כן. חזרנו הביתה.
פרופ’ אריה אלדד
אינני מבין מדוע אנו משלימים עם כך שתקציבי המדינה משמשים את שרי הממשלה לפרסומת אישית.
שר המדע, כשהוא מלווה ברובוט או חייזר, מתכבד להזמין אותנו לארועי “ליל המדענים”. השרה לשוויון חברתי קידמה בקולה מסע פרסום ל”יום האחדות” בהשתתפות אמהות שכולות. שרת הספורט מקדמת אישית מסע פרסום לספורט נשים “אתנה”. וכשהגיעה הנחיית היועץ המשפטי לממשלה האוסרת מסעי פרסום אישיים כאלה (“למעט במקרים חריגים”) הרגיעה אותו שרת התרבות :”לא לדאוגוסט”. עוד מסע פרסום אישי על חשבוננו.
“מרכז הפרסום צריך להיות על פעילות המשרד ולא על נושאי המשרה, ותוצאות הפרסום לא אמורות להיות פרסומת אישית של איש הציבור. תוכן הפרסום אמור גם הוא להיות בדרך שאינה פנייה אישית של נושא המשרה” כתב היועמ”ש. כך הורה בעבר להסיר את תמונותיו של שר התחבורה משלטי ענק המבשרים לנו כי הוא סולל עבורנו את כביש 1 החדש לירושלים. אבל השרים שלנו חזקים. לא נבהלים בקלות.
ולכן זכינו שוב לשמוע את השרה מירי רגב מזמינה אותנו בקולה הצלול לטקס פתיחת חגיגות היובל להתיישבות היהודית ביהודה בשומרון ובגולן. הטקס התקיים ביום ד’ השבוע במעמד ראש הממשלה ובהעדרם המתריס של נציגי בית המשפט העליון ונציגי “המחנה הציוני”. פעם הם היו מפלגת העבודה ההיסטורית שחידשה את ההתיישבות בגוש עציון . פעם הם היו רוב היישוב. נותר מהם רסיס מחנה. פעם הם גם היו ציוניים. “יש עתיד” לפחות שלחה נציג מכובד אחד, ח”כ חיים ילין, המבין היטב מהי התיישבות ספר ומה ערכה בתולדות הציונות.
אבל לא על מסעי הפרסום האישיים הפסולים הללו באתי לקטרג היום אלא על העובדה כי רשתות השידור הממלכתיות שלנו : “קול ישראל” , הערוץ הראשון וגלי צה”ל. סרבו להשמיע את התשדיר בו מזמינה אותנו השרה רגב להשתתף בטקס. טוב יותר הייתה עושה לו חסכה לנו את הפרסומת האישית שלה אבל לא בגללה הוחרם התשדיר.
על מה יצא קצפם של ערוצי התקשורת הממלכתיים? התשדיר אומר : “חזרנו אל בית אל ואל מערת המכפלה, אל גמלא ואל יריחו . שבנו אל חבלי הארץ ההיסטוריים. שבנו הביתה”.
מה לא בסדר כאן? טענתם של נושאי הדגל של “השידור הציבורי” היא שמדובר בנושא “שנוי במחלוקת”. וזה בדיוק מה שמדאיג. לא הושמעה כאן קריאה לסיפוח יהודה והשומרון אלא קביעה עובדתית : “חזרנו אל חבלי הארץ ההיסטוריים”. משהו כאן לא נכון? ועוד טענו כי יריחו היא “עיר פלשתינאית”. אבל הרבה לפני שהתיישבו בה ערבים היא הייתה חלק מארץ ישראל ההיסטורית בשלטון מלכות בית דוד. הייתה שער הכניסה של בני ישראל לארץ. הרבה לפני שכבשו הערבים את הארץ הוקם בה בית הכנסת עם רצפת הפסיפס המופלאה “שלום על ישראל”. זוכרים מה אמר איש השמאל המובהק משה דיין לאחר מלחמת ששת הימים? “חזרנו אל הקדושים שבמקומותינו בכדי לא להיפרד מהם יותר לעולם” . איש שמאל היה משה דיין, אבל שמאל שעבורו ארץ ישראל היא הבית הלאומי של עם ישראל בלי סימני שאלה. ואולי התעצבנו השמאלנים למשמע המלים “שבנו הביתה”? כי רבים בהם כאלו שלא ביקרו מעולם במערת המכפלה או בבית-אל. ועבורם “הבית” משתרע בין גדות הירקון והקישון, ואפילו ירושלים שנואה עליהם. אבל מה לעשות? ארץ ישראל ההיסטורית, זו שעליה נכתב במגילת העצמאות “בארץ ישראל קם העם היהודי , בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.” ארץ ישראל זו, הבית הלאומי של העם היהודי, לא מסתיימת בקו הירוק. למען האמת ההיסטורית – רובה דווקא מחוצה לו. אבותינו אינם קבורים בקיסריה או בחולון אלא במערת המכפלה בחברון. דוד המלך כתב את מזמורי התהילים בירושלים ולא בספריית אוניברסיטת תל אביב על חורבות שייח מוניס. ונביאינו התנבאו על הר הבית. לא מראש מגדלי אקירוב. ולפיכך : כן. כששבנו אל מחוזות התנ”ך במלחמת ששת הימים – שבנו הביתה. ומי שמעקם את אפו למקרא הדברים, או למשמעם מפיה של מירי רגב – שיישאר עם אף עקום.
אבל כל הללו אינם אלא פוליטיקאים המתכחשים לצור מחצבתם או אנשי תקשורת שהשמאלנות שלהם גברה על הציונות שבהם. חמורה מכל אלו היא החלטתה של נשיאת העליון, השופטת מרים נאור להחרים את הטקס הממלכתי ולא לשלוח אליו אפילו נציג, כמקובל בטקסים ממלכתיים.
יש הרבה טקסים במדינת ישראל. יש אומרים : רבים מדי. אבל אלו הם טקסים ממלכתיים, חלקם אפילו מעוגנים בחקיקה. היעלה על הדעת כי בית המשפט העליון יחרים טקס ממלכתי רק כיון שאינו מוצא חן בעיניו? שמעון פרס היה אישיות “שנויה במחלוקת”. רבים אהבוהו. רבים שנאו אותו. יצחק רבין היה אף הוא “שנוי במחלוקת”, וכן אריאל שרון ורחבעם זאבי . אבל הלוויותיהם ואזכרותיהם הם טקסים ממלכתיים. נשיא בית משפט אחד ירצה להחרים את גנדי בגלל “תכנית הטרנספר” ואחרת תרצה להחרים את שרון כי ביקשה להגיש כתב אישום נגדו באשמת שחיתות. ושלישי יבקש להחרים את הטקס לזכר חללי המחתרות ועולי הגרדום כי לטעמו היו “פורשים”, לא קיבלו את מרות היישוב המאורגן, פוצצו את “קינג דייויד” או הרגו את לורד מוין ואת ברנדוט. ענין של טעם. אבל כשאת נשיאת בית המשפט העליון – “נובלס אובליג’ ” – התפקיד הממלכתי מחייב. מחייב. לא מותיר מקום לדעה פוליטית אישית, דעת מיעוט קיצוני, אלא מטיל חובה ממלכתית. ותמיד הרי אפשר להיעדר בתירוץ כל שהוא, ואפילו בלי לספק אמתלא אפשר לשלוח לטקס איזה שר חובש כיפה או מתנחל שעדיין אינו מתכחש לכך שגוש עציון , מערת המכפלה ובית-אל הם אכן “הביתה”.
מעמדו הציבורי של בית המשפט העליון הולך ומתערער. פעם היה בפסגה. היום הוא “שנוי במחלוקת”. דווקא אלו ששלטון החוק יקר בעיניהם היו צריכים לקום ולצעוק “חרפה!”. דווקא אלו שרוצים כי בית המשפט העליון יוכל להמשיך ולבטל חוקים שחוקקה הכנסת צריכים לקום ולמחות על כך שבית המשפט היקר להם כל כך נוקט עמדה פוליטית מובהקת ומחרים טקס ממלכתי. והרי לא מדובר כאן בפרשנות אקטיביסטית של בית המשפט לחוק יסוד “כבוד האדם וחירותו” אלא כלל מכללי הטקס, שאינו אלא חלק מחובותיה הממלכתיות של ראש הרשות השופטת.
אבל אם ביקשה נשיאת העליון להתרחק מ”מחלוקת” הרי בחרם שהטילה על הטקס בגוש עציון דווקא קלעה עצמה , ואת בית המשפט שהיא עומדת בראשו, אל מעמקי המחלוקת הפוליטית והתייצבה בצידה השמאלי. את התגובה של שר התיירות שקרא למחוק את שופטי העליון מרשימת “סגל א” המוזמנת לטקסים ממלכתיים היא הרוויחה ביושר.
כתבות נוספות
