לא תם הקרב
יובל לשחרור ירושלים.
פרופ’ אריה אלדד
איור מאת תמרה קרת
על מהלך הקרב בירושלים למדתי מפי הפצועים.
הייתי גדנ”עי בן 17, המחלקה שלי הוצבה בבית החולים “ביקור חולים” שהיה הסמוך ביותר לקו העירוני , קו שביתת הנשק מ1949 שחילק את ירושלים. שימשנו כאלונקאים. אמבולנסים, ולעיתים מכוניות סתם , היו מביאות את פצועי חטיבת הצנחנים אלינו, אל בית החולים הקרוב ביותר. בלילה הראשון הם אמרו שנפצעו ברחובות, בדרך אל “בית הספר לשוטרים”. היכרתי את המבנה הזה, הרי גדלתי בעיר המחולקת, ונהגתי לשוטט לאורך גדרות התייל וחומות ההפרדה. אחר כך אמרו הפצועים “גבעת התחמושת”. את השם הזה לא הכרתי אבל הפצועים סיפרו שזה ממש ליד בית הספר לשוטרים רבים הגיעו משם. למחרת הגיעו עוד נפגעים ואמרו “שייח ג’ראח”. וגם את השם הזה הכרתי, מהספרים על מלחמת העצמאות. התחילו להגיע פצועים גם בכלי רכב מפלנטה אחרת : עם לוחיות רישוי בערבית. ובלילה הפצועים דיברו על “הגשר”. ולא ידעתי כי הם מתכוונים לגשרון על נחל קדרון, בין הר הזיתים להר הבית. וביום רביעי בבקר הם אמרו : העיר העתיקה.
ההפגזות על העיר חדלו לאחר יממה, אבל צרורות רחוקים של נשק אוטומטי וצליפות בודדות עוד נשמעו בעיר. ואז פתאום , ביום רביעי לפני הצהריים – שקט. וברדיו אמרו : הר הבית. ואמרו : הכותל. לא הגיעו עוד פצועים. המשמרת שלי הסתיימה. הלכתי אל בית הורי ומכל הבתים והחצרות זרמו אל הרחובות השוממים המוני אנשים שהיו מסוגרים בבתיהם בימי המלחמה. ליד “גימנסיה רחביה”, בית הספר שלי, ראינו ג’יפים ומשוריינים של סיירת החטיבה הירושלמית מתארגנים לתזוזה אל בית לחם. וראינו “בית כנסת” נייד, ארון קודש וספרי תורה מועמסים על טנדר מגויס הנוסע אל הכותל המערבי. וכולם הצטלמו עם חייל שהגיע עם דגל ירדני, מהצד השני. הלכתי עם אבא שלי אל הסנדק שלי, רב האסירים ר’ אריה לוין, לבשר לו שהעיר העתיקה שוחררה. ואבא שלי שאל :”רבי, שומעים פעמי משיח?” והוא ענה “הוא כבר כאן”.
וזה היה היום הגדול בחיי.
אבל אחר כך התברר שיש הרבה יהודים שהיום ההוא היה גדול עליהם. קראתי את הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה ומצאתי את דבריו של אחד השרים האומר כי לפני שמחליטים לכבוש את העיר העתיקה צריך להחליט למי מחזירים אותה ומתי, וגם שר אחד, דתי לאומי מאד, שאמר “לירדן לא נחזיר, אבל לעולם- כן”. כי לא היה איכפת לו שהעיר העתיקה של ירושלים, הר הבית והכותל המערבי, לא יהיו בריבונות ישראל אלא בריבונות בינלאומית. ושוב הבנתי כי יש יהודים שהגלות לא נעקרה מלבם. “מה אני צריך את כל הוותיקן הזה” אמר משה דיין כשנימק למה הוא לא ממש רוצה לפרוץ לעיר העתיקה. ומנימוק זה ממש הורה להסיר את דגל ישראל מהר הבית. ולא הבין כי ברגע ההוא ידעו הערבים ששום דבר לא נגמר. שיש סיכוי לסובב את הגלגל אחורנית. רק לאחרונה קראתי בספרו של עמוס עוז “שלום לקנאים”: “אנחנו החילונים מאמינים כי העבר שלנו מסור בידינו. אנחנו לא מסורים בידיו”. כלומר: אנחנו יכולים להחליט על מה לוותר. וכשהוא חוזר ומשנן את המנטרה הנבובה שאם יהודים יתפללו בהר הבית תהיה לנו מלחמת עולם נגד כל האסלאם ( כך גם אמרו כשנפתחו מחדש שערי הר הבית לביקורי יהודים. בבל”ת.) עוז דורש שלא נעשה זאת על חשבונו, על חשבון ילדיו ונכדיו. אבל באיזו זכות הוא מוכן לוותר, על חשבון ילדי העם היהודי כולו, על חשבון נכדיו עד דור אחרון, על המקום הקדוש ביותר לעם היהודי? על המולדת התנ”כית שלנו? מי שאינו רוצה להילחם – שלא יילחם. אבל עוז ודומיו, שחיים בארץ ישראל רק הודות לכך שהיא הירושה ההיסטורית של העם היהודי, ולא “בזכות” בלפור וסאן רמו וכ”ט בנובמבר, באיזו זכות הם מוותרים על הירושה? עוז כותב “כשאני יורש את בית הורי וסבי וסבתותי, זכותי להחליט איזה מן הרהיטים ירד למרתף או יעלה לעליית הגג ואיזה יישאר בסלון”. כשמדובר בבית הסבתא – הוא ודאי צודק. אבל כשמדובר בישראל-סבא הר הבית אינו רכושו הפרטי של עמוס עוז. הוא של העם היהודי לדורותיו. של כל הדורות שהיו ויהיו. באיזו זכות הם מחליטים – לא “להעלות לעליית הגג” את הר הבית, אלא לוותר עליו?
השקט שהשתרר בירושלים כשהודיע מוטה גור “הר הבית בידינו” הוא רק עוד הפסקת אש. עד שלא תיעקר הגלות מהלבבות – ועד שלא נוריש אויבינו מפנינו גם בהר הבית – לא תם הקרב. אבל , לעיתים אנו מקבלים כמובנת מאליה את המציאות הזאת של ירושלים המאוחדת בריבונותנו כבר יובל שנים, עד שאנו שוכחים כמה אדירה התקופה ההיסטורית הזאת בחיי העם היהודי. לפני כמעט אלפיים שנה, בימי המרד הגדול, טבעו המורדים מטבעות חרות: שנה א’ לגאולת ציון, שנה ב’ שנה ג’ – ולא יספו. אלפיים שנה אנו ניזונים מהמיתוס הזה של שלוש שנות חרות ירושלים. ואנו זכינו כבר לחמישים. אנו חיים באחת מתקופות השיא של העם היהודי ועוד נזכה, בזכות ירושלים שלנו, עוד להרבה יותר.
כתבות נוספות
