כבן שבעים שנה
פרופ’ אריה אלדד
“אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא”,
כל מי שהסב בליל הסדר וקרא בהגדה מכיר ודאי את הציטוט הזה. והוא מבוסס על מינויו של ר’ אלעזר לנשיא הסנהדרין במקום רבן גמליאל מיבנה שהודח (זמנית) מתפקידו. ר’ אלעזר נבחר על אף שהיה רק בן 18. וכמו כדי להתגבר על הקושי של זקני חכמי ישראל לקבל עליהם איזה צוציק לנשיא – נעשה נס והלבינו רוב שערותיו ולכן אמר ” הרי אני כבן שבעים שנה” , כמי שאומר : באמת אינני – אני רק נראה כזקן,
אבל בימים אלה אני ממש בן שבעים שנה, ולא זכיתי עד לאחרונה לראות בעיני נס גלוי כל כך שבו נחשפה צביעותם של נושאי דגל “הכיבוש” בעיתון הדגל של השמאל הישראלי.
ובמה דברים אמורים? לפני שבוע קראתי במוסף “הארץ”, כי בכל שנה, לפני יום הזיכרון ויום העצמאות שולח משרד הביטחון ברכה ושי צנוע למשפחות השכולות ,והשנה צורף לברכה בקבוק שמן זית מ”משק אחיה” שבגבעות השומרון. מתוך ידע אישי אעיד : שמן זית נפלא. במדורו הקבוע של ניר גונטז’ “על הקו” ניסה הכותב לחלץ מדוברות משרד הביטחון תשובה לשאלה החשובה “למה משרד הביטחון מחלק למשפחות שכולות מתנה מקרקע פלשתינאית גזולה?” ספוילר : תשובה הוא לא קיבל. כי על שאלה מטומטמת וקנטרנית אין צורך להשיב. נוהל 17ב’ במשרדי הממשלה קובע כידוע כי כשמגיע נודניק פרובוקטיבי ומתעקש שהמדינה חייבת להתנהל בדיוק לפי גחמותיו ותפיסתו הפוליטית – מותר לטרטר אותו בלך ושוב .
משרד הביטחון מתעקש ששאלות עיתונאים לדוברות יועברו אליהם בכתב, בדואר אלקטרוני. העיתונאי מ”הארץ” לא התכוון לרגע לפעול על פי הכללים שאינם מתאימים למדור שלו, כי כל כוונתו לגרום למרואיין להתפתל ולגמגם תחת מתקפתו. ייתכן שבמקרה זה נכון היה לסטות מעט מנוהלי המשרד , ולאפשר לו לדבר עם דוברת המשרד שהיתה צריכה לענות לו במשפט קצר ותמציתי : לך חפש את החברים שלך. וכיון שבשמאל הישראלי כבר לא נותרו חברים רבים, היה נותר למר גונטז’ די זמן לחפש נושא אחר וקורבן אחר למוסף השבת. אבל ממשרד הביטחון התעקשו להקפיד על הנוהל שלהם לטיפול בנודניקים הבטוחים שהם תמיד צודקים. בעיני גונטז’ השטחים “כבושים” ומשק אחיה התנחל בקרקע פלשתינאית גזולה. ולפיכך לא ראוי לשיטתו שמשרד הביטחון יחלק מתוצרתו.
בקרוב אולי נזכה להחלת ריבונות בשטחי ההתיישבות היהודית ביו”ש, ומעמדם יהיה מבחינת החוק, ממש כמו ירושלים או חבל הסודטים בצ’כיה. אמנם יש ערבים ושמאלנים, ואולי גם מיליוני גרמנים המסרבים עד היום להכיר ב”כיבושים” הללו, אבל רוב הגבולות המוכרים לנו בעולם היום נקבעו כתוצאה ממלחמות . וכך יהיה גם בישראל. מר גונטז’ זכאי כמובן לא להכיר בריבונות שבאה בעקבות ניצחון צבאי במלחמה ולפיכך הוא רשאי להסתובב בטקסס עם דגל מקסיקאי או ביו”ש עם דגל ירדני. בשני המקרים ייחשב תימהוני כי שתי המדינות אינן תובעות עוד מה שנכבש מידיהן. ואם מר גונטז’ היה רוצה לראות דוקא דגל פלשתינאי מונף ביו”ש – שיישאר ברצון. השטח לא נכבש מעולם מידיה של מדינה פלשתינאית שלא היתה מעולם, ותנוח דעתו – גם לא תהיה לעולם.
אבל הויכוח העתיק על ההבדל בין “כיבוש” ל”שחרור” נחסך ממני. מוסף “הארץ” עצמו עשה את מלאכתי. עמודים ספורים אחרי גונטז’ , ב”פינת האוכל” של רונית ורד, זכינו לקרוא כתבה נלהבת על משק גלילי, השוכן במושב ציפורי ומייצר שמן ממאות עצי זית עתיקים, בני 200-800 שנה הגדלים באדמות מרעה שבסביבות ציפורי. בעלי בית הבד חוכרים מהמדינה את הזכות למסוק את פירותיהם.
הרי אני בן שבעים שנה ממש, ולא זכיתי לטעום משמן הזית של בית הבד “ריש לקיש”. נאמנים עלי דברי בעלת המדור שהשמן משובח. בעלי בית הבד עלו ארצה בשנות החמישים, ולפני כארבעים שנה קנו משק במושב ציפורי. ואין לי אלא לקוות שמר גונטז’ לא יעלה בדעתו להתקשר אליהם ולשאול איך זה הם מעיזים להשתמש בזיתים שהבשילו על עצי זית שנגזלו מהפלשתינאים. שהרי חזקה על כל עץ זית בן מאתיים שנה ויותר שנשתל באדמות הגליל בידי ערבים, וכשהללו ברחו ב-1948 , במקרה זה מהכפר ספוריה שנכבש בידי חטיבת כרמלי במלחמת העצמאות – הפכו אדמותיהם לאדמות מדינה. וזו הקימה את המושב ציפורי והחכירה את האדמות לחקלאים יהודים. תבורך המדינה ויבורכו החקלאים.
לעומת זאת משק אחיה – ששמן הזית שלו נשלח השנה על ידי משרד הביטחון למשפחות שכולות אינו מוסק מעצי זית שנטעו ערבים. במו ידיהם נטעו מקימי המשק ובית הבד מאות דונמים של כרמי זיתים באדמות שילה. ובכל זאת – בעיני בעל מדור קבוע בעיתון השמאל הקיצוני הם גזלנים, כי אדמות המדינה שהם מעבדים הפכו רכוש המדינה בעקבות מלחמת ששת הימים. אותו עיתון ממש משבח שמן זית המופק בידי יהודים מזיתים שנטעו ערבים שברחו או גורשו במלחמת העצמאות. אדמות המדינה בציפורי הפכו לכאלו בעקבות בריחת הערבים במלחמה, אך אנו זוכרים כי הערבים שהחזיקו באדמות אלו מאות שנים לא היו אלא כובשים זרים שפלשו לארץ במאה השביעית, ובאדמות שגזלו ישבו לפני כן יהודים , וציפורי היתה מושב הסנהדרין, שם ערך וחתם ר’ יהודה הנשיא את המשנה. ולפניו התגורר בציפורי גם ר’ אלעזר בן עזריה, זה שאמר על עצמו שהוא כבן שבעים שנה בעת שהתמנה נשיא הסנהדרין. ואילו הייחוס היהודי של אדמות שילה עתיק אפילו הרבה יותר – שם היה המשכן הראשון בימי השופטים. והעיר שילה שימשה בפועל בירת שבטי ישראל לפני תקופת המלכים. כך כתוב אמנם בתנ”ך, אלא שעיתון “הארץ” אינו מחשיב אותו כמקור היסטורי אמין.
אבל בתקופה שעיתון “הארץ” היה עיתון העוסק בדיווחים ולא שופר תעמולה של התנועה הלאומית הערבית, אפשר היה למצוא בו (בגיליון ה25 ביולי 1927) תאור מרתק של סיור בשרידי שילה העתיקה. הכותב ג.ש. מספר כי הגיעו “לעמק פלאים”, והתאכסנו ללינת לילה בכפר תורמוס עיה. שם ארח אותם השייח המקומי אשר סיפר להם כך :” העמק היפה אשר דרכו עברתם ברדתכם מן האוטו הוא מרג’ אל עיד (עמק החג). בזמן בני ישראל כאשר חג אלה הווה בסילון (שילה) מימים ימימה, ותרדנה בנותיה לעמק לחול במחולות, וארבו להם הבחורים בכרמים. אנו קוראים לעמק הזה גם “עמק הבנות”…
אני בן שבעים שנה. ולפיכך אני יודע שההיסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל לא החלה ב”כיבוש” של מלחמת ששת הימים לפני 53 שנים. גם לא ב”כיבוש” של מלחמת העצמאות לפני 72 שנים. ואפילו לא בכיבוש ובהתנחלות בימי יהושע והשופטים לפני 3250 שנה אלא בימי אברהם אבינו. לפני ארבעת אלפים שנה. ומי שאינו מאמין בהיסטוריה ובתנ”ך – ודאי אינו מפקפק בדבריו של שייח ערבי נכבד שסיפר לאורחיו, סופרי “הארץ” לפני 93 שנים דברים כהוויתם. והוא אפילו לא ידע שהוא “פלשתינאי” כי לא היה עם כזה בארץ באותם ימים רחוקים. אפילו לא ב”הארץ”.
כתבות נוספות
