07/07/2014
לא לסייע לירדן אריה אלדד דהרתם של כוחות האופל של דאע"ש בעיראק והשתלטות אחיהם מג'בהת אל נוסרה על חלקים מסוריה מביאה רבים מהפרשנים האזוריים שלנו לסמן את ירדן כמטרתם הבאה של המוסלמים הרדיקליים במזרח התיכון. ואחדים מהם גם מציינים כי ישראל תהיה הבאה בתור. לא צריך להתעמק בכתבים התיאולוגיים של הברברים החדשים הללו. די להבין את משמעותם הגיאופוליטית של ראשי התיבות דאע'ש: המדינה האיסלמית של עיראק וא-שאם. ושאם - הוא "הלבנט", או "סוריה הגדולה" - תלוי בזוית הראיה של המתבונן או בתקופה ההיסטורית בה נעשה שימוש במונח, מימי בית אומאיה ועד לימינו אנו- כללה את מדינות סוריה לבנון ירדן וישראל בגבולות המוכרים היום. לכאורה ירדן היא מדינה ידידה. יש לנו חוזה שלום איתם. הם נלחמים בטרור. הם "אי של יציבות" בתופת המזרח תיכונית. ואם הממלכה תהיה בסכנה מצד האיסלם הקיצוני שהוא גם אויבינו - מה טבעי יותר מלהושיט לה יד תומכת בעת צרה? וכיון שהמשך קיומו של בית המלוכה ההאשמי הוא גם אינטרס מובהק של ידידתנו ארה"ב - ברור שישראל תקפוץ לסייע. אבל לפני שקופצים צריך לזכור כמה שיעורים היסטוריים שאנו נוטים לשכוח בעת היסטריה. צריך לזכור את הקפיצות ההיסטוריות הקודמות שלנו בניסיון להתערב בתהליכים בתוך מדינות ערב. מימי הסיוע השקט לכורדיסטן ועד ההרפתקה הלבנונית המדממת בשל"ג, מימי רצח עבדאללה הראשון ועד רצח סאדאת - חיבוק ישראלי עלול לגזור למוות את דינם של המחובקים. והתהליכים ה"טבעיים" בתוך מדינות ערב והאיסלם חזקים יותר ממה שישראל יכולה ותהיה נכונה לעשות. ואני מקווה שגם גדולי ידידיו של בית המלוכה ההאשמי בחצרות ממשלת ישראל מתכוונים רק לסיוע מודיעיני, איסטרטגי, לוגיסטי, - ואינם רואים בחזונם טנקי מרכבה ישראליים שועטים אל גבולות ירדן עיראק וסוריה כדי להגן על עבדאללה השני מפני ההונים החדשים. פעם אחת - ב"ספטמבר השחור" של 1970- כבר הצילה ישראל את המלך חוסיין על ידי אולטימטום לסוריה שאם תתערב במלחמת האזרחים בירדן לטובת ערפאת ופת"ח - תצטרך להתמודד איתנו. חוסיין הכריע את ערפאת וגרש אותו ללבנון -ומאז רבים משחקים ב"אילו". אילו הניחה ישראל לפלשתינאים להשתלט על ירדן - האם היה מצבנו היום טוב יותר או רע יותר? האם היינו ניצבים בפני "חזית מזרחית" מסוכנת או נמצאים במצב שבעיני העולם יש לפלשתינאים מדינה בירדן, ומעמדם כעם מסכן "בעל זכות הגדרה עצמית" שאין לו מדינה - היה נחלש מאד. משחקי "אילו" כאלו אינם יכולים להוביל למסקנה חד משמעית, אבל אי אפשר להימלט מהם בכל פעם שלומדים פרק בהיסטוריה. עד שלהי שנות השמונים - כל מנהיגי ישראל, מימין ומשמאל, בנוסחים שונים של התבטאות, וחלקם באורח מפורש לגמרי ראו בירדן את מדינת הלאום הפלשתינאית. מבגין ועד רבין, משרון עד דיין ויגאל אלון. גם המלך חוסיין התבטא לעיתון הערבי "אל חיאת אל ג'דידה " בלונדון ( 26 דצמבר 1982) כי "ירדן היא פלסטין ופלסטין היא ירדן וכל מי שאומר אחרת הוא בוגד". לא פחות. רק עם חתימת הסכם השלום עם ירדן הפכו התבטאויות אלו ללא-לגיטימיות. ובכל פעם שהייתי אומר זאת בכנסת היה שגריר ישראל בירדן מוזעק לשיחת נזיפה. הפעם לא מדובר בדיבורים. עכשיו הברברים באים. אין ספק שאם ישתלט האיסלם הסוני הקיצוני על ירדן יהפוך הגבול הארוך והשקט שלנו עם ירדן לגבול מדמם.אין ספק שלידתה מחדש של "החזית מזרחית" נגדנו תהווה איום. אבל האלטרנטיבה - המשך הלחץ הבינלאומי מחוץ והלחצים של הנכנעים מבית, להכיר בהקמתה של "מדינה פלשתינאית" בשטחי יהודה שומרון ועזה - חמור יותר. זה ענין של גיאורפיה, ענין של זכות על המולדת שלנו, ענין בטחוני,גם ענין כלכלי. והשוטה הסבור כי מדינה פלשתינאית כזו תהיה עמידה יותר לכיבושי האיסלם מסוריה עיראק או ירדן - הוא תמים או מיתמם. כבר היום יש לאלקעידה יותר תאים פעילים בעזה ביהודה ובשומרון - מאשר בירדן.ומי שחושש ממדינת אלקעידה על הירדן צריך לחשוש שבעתיים ממדינה כזו ביהודה ובשומרון. ולפיכך - אל לנו לנסות להציל את המלך עבדאללה אם ישטפו אותו כנופיות דאע"ש. גם חליפות דאע"ש דינה להתפורר, ולהפוך לישויות אתניות-שבטיות. וישראל צריכה מרכיב חדש במשואה האובדנית "שתי מדינות לשני עמים ממערב לירדן". היא חייבת להחליף אותה במשואה החדשה :"שתי מדינות לשני עמים משני עברי הירדן".
כתבות נוספות
