כל ציור צריך שם.
פרופ’ אריה אלדד
נניח שהייתי צייר, והייתי רוצה להקדיש ציור לפרשת דיר יאסין. אותו כפר במבואות ירושלים שנכבש ב1948 בידי לוחמי אצ”ל ולח”י , ואשר הערבים העלילו כי נרצחו בו למעלה מ-250 אזרחים, גם נשים וילדים. גם עלילה מזעזעת זו תרמה לבריחה של מאות אלפי הפליטים הערבים בתש”ח. נניח שהייתי מצייר כפר הרוס, שיירת פליטים מתרחקת, ובין גלי החורבות של הכפר הייתי כותב: “מוות לערבים”.אולי לא במפורש ובעברית, אלא באותיות ערביות הפוכות.
אני מניח כי ברגע שמבקר חד עין היה מפענח את המסר, היה מתחולל כאן מחול שדים. גם אם היו בין המחוללים כאלו התומכים בחופש הביטוי ובחירות האומנותית – הקריאה “הגזענית” לא הייתה עוברת בשתיקה. המוזיאון שהיה מציג אותה ( בהנחה מופרכת שהיה נמצא מוזיאון שהיה רוצה להציג את יצירותי) היה ממהר להסירה. מכריז כי לא היה מודע למסר הגזעני. ולא היה עוזר לי לו הייתי מסביר כי מדובר בפרפראזה על קריאות קרב ששמעו הערבים בכפר, או דימו לשמוע, ומדובר בכלל ביצירה אנטי-מלחמתית. לא היו מאמינים לי.
אבל לו היתה התמונה נקראת “דיר יאסין” היה ברור לכל כי הצייר השמאלני זכאי לחופש ביטוי. וגם כוונתו האמיתית היתה ברורה. הסערה לא היתה מתחוללת כלל.
אני מתייחס כמובן לציורו של האמן יעקב מישורי שהיה תלוי על אחד מכתליו של המרכז הרפואי “מדיקה תל אביב”. ציור צבעוני גדול מימדים שבו משולבת, בעברית ובאותיות ענק הפוכות, הכתובת “מוות ליהודים”. מישהו נתקל בציור והזדעזע. פנה לעובדת המוסד ושמע כי הציור תלוי שם כבר למעלה משנה , והוא חלק מאוסף פרטי של משפחת בארנבוים, מבעלי המרכז הרפואי, וכששאל אם שמה לב לכתובת “מוות ליהודים” ענתה שזו אמנות מדהימה. זה חופש הביטוי.
המזועזע פנה ליואב אליאסי, “הצל” שהעלה את הסיפור בצירוף התמונה לפייסבוק שלו וכתב :”מי צריך אויבים מבחוץ כשאנו האויבים הכי גדולים של עצמנו?” וסיים בהבטחה ל”מדיקה” – “צפו לתגובה קשה!”
וזו לא איחרה לבוא. 14000 “לייקים” ואלפי שיתופים. רבים מהמזועזעים פנו למרכז הרפואי. וזה מיהר להסיר את התמונה ופרסם את התגובה ( הראויה) הבאה : “הציור שהוצג במסדרונות בית החולים צויר לזכר קורבנות השואה ומטרתו אחת — הצגת תקומתו וניצחונו של העם היהודי לאחר מלחמת העולם השנייה. האמן, בן לניצולת שואה, מעביר ביצירתו את עוצמת העם היהודי ותחושותיה של אימו מליל הבדולח. הדרך שבה הוצגה היצירה ברשת היא הפוכה לחלוטין וצר לנו על כך… לאור תגובות ותחושות שהגיעו אלינו, הוחלט על החלפת היצירה באחרת. אנו מתנצלים אם רגשותיו של מישהו נפגעו. זו בטח לא היתה כוונתנו”.
אינני מכיר את האמן יעקב מישורי. אינני מפקפק לרגע כי אמו שראתה בעינה את מוראות ליל הבדולח אכן סיפרה לו את הזוועות שעברו עליה בגרמניה . קשה לי להבין את דרך הביטוי האומנותי , כי מי שרוצה לצטט את הקריאות “מוות ליהודים” אולי היה מיטיב לעשות זאת לו היה כותב אותן בשפת המקור וכפי שנכתבו סיסמאות הרצח הללו על הקירות בגרמניה, ולא בעברית ובמהופך. אלא שאינני בא להתווכח עם דרך ביטוי אומנותי. אבל מרגע שהתברר כי יש יהודים רבים בישראל שהבינו את הקריאה בדרך הפוכה ממש, ונפגעו מאד – צריך האמן להבין כי כוונתו לא הובנה, ונקלטה בדרך הפוכה ממש ממה שהתכוון לה. וכאמן המנסה להעביר ביצירתו מסר לציבור – היה צריך להבין שנכשל במשימתו. ואם היצירה תוצג במקום אחר – ראוי כי יצרף לה כמה משפטי הסבר. ואולי די במתן שם לתמונה :”ליל הבדולח. גרמניה 1938″.
ואז לא היתה מתחוללת המחאה. גם לא צל של מחאה. ואפילו התמונה היתה נותרת במקומה.
אבל הסיפור אינו על אמנות אלא על התגובה הציבורית.
ב”הארץ” התפרסמה מיד רשימתה של טל ניב שהזדעזעה עמוקות מהתגובה של פרנסי המרכז הרפואי ש”נכנעו לטרור-השפה של אליאסי” והסירו את התמונה, הסרת התמונה בעיניה היא “רגע שקשור מאין כמותו לעלייתו הנמשכת של הפשיזם בישראל, שהרי לאורך ההיסטוריה פשיסטים לסוגיהם שונאים אמנות מופשטת או קונצספטואלית ומעדיפים אמנות ריאליסטית מבחינת אופני ההבעה, וחסודה מבחינת המסרים שלה.”
שבתי והתבוננתי בתמונה. היא אכן מופשטת. אבל הכתובת “מוות ליהודים” היא קונקרטית לחלוטין. גם אם התמונה “תלויה במהופך”. כתובת הפוכה מכריחה את המתבונן להעמיק ולנסות לפענח. וכשציור כזו מופשט ומנותק מההקשר שבו נוצר – נותרת ברורה רק הקריאה לרצח יהודים. ממש כמו שתמונת כפר ערבי הרוס עם כתובת “מוות לערבים” היתה גורמת לזעזוע עמוק בקרב מבקרי האמנות והקהל, שלא היו מסכימים בודאי להסתפק בהסברים בדיעבד על כוונת הצייר. הם היו רואים דווקא בציור כזה חלק מגל פשיסטי עכור. ולא חלילה בהסרתו ובגניזתו.
התגובה האוטומאטית לטיעון כזה היא “זה ממש לא דומה”. אבל הכל כמובן בעיני המתבונן. וראוי גם לשאול האם מופרך ומעוות לחלוטין לחשוב שיהודי יקרא לרצח יהודים בישראל? והרי כבר ראינו יהודים התומכים, בדיבור או במעשים, באויב הערבי. וקוראים במפורש לרצח מתנחלים, למשל.
ראוי להיזכר לרגע באמן ישראלי לשעבר, החי בשוודיה כבר כחמישים שנה, אבל מבקר כאן מעת לעת, בייחוד אם מציעים לו טרמפ על ספינת תמיכה בטרור הבאה לתמוך במחבלי החמאס בעזה. ב2004 העלה דרור פיילר בסטוקהולם מיצג מזוויע שקרא לו “שלגיה ושיגעון האמת”. ובתוך בריכה של דם, וחיוך מלאכי על שפתיה, שטה הנאדי ג’רדאת, המחבלת הרצחנית ממסעדת “מקסים” בחיפה. “זה הדם שלנו” אמר השגריר צבי מזאל שחיבל במיצג, אבל הקהל השוודי הריע דווקא לאמן הישראלי, שהעלה את המיצג “האומנותי” שלו במסגרת “ועידת שטוקהולם הרביעית למניעת רצח עם”. בעיני השוודים ובעיני האמן הישראלי – דוקא היהודים בישראל מואשמים ב”רצח עם” . לא המחבלים הערביים הרצחניים.
ולכן ישראלי הרואה כתובת “מוות ליהודים” כשהיא מנותקת מהקשר ליל הבדולח עלול בהחלט להזדעזע. להיפגע. למחות בחריפות. “חופש האומנות” זה הוא בדיוק הטיעון שבשמו הגנו על מיצג התמיכה בטרור של פיילר. ועל סרט עלילת הדם “ג’נין ג’נין” של מוחמד בכרי.
אני יודע בדיוק למה התכוון פיקאסו כשצייר את “הגרניקה”. זה הוא ציור מחאה אדיר נגד הטבח באזרחים שחוללו מפציצי ה”שטוקה” הגרמנים בעיירה הבסקית ב1937. אנחנו יודעים זאת כי פיקאסו הצמיד שם לציור שלו. לפעמים די בשלט קטן מתחת לציור כדי להבהיר את כוונות האמן, לחסוך שנאה.
כתבות נוספות
