לא ישנה דבר – מאמר במדור דעות מעריב 12 אפריל 2016

לא ישנה דבר
פרופ’ אריה אלדד

רק פעמיים פגשתי את רחבעם זאבי. הצטרפתי ל”מולדת” כשנה לאחר הרצחו. אחד החוקים הראשונים שחוקקתי בכנסת היה החוק להנצחת גנדי.
השמאל התנגד לחוק. הם טענו שלא ראוי שמי שעמד מאחורי “תכנית הטרנספר מרצון לערביי ארץ ישראל” יזכה להנצחה ממלכתית. רוב חברי הכנסת חשבו אחרת. מורשת אהבת ארץ ישראל, מחקר ההיסטוריה והארכיאולוגיה שלה, לצד תרומתו לביטחון ישראל מימי הפלמ”ח דרך המרדפים בבקעת הירדן ועד למלחמת יום הכיפורים , והשם שנתן לו מותו – כל אלו גברו על הטיעונים הפוליטיים.
לא צפיתי בתכנית “עובדה” על גנדי, העתידה להיות משודרת ביום חמישי השבוע. אך כשהתבקשתי להגיב על האשמתו בהטרדה מינית או באונס אמרתי כי צריך כמובן לחקור את התלונות מיד לאחר שתושלם החקירה בענין דוד המלך ובת שבע, המלך שלמה, שעל פי טורי הרכילות היו לו אלף נשים, ובימינו – משה דיין, שעל פי הבדיחה החבוטה שהילכה בימי חייו היתה במשרדו ספה, כדי שיוכל לנוח מפקידה לפקידה. חקירה מסוג זה לוקה כמובן בחסר עיקרי : חוסר יכולתו של הנאשם להשיב למאשימיו.
אבל עצם קיומו של תחקיר לגיטימי כזה מעורר שאלה חשובה יותר : לשם מה? האם חקר האמת הוא הכוח המניע? הרצון לקעקע בתודעה הציבורית דמות היסטורית כדי שהמדינה לא תחנך על מורשתו, או הידיעה שעיסוק בפרשיות מין של “מפורסמים” מהווה מרשם בטוח לרייטינג?
גם אם איני יודע לרדת לשרשי כוונתם של עורכי “עובדה” – ברור לי כי התחקיר לא ישנה את עמדת הציבור כלפי האלוף זאבי. אוהביו ושונאיו אינם חלוקים ביניהם על מוסריותו. עמדותיו הפוליטיות ותכניותיו המדיניות הן סלע המחלוקת. האם עידוד הגירתם של הערבים מארץ ישראל היא תוכנית מוסרית?ריאלית? גנדי הרבה להזכיר את פריטיוף ננסן הנורווגי שזכה בפרס נובל לשלום על הטרנספר וחילופי האוכלוסין בין תורכיה ליוון ב1922. ומנהיגי הציונות בתקופה זו ובעשורים שאחריה: בן גוריון, ברל כצנלסון, ומשה שרת, תמכו בתכנית כזו שהיתה גם חלק מהמלצות ועדת פיל הבריטית. גנדי אמר כי “אם טרנספר אינו מוסרי – גם הציונות אינה מוסרית, הרי כל 80 הקיבוצים של השומר הצעיר, עד האחרון שבהם, יושבים במקומם של 80 כפרים או שבטים ערבים, שנקנו, סולקו ברחו או טרונספרו”. אלו שהתנגדו לגנדי בחייו ימצאו לאחר שידור התכנית עוד סיבה לשנאתם. כשראיינתי השבוע את יעל דיין חשבתי שדווקא היא , שגם כלפי אביה משה הועלו השבוע האשמות באונס – לא תוכל לצאת לשמש כשחמאה על ראש אביה. אבל טעיתי. לא משום שטענה כי אביה נהג אחרת, אלא כיון שלטעמה גנדי לא ראוי להנצחה ממלכתית ( שאביה לא זכה לה). היא אולי היתה רוצה שהחוק להנצחת גנדי יבוטל – אבל זה לא יקרה. תומכיו של גנדי ימשכו בכתפיהם ויתייחסו לממצאי התחקיר כאל קוריוז היסטורי שאינו מעלה ואינו מוריד. ממש כשם שמקומו של דיין שמור בהיסטוריה , לטוב ולרע, למרות פרשיות האהבים שלו ולמרות שוד העתיקות שהיה חביב עליו מאד.