לא נשכח ולא נסלח
פרופ’ אריה אלדד
סיקור מותו והלווייתו הממלכתית של שמעון פרס הוכיחו שוב כמאה עדים את העדר חוש המידה כתכונה לאומית בולטת אצלנו. בעיתונים ניתן היה למצוא באותם ימים כמעט רק פרס. ימים רצופים של תשדירי רדיו וטלוויזיה הוקדשו לו. וכיוון שבמהירה אזלו ההספדים המוכנים מראש נזקקו כל הכתבים להמשיך להאדיר ולפאר , בנוסח הספדים סטאליניסטיים כמעט, את דמותו של המנוח. וכבר חשבתי שראוי להימנע מתגובה בכלל עד ששמעתי מגישת חדשות ברשת טלוויזיה חשובה נדה בראשה בצער ואומרת ” הוא היה אבי האומה”. באותה הפרזה הוא היה גם למשורר חשוב, סופר נערץ, אינטלקטואל , חוקר והוגה.והוא לא היה דבר מכל אלה. גם אם כתב שירים , פרסם ספרים, קרא ספרים אחרים, וידע להצביע על כיוונים מבטיחים במחקר מדעי וטכנולוגי .
אבל הוא היה ציוני, איש מעשה, פוליטיקאי ומדינאי – ובאלו יש לדון.
מה לא נשכח לו? את הכור הגרעיני, שגם אם החזון שייך לבן גוריון שהגדיר את הצורך עוד ב1947- מעשה ההקמה נזקף לזכותו. את הקשרים המדיניים והביטחוניים עם צרפת בשנות החמישים והפיכת ישראל לשחקן גיאו-פוליטי במערכת סיני 1956, את תרומתו לתעשיות הביטחוניות של ישראל, את תרומתו, ברגע מכריע, להתיישבות היהודית בשומרון. גם אם עיקר כוונתו הייתה אז לנגח את ראש הממשלה רבין – פיעמה בו אמת שהתבטאה בדבריו כי לא ייתכן שדווקא בישראל יהיו אזורים שבהם לא יוכלו לחיות יהודים.
ומה לא נשכח לו? את אוסלו. ולא פחות מנהרות הדם שנשפכו בעטיו של המהלך המדיני האסוני הזה – לא נוכל לסלוח על הלגיטימציה הבינלאומית שהעניק לרב המרצחים ערפאת. על המהלך שבו הכירה ישראל באש”פ כנציג הלגיטימי של העם הפלשתינאי. על האחיזה המדינית שהעניק להם בליבה של המולדת שלנו. ועדיין אין לדעת אם האסון הזה הפיך, אם יקום אי פעם מנהיג גדול לעם הזה שיצליח למחוק את הישות הערבית האויבת שיצר פרס בארץ ישראל.
כתבות נוספות
