לא לרקוד לפני הפריץ
פרופ’ אריה אלדד
ביום א’ החליטה ממשלת ישראל להסיר לפי שעה מסדר יומה את אישור הסכם התרבות עם האיחוד האירופי. ההסכם , בדומה להסכמים דומים אחרים עם מוסדות האיחוד ייחתם רק אם ישראל תסכים שהוא לא יכלול את יהודה, השומרון, הגולן ומזרח ירושלים.
הסכם דומה נחתם לפני שנים אחדות ועסק בשיתוף פעולה מדעי. ההסכם שנקרא “הורייזן 2020” היה אמור לאפשר למדענים אירופאים וישראלים להגיש במשותף בקשות למענקי מחקר מדעיים לקרנות האיחוד, בהיקף של מאות מיליוני אירו. גם שם בלעה ישראל צפרדע והסכימה ששום מוסד מחקר ביו”ש בגולן או במזרח ירושלים לא יוכל להשתתף במחקרים הממומנים ע”י מוסדות השוק. האקדמיה הישראלית זעקה זעקות שבר וטענה כי המחקר בארץ יתמוטט אם ממשלת ישראל תסרב לחתום על ההסכם. הכניעה הישראלית הייתה משפילה. בפועל התקבלו עד כה רק מענקי מחקר מעטים, בסכומים נמוכים יותר מדמי ההשתתפות של ישראל בקרן. אכלנו את הצפרדעים והפסדנו גם כסף. אנחנו יכולים להתנחם רק בכך שהאירופאים “הטמבלים” האלה לא שמו לב שמשרד המדע של ממשלת ישראל, הוא בעצמו שוכן בקרית הממשלה שבמזרח ירושלים.
אבל אם לגבי שיתוף פעולה מדעי חששה ישראל כי אם לא תחתום – ייפגע חלילה המחקר המדעי בארץ, הרי אם לא נחתום על הסכם התרבות הנפלא המוצע לנו אנו עלולים להפסיד בעיקר מימון לסרטים אנטי ישראליים בוטים, עלילות דם תיאטרוניות, ופסטיבלים של שנאת ישראל. כי אם לגבי מענקי מחקר מדעיים יש קריטריונים מדעיים אובייקטיביים, ומנגנונים האמורים להעריך ערכן של הצעות מחקר בעילום שם – כשמדובר בתעשיית התרבות שום הצגה שמתארת את החינוך לשנאה בבתי הספר הפלשתינאיים לא תזכה במימון. שום סרט שיציג את האמת של ישראל על זכותנו על הארץ ואת השקר הפלשתינאי לא תקבל כסף. כי גם באירופה שולט השמאל הרדיקלי בתעשיית “התרבות” . כשאנחנו עדים לעמדות האנטי ישראליות המופרכות של נציגי מדינות אירופה בגופים בינלאומיים העוסקים בחינוך מדע ותרבות, כמו החלטת אונסק”ו על ירושלים והר הבית – אנחנו מבינים כי הסכם התרבות הזה לא יהיה אלא עוד צינור למימון גופי שמאל ותעמולה אנטי ישראלית. וכיון שהאירופים הללו מתנים זאת מראש באי שיתוף “מתנחלים” בהסכם – מאליו ברור מה נקבל תמורת הכניעה וההשפלה. ואם לא די בכך הרי יהיה כל “תיאטרון לאומי” אצלנו שיתוקצב במסגרת ההסכם – רשאי להחרים ולהימנע מהופעות באריאל או במעלה אדומים, בקצרין או בכותל המערבי – כדי שלא לפגוע חלילה בכסף שהפריץ ישליך לרגליו ובתנאי שיזחל לאסוף אותו.
תמיד התקשיתי להזדהות עם היהודים האומללים שהיו מוכנים לרקוד “מה יפית” לפני הפריץ הגוי. ריקוד של לעג והשפלה שסופו בדרך כלל גירוש או פוגרום. אבל אם בגולה היה היהודי תלוי בפריץ כדי לפרנס את משפחתו ולהצילה מחרפת רעב – לא פת לחם אלא “הכרה בינלאומית” גורמת ליהודונים בארץ לרקוד בהתלהבות כזו בפני הפריצים באירופה. וכי מה יקרה אם לא נחתום? לא יסכימו לראות להקות מחול ישראליות בברלין? לא ישמעו תזמורות ישראליות בפריז? מיצגי וידיאו-ארט על רצח העם הפלשתינאי לא יזכו למימון אירופי ולא יתקבלו לביאנלה של ונציה ? לא יקרינו שוב את “ג’נין-ג’נין” ודומיו בסינמטקים באירופה ? או שהם לא ישלחו אלינו את מבחר מטעמי התרבות האירופית, אסטתיקה-נטולת-אתיקה, כדי שנתענג עליהם כאן?
אתם יודעים מה ? לא נורא. אפשר לחיות בלי זה. אפילו יותר טוב מאשר עם.
כתבות נוספות
