניהם. ובינם לבין עצמם. המוסלמים מהווים רק כ20% מאוכלוסית העולם. אך סמואל הנטינגטון בספרו “התנגשות הציווילזציות” ראה כי הם מעורבים בשני שליש מהמלחמות בעולם וכתב :”גבולות האיסלם מדממים”.כך זה בפיליפינים, בהודו ובפקיסטן, בסין, ברוסיה ובבלקנים, כך בלוב ובסודן ובסהרה. וכך גם במרכז אפריקה. לשיאים האחרונים במלחמות הדת הפנים-מוסלמיות אנו עדים בטבח המתמשך בין סונים לשיעים בסוריה ועיראק ותימן. רק אצלנו, בטוחים החכמים המחוכמים שבתוכנו והמומחים מבחוץ, אצלנו מדובר במלחמה בעלת אופי שונה. לא מלחמת דת אלא סכסוך טריטוריאלי, סתם בין שני עמים. ולכן הם רושמים לנו שוב ושוב את תרופת חלוקת הארץ, בתקווה כי נמשיך ליטול אותה, עד מותנו, ואז, באמת, ייפתר הסכסוך.
פעם אמרנו , בצדק, כי הפלשתינאים אינם עם כלל. כל ראשי הממשלה בישראל עד גולדה מאיר הכריזו במפורש ש”אין דבר כזה, עם פלשתינאי”. דומה שאת הקרב הזה כבר הפסדנו. הפלשתינאים טוענים שהם עם. העולם מכיר בהם כעם. וגם אם יש בהם עצמם כאלו הדוגלים בפאן-ערביות ומכחישים את קיומו של עם פלשתינאי נפרד ( כמו עזמי בשארה שאמר : אין עם פלשתינאי, יש אומה ערבית) – קולם אינו נשמע ברעש המקהלה הכללית.
מה מקור הטענה כי אינם עם? מעולם בהיסטוריה לא היתה מדינה פלשתינאית. האוכלוסיה הערבית בארץ ישראל התפלגה לחמולות ושבטים, פלאחים ובדואים. שמות המשפחה שלהם מעידים על מוצאם מכל ארצות ערב, תמיד היו חלק מאימפריה ערבית או מוסלמית גדולה יותר ולא יישות לאומית נפרדת. אין להם שפה משלהם, דת משלהם, תרבות שונה משלהם. מי הוא “אבי האומה הפלשתינאית” בעיניהם? יאסר ערפאת. מכאן שאפילו להגדרתם הם לא היו עם לפני שזכו להגעתו ובאיחור מסויים זכינו אנו במותו.. ולפיכך – אין להם המאפיינים הנדרשים להגדרת עם.
זולת אחד. חדש למדי. פרי המאה העשרים : יש להם היסטוריה של המלחמה נגד היהודים בארץ ישראל. יש להם נאראטיב. סיפור לאומי. .
הסיפור שלהם נוצר עם התעוררות התנועה הלאומית הפלשתינאית בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים. זו מתעוררת כתגובה לגלי העלייה הציונית לארץ, שהביאה לגלי הגירה ערבית לארץ ישראל מכל רחבי המזרח התיכון , היהודים פיתחו את מולדתם ויצרו כאן מקומות עבודה. באמצע המאה ה-19 , לפני העליות הציוניות, ביקר בארץ מארק טווין ותאר ב”מסע תענוגות בארץ הקודש” ארץ ריקה , שוממת, מוזנחת, נחשלת. אחר כך החלו העליות הציוניות – ומאז הערבים נלחמים בנו. בעיניהם הם הקרבנות, המנושלים, המנוצלים, המוחלשים. הם שנאלצו לברוח במלחמות או שגורשו באש ובחרב.זה סיפור הנכבה שלהם. המלחמה בנו גיבשה אותם לעם.היא המבדילה אותם מעיראקים, תימנים או לובים.
וגם לכן לא יהיה שלום.
בעשור האחרון נתקע “התהליך המדיני” שוב ושוב בשרטון מובהק : הפלשתינאים אינם מוכנים להכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. חלקם מוכנים להכיר ביישות המדינית הנקראת “מדינת ישראל” ולראות בה מדינת כל לאומיה, ותובעים שתהפוך למדינה דו-לאומית. לא מדינה יהודית. עמדה זו יונקת מהיות הסכסוך מלחמת דת ביסודו. וכיון שהאיסלם יראה בארץ ישראל לעולמי עולמים אדמת “וואקף” קדושה ששום מוסלמי אינו רשאי להכיר בזכותו של כופר לשלוט בה – לא יוכלו להכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי.
אבל יש עוד סיבה לכך שלא יהיה שלום בין יהודים וערבים בארץ ישראל. אם הפלשתינאים יוותרו על המלחמה בנו – הם יימצאו מוותרים על הגורם היחיד, הכוח היחיד, המלכד אותם כעם. כיון שהמלחמה בנו הפכה אותם לעם – שלום אמת ישמיט את הקרקע מתחת הגדרתם הלאומית. את ה- raison d’être שלהם, את העילה לקיומם. מי ממנהיגיהם שיכריז על “סוף הסכסוך” הוא מתאבד, אישית וקיבוצית.אישית כי במהרה יימצא מי שירצח אותו, וקיבוצית – כיון שחיסל את הייחוד הלאומי המאפיין אותם. לכן לא הייתה בעייה קיומית למצרים לחתום עימנו על הסכם שלום, למרות הדת. ( אשר בכוחה גם נרצח סאדאת) כי למצרים יש הגדרה עצמית ברורה,טריטוריאלית, היסטורית, תרבותית עתיקה. העם המצרי אינו מוגדר ככזה רק בזכות המלחמה בנו . מלך ירדן חוסיין יכול היה לחתום על שלום עימנו כי כבדואי בן חצי האי ערב הוא נשען על הקולוניאליזם הבריטי שיצר לו “מדינה” . והוא לא נזקק למלחמה בנו, אלא דווקא לשלום , ולתמיכת ישראל בו נגד הפלשתינאים שנואי נפשו שרצחו את סבו וניסו לעשות גם לו כך עשרות פעמים.
המלחמה בין יהודים וערבים בארץ ישראל היא מלחמת דת. התנגדות בין אידיאולוגיות מנוגדות. טוטאליות. ולכן “פשרה טריטוריאלית” אינה יכולה “לסיים את הסכסוך”. ואם מנהיגי השמאל הישראלי ומנהיגי העולם משליכים יהבם על “הפלשתינאים החילונים”, דוגמת ערפאת ואבו מאזן – כאלו לא יוותרו על המלחמה בנו כי בכך יוותרו על זהותם הלאומית.
כתבות נוספות
