ליל הסדר בבית אבא
פרופ’ אריה אלדד
ילד הייתי על ברכי אבי, ישראל אלדד ע”ה. לומד אִתו פרשת השבוע, הולך אִתו לטייל ב’עמק המַצלֵבָה’ הסמוך לביתנו בירושלים, והוא מראה לי קן נמלים, ושיירות שיירות טוענות משאן להכין לַחורף. ילד הייתי כשלימד אותי לשחק שחמט, וידע גם לתת לי לנצח; ילד הייתי כשהייתי הולך עִמו לבקר את הסנדק שלי, ר’ אריה לוין, ובזכותו זכיתי ללטיפת ידו על לחיִי; ילד הייתי כשהייתי שומע את הוויכוחים בַּבית עם אורחים נכבדים וגם עם עלומֵי שם, את הרמות הקול ואת הלחישות. ילד הייתי כשהייתי רואה ושומע את באי ביתו מאזינים לדבריו בנושאֵי עם ומדינה; ילד הייתי כשירדתי עִמו “להוריד את הזבל”, שם פגש את השכן, הפילוסוף וחוקר הקבלה – שאף הוא ירד ופח האשפה בידו – והם עומדים יותר משעה אצל מיכלי האשפה ועוקרים הרים…
אך רק פעם בשנה ראיתי אותו – מלך.
כשהיה מסב בראש שולחן הסדר היה מביא אליו את כל דורות היהודים שישבו לסֵדר הפסח מאז יציאת מצרַים. ומלכותו בליל הסדר בנתה נדבך מרכזי בתודעתי כיהודי הרוצה בגאולת עם ישראל בארצו, וכָמֵהַ לבניין הבית.
את כל הדורות של היהודים שחגגו את הפסח, והסבו לליל הסדר ראיתי אצל שולחנו. אִתנו הסבו האנוסים בספרד ופורטוגל, שעלו מן המרתפים בהם חגגו בחשאי מפחד האינקוויזיציה את יציאת בני ישראל מצריים וציפו לגאולתם שלהם. על שולחנו שבו והסתודדו מנהיגי מרד בר כוכבא, כי לשיטתו של אבא כל “מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק כל אותו הלילה” לא היה אלא פרוטוקול הדיון, בשפת רמזים וסתרים, בערב המכריע בו הוחלט למרוד ברומאים. אבא ידע לשרטט את מסגרת הזמן המדויקת, ובלשון הווה מסעירה : זה עתה שב רבי יהושע בן חנניה משליחותו לאלכסנדריה, שם נפגש עם הקיסר הדריינוס, בניסיון למנוע מממנו להקים את “איליה קפיטולינה”, עיר אלילית על חורבות ירושלים, ומקדש ליופיטר בהר הבית. השליחות נכשלה. היה ברור כי מעתה יגבר כוחם של התומכים במרד. רבי אלעזר בן עזריה, ממתנגדי המרד, מחה על ההתכנסות המחתרתית הדחופה ערב פסח. “הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לספר ביציאת מצריים בלילות עד שדרשה בן זומא”. ומולו – טוען בן זומא שאין חשיבות לדון ביציאת מצריים הקדומה, אלא בזו העתידה להתחולל בקרוב, הגאולה האחרונה, אשר תתרחש כשננצח את הרומאים. רבי עקיבא, מנהיג המרד, מוסר דו”ח מפורט מצבת כוח האדם בארץ ובתפוצות, ותחת הסוואה של דיון במכות מצריים מתקיים ויכוח אסטרטגי לגבי שיטת המלחמה העדיפה : ריכוז כוחות ומאמץ מכריע או פיצול למאות “מכות”, פעולות גרילה שישחקו את האויב הרומי. ביום ובלילה, ביבשה ובים. ולפתע, על שולחן הסדר של אבא, הפך הדיון התלמודי הארכאי והסתום שבהגדה – לדרמה של ממש, של מורדים המתכננים התקוממות אדירה נגד האימפריה הרומית. וההגדה הפכה פשוטה ובהירה ומובנת. וכשפורצים התלמידים פנימה ומודיעים “הגיע זמן קריאת שמע של שחרית” ברור היה לכולנו המסובים לשולחן אבא כי האיר הבקר והקושרים חייבים להתפזר. ובלילות הסדר שלו גם למדתי מה נטפלה ההגדה דווקא ללבן הארמי, “צא וראה מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל”. וכי איפה כתוב שלבן, חותנו של יעקב, “ביקש לעקור את הכל”? רמאי – כן, אבל צורר המבקש להשמיד את כל בית יעקב? אחרי ככלות הכל – הוא אביהן של רחל ולאה, סבא של שמונה משבטי ישראל. ואבא היה משיב : גם זה דיבור מקודד, הכוונה היתה לאלבינוס הרומי (אלבינוס בלטינית – לבן) הנציב הרומי האכזרי והרשע לפני המרד הגדול, באכזריותו הפך לסמל לאויב הרומאי. ולכן – גם אם כתוב “לבן הארמי” יש לקרוא “אלבינוס הרומי”.
אל שולחן הסדר הובא גם קפטן קלוּא – מפקד מחנה המעצר הבריטי בלטרון, בו היה אבא כלוא בימי מלחמת המחתרת לגירוש הבריטים מן הארץ, ו”מלך” בראש הסדר על מאות אסירים, ומפקד הכלא לצידו, ואבא מלהק אותו, ואת האימפריה הבריטית כולה, לתפקיד הכלב ב”חד גדיא”. וגם אביו שלו הסב עִמנו בלֵיל הסדר, והניגון שלו לַ’הלל’ הוּשר מפי אבא, וקולו היה משתנה אז, והייתי משול כמי שזוכה לשמוע את קולו של סבא, שלא זכיתי להכירו מעולם, ואני נושא את שמו. וכשאמר אבא “דיינו” לא שכח להציב את סימן השאלה בסופו, ולתמוה איך יכול היה להיות די לנו אם לא היינו באים בשערי הארץ, לא מתנחלים בה, ולא בונים את בית מקדשנו… ואז היה נזכר במקסי הקטן, תלמידו, בן למשפחה יהודית יחידה בכפר נידח בפולין, שידע לשאול ולתמוה ממש בסוגיה הזאת, מה זה ה”דיינו” הזה. ואף הילד ההוא, (מי יודע מה עלה בגורלו), היה מסב עִמנו מִדי שנה אל שולחן הסֵדר.
וכשהיה אבא שולח אותי לפתוח את הדלת לאליהו, ידע לנסוך בי את הרֶטֶט ואת הביטחון כי בוא יבוא, ועִמו ‘אליהו’ רבים – משיחים בני יוסף – שנפלו בדרך אל הגאולה והם בגופם לא זכו… מחדר הסֵדר שמעתי את קולו משורר “והיא שעמדה”, וידעתי שלא אחד בלבד קם עלינו לכלותנו, וגם בדור הזה חייבות עינַי להיות פקוחות, כי גם בדורֵנו קמים עלינו לכלותנו, ואנו מצוּוים להילחם בשונאינו, ואז יציל אותנו הקדוש-ברוך-הוא מידיהם.
כל לֵיל מלכות כזה היה חד פעמי, וההגדה היתה תמיד הבסיס לספר ביציאת מצרַים – אך לעולם לא היה דיינו בַּהגדה, ותמיד התחדשו חידושים, חלקם על שֶהיה וחלקם על שֶהוֹוֶה; האקטואליה נמשכה ברצף אחד של מאבק עם ישראל לחֵרות וגאולה, מן העולם ועד העולם. כל אשר היה – שב והתרחש בליל הסֵדר, וכולנו חשנו כי הלילה, ממש הלילה, אנחנו יוצאים ממצריים. זו גם היתה הכותרת הראשית של העיתון “דברי הימים – חדשות העבר” אשר אלדד כתב וערך לפני לפני ששים וחמש שנים.
ולאחר שנפטר אבי מן העולם ישבתי במקומו בלילות הסֵדר, ותמיד הוא עִמי; ואת דבריו הבאתי לילדַי ונכדַי, ולכל המסובים אל שולחן החג. לפני כעשר שנים ערך יהודה עציון את “הלילה יוצאים ממצרים” – הגדת ישראל אלדד. אל גוף ההגדה המוכר צרף יהודה בצמוד לטקסט הרלונטי בהגדה מובאות ותקצירים מתוך למעלה ממאה מאמרים שכתב ישראל אלדד על פסח, חרות וגאולה. ורבים מהמאמרים מובאים בשלמותם בחלקה השני של ההגדה, בליווי איוריה של בתי רוני, נכדתו. מעל דַפֶּיהָ של הגדת אלדד זו, הבאנו את דבריו וכתביו של ישראל אלדד אל ‘כל דִכפין’ – אל כל רעב לחֵרות וצמא לגאולה. הנה, כך היה ליל הסדר של אבי מורי, ישראל בר’ דָוִד אריה – ובהגדה זו הרחבנו את שולחנו: מנחלת הבית והמשפחה, לנחלת עם ישראל כולו.
כתבות נוספות
