כן. לפצל.
פרופ’ אריה אלדד
בבקר יום א’ קם היועץ המשפטי לממשלה, עייף ועצבני מההפגנות מול ביתו, והלך לישיבת הממשלה. זו העבודה שלו. שם הוא מייעץ לממשלה, ובייחוד לעומד בראשה, כיצד לבצע את מדיניות הממשלה והחלטותיה תוך שמירה על החוק. מטבע עבודתו זו יחסי אמון אישי בינו ובין ראש הממשלה ובין השרים – חיוניים ביותר.וקשרים אישיים והדוקים נרקמים.
אחרי הצהריים שב היועץ המשפטי לממשלה למשרדו וצלל אל תוך ערימת תיקי חקירות ראש הממשלה. זו העבודה שלו. אחרי שהמשטרה אמרה את דברה ולהערכתה נאספו די ראיות כדי להעמיד את ראש הממשלה באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים- ההחלטה בידיו. העם מחכה למוצא פיו. רבים, בעיקר בשמאל, שאינם משוכנעים כי יצליחו לנצח את נתניהו בקלפי, מייחלים למפלתו המשפטית, והם חוששים כי היועמ”ש “גורר רגליים” ומתמהמה בהחלטותיו נגד ראש הממשלה.
אני לא מקנא בו. ביועץ המשפטי לממשלה. ולא מדובר רק בדילמה שנתון בה האיש אביחי מנדלבליט ביחס לנתניהו. כך היה גם לגבי ויינשטין ונתניהו, מזוז ושרון ע”ה, מזוז ואולמרט. יש ניגוד עניינים מובנה בין היותו עורך הדין של הממשלה האמור להגן על החלטותיה, גם בבג”צ, ובין היותו מי שיחליט אם להעמיד לדין שר אוצר, שר פנים, שר משפטים או ראש ממשלה. לקוחותיו בבקר הם נאשמיו לעת ערב. הוא אמנם אמור להיות נאמן רק לחוק, אבל אנשים הם לפעמים בני אדם. זכרו את הביקורת (מימין) על מזוז כשהחליט לסגור את תיק “האי היווני” של שרון, שבועות אחדים אחרי שנתמנה לתפקידו בידי אריאל שרון. זכרו את הביקורת על מינוי ויינשטיין שנתפס כ”עורך הדין של נתניהו” ואת ההתנגדות למינוי מנדלבליט שהיה מזכיר הממשלה והיה חשוד לפיכך כ”נאמנו של נתניהו”. וגם תמונת הראי מעידה על מצב פתולוגי. כל ראשי הממשלה בישראל התווכחו והתעמתו עם היועצים המשפטיים שלהם. ולא פעם דחקו אותם לשנות את עמדתם. ראש ממשלה היודע כי גורלו נתון בידי היועמ”ש לשבט או לחסד – יעדיף לא להתווכח. בטח לא להרגיז. לפעמים גם ראשי ממשלה הם בני אדם.
לכן שמחתי, כשהציע שר המשפטים, פרופ’ דניאל פרידמן ביולי 2008, לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה מתפקיד פרקליט המדינה, באופן כזה שלא היועמ”ש יהיה מי שיחליט על הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה או אחד משריה. המערכת הפוליטית והציבורית התנפלה על פרידמן. ראו בהצעתו חלק ממלחמתו בבית המשפט העליון וניסיון להחליש את היועמ”ש. כשראיתי שהענין לא זז – הגשתי הצעת חוק פרטית ברוח זו. רק בימיו של שר המשפטים הבא, פרופ’ יעקב נאמן ע”ה הגיעה ההצעה לדיון. הצעת החוק שלי חפפה גם את תכניתו של נאמן. שוב קמו צעקות גדולות. פרקליט המדינה דאז משה לדור כתב לשר המשפטים כי “הוא פוגע בשלטון החוק”. נאמן השיב שפרקליט המדינה הוא “פקיד שהתבלבל”. על פי הצעת החוק שלי, יוגדר תפקידו של התובע הכללי כישות נפרדת ועצמאית שאינה כפופה ליועץ המשפטי. לממשלה. זה יעסוק רק בייעוץ לממשלה, במשפט האזרחי ובמשפט המנהלי, ואילו סמכויות העיסוק במשפט הפלילי יועברו לתובע הכללי כישות עצמאית. את התובע הכללי ימנה שר המשפטים מבין מועמדים שהומלצו על ידי ועדה ציבורית בת חמישה חברים ובראשה שופט בית המשפט עליון בדימוס שימנה נשיא בית המשפט העליון. התובע הכללי, על פי ההצעה, יכהן תקופת כהונה אחת בלבד בת שבע שנים והוא יעסוק בניהול הליכים פליליים. על פי הצעת החוק, לא ינוהל הליך פלילי מטעם המדינה אלא בידי התובע הכללי או נציגיו. לצדו יפעלו המשנה לתובע הכללי ותובעים מחוזיים.
מי שטרפד אז את ההצעה היה שר הביטחון אהוד ברק. רבים בשמאל ובמרכז הליברלי ברכו אותו וקשרו לראשו כתרים של “שומר שלטון החוק”. בלא תמיכת מפלגת העבודה ( אז בקואליציה) לא היה סיכוי להצעה והיא הוסרה מסדר היום.
והיום – שוב נשמעים קולות חדשים הקוראים לשוב ולדון בהצעה. הפעם דווקא בשמאל חוששים כי היועמ”ש מנדלבליט יהיה נאמן לנתניהו שמינה אותו, ולא יחמיר עימו. ולפיכך יש בהם הרואים ייתרון בפיצול. זוהי גם מדיניותה של שרת המשפטים שקד.
אולי דווקא עתה. כשניגוד העניינים ברור לעין כל – ייעשה הצעד החיוני הזה. הוא נועד לבצר את שלטון החוק, לא לפגוע בו.
כתבות נוספות
