לוד. עיר מעורבת.
פרופ’ אריה אלדד
לוד היא עיר מעורבת. גם ההיסטוריה שלה היא כזאת. והיא רצופת מלחמות על השליטה בה, על דמותה וצביונה.
היא אחת הערים העתיקות בארץ. שרידי יישוב כלכוליתי בן 8000 שנה נתגלו בה. בימי הבית הראשון והשני היתה זו עיר יהודית. פומפיאוס כבש אותה והפך אותה לעיר רומית, לאחר חורבן ירושלים הבית השני הפכה למרכז יהודי חשוב ביותר, וכל גדולי ישראל בדורות ההן חיו בה או בסביבתה. באותה עת פרחה העיר גם כ”פוליס” רומאית. “פסיפס לוד” המפואר, שריצף פעם וילה מפוארת הוא מהפסיפסים הנפלאים ביותר שנמצאו בארץ. בימי “מרד גאלוס” במאה הרביעית נהרגו בה יותר מאלפיים יהודים בעת דיכוי המרד.
עם הכיבוש המוסלמי במאה השביעית היתה לוד לפרק זמן קצר גם עיר הבירה של המחוז עד אשר נאלצה לוותר על הבכורה לטובת רמלה, העיר החדשה ( והיחידה) שהקימו מוסלמים בארץ ישראל, הצלבנים שלטו בה עד אמצע המאה ה,13 כשחזרו הערבים. בפרעות תרפ”א – 1921 נמלטו היהודים המעטים שגרו בה, ולא שבו אליה עד מלחמת העצמאות. על פי תכנית החלוקה של האו”מ, בכ”ט בנובמבר ,1947 נועדה לוד להיות חלק מהמדינה הערבית, אך ב”מבצע דני” כבש אותה בסערה גדוד הפשיטה 89 בפיקודו של משה דיין . רוב תושביה הערבים ברחו. רק כאלף מהם נותרו בעיר, בשכונת הרכבת ובעיר העתיקה. לקראת תום המלחמה כבר עברו אליה אלפי עולים חדשים, ובמקביל נוספו לעיר גם תושבים ערבים, שהסתננו אליה ב”התגנבות יחידים” או הועברו אליה מיישובים ערביים סמוכים שרוב תושביהם נמלטו. בהדרגה הפכה העיר ל”עיר מעורבת”, אוכלוסיה יהודית מבוססת החלה לעזוב את העיר בשנות התשעים, עד שהיו שחששו כי העיר תהפוך לערבית ברובה. בעקבות הסכמי קמפ דייויד החלה הגירה בדואית לעיר, וקבוצה זו היא היום הגדולה מקרב ערביי לוד. הבדואים גרים בה בעיקר ב”פרדס שניר” ובשכונת הרכבת. וכמו בנגב – רוב הבניה היא בלתי חוקית על אדמות המדינה. שכונת “פרדס שניר” היתה במשך שנים מוקד של הזנחה ופשיעה, סמים ואלימות. תושבים ערביים הקימו לעצמם בתי ענק על שטחים שפלשו אליהם. הרשויות התערבו, הורו על הריסה, בתי המשפט אישרו את צווי ההריסה. אבל העיריה נמנעה מביצוע. אולי לא רצו לריב עם תושבים שיצא להם שם של עבריינים אלימים.
היום לוד היא עיר “מעורבת”. 76000 תושבים. שני שלישים מהם – יהודים, ושליש – ערבים. במזרחה הוקמו שכונות “גני אביב” . שכונות יהודיות המונות היום כעשרים אלף תושבים. “פרדס שניר” צמודה לגני אביב.
ראש העיריה, יאיר רביבו, עומד מתוקף תפקידו גם בראש הועדה המקומית לתכנון ובניה. לאחרונה פרסמה הועדה תכנית להרחבת שטחי הבניה של “פרדס שניר”, והוסיפה לשכונה זו למעלה מ15 דונם, חלקם על חשבון תכניות שאושרו בעבר להרחבת שכונת גני אביב, וחלקן על בסיס האדמות אליהם פלשו תושבי “פרדס שניר”. בשטח הזה אישרה הועדה המקומית לתכנון ובניה כ250 יחידות דיור, חלקן ב “בניה רוויה”, בבתים בני חמש קומות, וחלקן לצרכי “הלבנה” של הבתים הבלתי חוקיים, צמודי הקרקע, של הפולשים. וכיון שאלו בנו לעצמם לעיתים גם אחוזות ענק ( למשל בית יחיד במגרש של 3 דונם)- האישור שניתן מאשר למעשה דירות בשטח ממוצע של כ-470 מ”ר. כשהבינו שזה “נראה רע” תיקנה הועדה את התכניות והודיעה שהדירות שאושרו יהיו קטנות יותר, כ250 מ”ר בלבד, אך כיון שאין בכוונתה להסתבך בהריסת בתים לא חוקיים שכבר נבנו – ברור שמדובר בתיקון שבא לזרות חול בעיניים.
רשות מקרקעי ישראל פרסמה התנגדות נחרצת לתכנית הזאת, המנוגדת לחלוטין לכל מדיניות הממשלה ששוללת בניה צמודת קרקע חדשה בשטחי הביקוש הגבוה במרכז הארץ. הרשות רואה בה תכנית שכל עיקרה הכשרת שוד קרקעות ומניעת אכיפת חוק. כדי לבטל את פסקי הדין וצווי ההוצאה לפועל המצווים להרוס. הפולשים מערערים שוב ושוב לבתי משפט, כל פעם – ממש כמו בנגב – בתירוץ משפטי אחר, ועתה מנסה העיריה להתערב באמצע ההליך המשפטי ולשנות את המצב לטובת הפולשים. אבל אם מדינת ישראל מעבירה מיליוני דולרים כדמי חסות לחמאס – למה שעירית לוד לא תשלם פרוטקשן לשודדי קרקעות בדואים גם במרכז הארץ? אין צורך לקיים טקס שבועת אמונים לדמותה היהודית של העיר, כפי שעשו בעפולה. אבל ודאי גם שאסור לעשות ההיפך.
כתבות נוספות
