יצא לאור! ספרו החדש של פרופ’ אריה אלדד “אוגנדה” הופיע בהוצאת כינרת . יולי 2017
“צריך לבנות את בית המקדש בהר הבית, ואחר כך נעביר משם את כיפת הסלע”
אריה אלדד מאוכזב מנתניהו, טוען שישראל מפגינה חולשה קשה ומזהיר מהשחיתות השלטונית, שמתפשטת ללא מעצורים. עכשיו הוא מוציא רומן מתח פוליטי על פרשת אולמרט
נעמה לנסקי
פורסם ב: 27.07.2017 16:18 עודכן ב: 28.07.2017 11:39
שתפו
Forward
“דבר אחד ברור לי: סכנת השלום לא מרחפת מעל ראשנו. תמיד נחיה על חרבנו”. אלדד
צילום:
משה שי
כבר ארבע שנים שאריה אלדד לא חלק מהקלחת הפוליטית, ועדיין הוא חי ונושם את הפוליטיקה בכל רגע. “הסרת המגנומטרים בהר הבית היתה מעשה כניעה מביש בפני סחטנות ירדנית”, הוא פוסק בנחרצות המוכרת שלו. “את האירועים בשגרירות בעמאן היה צריך לפתור באמצעות הצבת אולטימטום לירדן, על פי החוק והאמנות הבינלאומיות שהיא עצמה חתומה עליהן, באשר לחסינות דיפלומטית.
“אפשר היה גם לאיים על ירדן בסגירת השיבר: הם מקבלים מאיתנו הרבה מאוד מים. אפשר היה לאיים עליהם בהפסקת התיאום הביטחוני, הוא חשוב למלך עבדאללה הרבה יותר ממה שהוא חשוב לנו. כמו סבו חוסיין, גם הוא ניצל לא פעם מניסיונות רצח, שישראל התריעה עליהם בפניו מבעוד מועד.
“אם מדינה חלשה כמו ירדן מכתיבה לנו איך לנהוג בבירת ישראל, זה אות לחולשה קשה של ראש הממשלה. כך גם הכניעה לדרישות הוואקף, שליהודי יהיה אסור אפילו למלמל תפילה במקום הקדוש ביותר לעם היהודי. אנחנו מוותרים על כל פיסת ריבונות שלנו. הנרפות שלנו מוציאה אותי מדעתי”.
מה שאתה מציג ככניעה, אחרים רואים כפרגמטיזם מדיני, לנוכח האירועים האחרונים בישראל ובירדן.
“הרצח בחלמיש לא קשור למגנומטרים. היה אפשר למנוע אותו רק אם לא היו יהודים בארץ, או אם לא היו ערבים בארץ. אם חלמיש תוּקף בגדר חכמה ובאמצעים אלקטרוניים, וכל בית יהיה מסורג ומבוצר, הפיגוע הבא יתרחש באמצע רחוב בתל אביב.
“הפיגועים בירדן ובחלמיש הם חלק ממלחמה אחת גדולה, והיא לא סכסוך טריטוריאלי־מדיני. זאת מלחמת דת, והגיעה העת שכולם יבינו את זה. מאז 1922 אנחנו מנסים לחלק את הארץ, וזה לא עובד. רק נגמר יותר רע. דבר אחד ברור: סכנת השלום לא מרחפת מעל ראשנו. תמיד נחיה על חרבנו, גם אם נוותר על שטחים. נותר לנו רק לנהל את המצב בחוכמה.
“הצבת המגנומטרים בשערי הר הבית היתה יכולה להיות אמצעי סינון פשוט כדי למנוע החדרת נשק וחומרי נפץ להר. זה היה מעשה נדרש והכרחי, שעושה ריבון בשטח הנתון לאחריותו. הרצח של שני השוטרים בהר הבית יצר הזדמנות חשובה לשינוי המצב הבלתי נסבל שם. אנחנו חייבים לסיים את הכיבוש”.
הכיבוש של הפלשתינים אותנו, אני מניחה.
“כן, כמובן. הכיבוש שלהם את ארץ ישראל. עם ישראל לא יכול להיות כובש בארצו.
“במלחמת ששת הימים סיימנו את הכיבוש בחלקים גדולים. בהר הבית לא סיימנו את הכיבוש. ויתרנו ביודעין. אבל זאת לא גזירת גורל. לא תהיה לנו ברירה אלא לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית. המוסלמים יוכלו להתפלל במסגדים שלהם מתי ואיך שהם רוצים, אבל לא ייתכן שיהודי לא יוכל להתפלל על הר הבית. כדי לאפשר את המצב הזה צריך להצליח לפחות להציב מגנומטרים. בהמשך נקים בית כנסת, ואחרי שיהיה חופש פולחן יהודי בהר, אולי יהיה אפשר להתחיל לבנות את בית המקדש”.
זה היעד?
“אני חושב שבית המקדש צריך להיבנות, כן. מאותן סיבות שהרצל רצה לבנות את בית המקדש: כסמל לשיבת ישראל לארצו ומולדתו. לא נהרוס את כיפת הסלע, שהוא מבנה מדהים ביופיו. אחרי שיהיה מכרז מסודר, לא כזה תפור שיעבור בקומבינות של מקורבים, נעביר משם את כיפת הסלע, כי המגרש תפוס”.
מי יבנה את בית המקדש?
“סינים, כנראה. יהודים לא אוהבים לעבוד בשמש”.
בין חושפים לשטינקרים
אנחנו נפגשים לשיחה שמתחילה בשחיתות. שיחה על ראש הממשלה יפתח ברקאי, איש עם חיבה עמוקה לכסף, למלונות פאר ולעטים נובעים. פוליטיקאי חלקלק, “שהבלוטה האידיאולוגית שלו הצטמקה” עד כדי כך שהיה מוכן לוויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת.
ברקאי מתקדם בבטחה במעלה הסולם השלטוני, חומק במיומנות מחשדות פליליים שמופנים כלפיו לאורך הדרך, עד שהוא מגיע לשיא עוצמתו. ואז הכל מתפוצץ. פרשות כרטיסי הטיסה, העסקים הזעירים, קופסאות הסיגרים מלאות הדולרים ופרשת השוחד הסבוכה סביב פרויקט הנדל”ן האימתני “הארץ המובטחת”, שכורך ביחד נבחרי ציבור, מאכערים וחריגות של אלפי אחוזי בנייה.
חברו הטוב ושותפו למשרד עורכי הדין נשבר בחקירה, “ודומה כי נטרפה עליו דעתו”. יד ימינו ואשת סודו הנאמנה מפנה לו עורף וקוברת אותו סופית כשנחשפות הקלטות סודיות שלו שביצעה.
כל אלה ועוד מתרחשים בספרו החדש של אלדד, “אוגנדה” (הוצאת כנרת זמורה־ביתן), ואם זה נשמע לכם מוכר, הכותב מבקש להבהיר ש”פרשת אולמרט היתה נקודת המוצא שלי. כאן מסתיימת המציאות ומתחיל הדמיון”. סיפורו של הפוליטיקאי המושחת מתרחש בכלל במדינת אוגנדה היהודית; הוא מכהן כראש העיר קיסומו־קסם, ובהמשך כשר למשאבי הטבע. בתקופת כהונתו כראש ממשלה מתחוללת מלחמת טנזניה השנייה, וברקאי בוגד באידיאולוגיה שעליה חונך, כשהוא מוכן להחזיר שטחים שנכבשו במלחמת חמשת הימים.
רומן המתח הפוליטי של אלדד (67) הוא הדרך שלו להמשיך את מלחמתו בשחיתות, לאחר ששנותיו הרבות בכנסת לא הניבו הישגים מפוארים בתחום הזה – לא כיו”ר השדולה למאבק בשחיתות ולא כמחוקק של שורת חוקים להגנה על חושפי שחיתויות, “שהפכו לאות מתה בספר החוקים”.
פרשת אולמרט טלטלה אותו במיוחד, “לא רק כי אדם מושחת עמד בראש המדינה, אלא גם בגלל פרשת רשות המסים שהסתעפה ממנה, ובה היינו קרובים למצב שבו פשע מאורגן כמעט השתלט לנו על המדינה. אנחנו חייבים לחיות כל הזמן בכוננות גבוהה מפני מעשי שחיתות. להרוג את הדברים כשהם קטנים ופשוטים. קידום מקורבים, מינויים פוליטיים, חלוקת ג’ובים. אנחנו משלימים עם דברים שאסור להשלים איתם.
“כשאנשים בשלטון, הזמינות של מעשי שחיתות היא בלתי נסבלת. לכן קשה למצוא ראשי ערים ורשויות מקומיות שלא סרחו, הודחו, הואשמו או הורשעו. זה כל כך זמין. אז נקבל החלטה לבנות עוד כמה קומות, שטויות. צריך להיות עשוי מברזל ועם מצפן פנימי שלא מזייף במילימטר כדי לא לסטות מהמסלול”.
צריך גם להיות אדם שמחפש לנצל את הזמינות הזאת.
“מראש יש סלקציה של אנשים שהולכים לפוליטיקה, בשלטון המקומי או ברמה הארצית, שיש בהם דחף גדול מאוד להישגיות. רבים מהם מגיעים למקומות האלה מתוך רצון בהשגת כוח, עוצמה, שררה. יכול להיות שאצלם הנטייה להסתכל לצדדים, לראות שאף אחד לא רואה ולקחת לעצמם היא יותר גבוהה. אין לי הסבר אחר לכמות העצומה של ראשי ערים או שרים או פוליטיקאים שמעורבים בשחיתויות, מלבד שילוב של הדחף הזה עם הקלות של השחיתות.
“יש כמה גופים ואנשים שנלחמים בשחיתות, כל אחד מהם נחשב לנודניק ולטרחן בפני עצמו. חושפי שחיתויות לא הפכו אצלנו לגיבורי תרבות.
“נשיא המדינה חייב על פי חוק לפרסם רשימה של חושפי שחיתות מדי שנה. כשבאו לעזר ויצמן וביקשו את הרשימה, הוא אמר: ‘אני שונא שטינקרים’. זה הסטטוס. מי שחושף הוא לא גיבור, הוא שטינקר.
“מבקר המדינה גורר רגליים עד שהוא מפרסם צו הגנה על חושף שחיתות ומונע את פיטוריו. וגם כשמונעים את פיטוריו, יש דרכים רבות אחרות להתעלל בו.
“המקרה של רפי רותם, שחשף שחיתויות חמורות ברשות המסים, מראה לכולם למה לא כדאי לחשוף שחיתות. האיש נזרק לרחוב, מתגלגל ממקום למקום חסר בית. מבקר המדינה הכיר בו כחושף שחיתות ונתן לו צו הגנה מאוחר מדי. לאיש הזה כבר לא ייתנו עבודה בשום מקום, יש לו אלף תיקים במשטרה, והיא מתעללת בו. אוזקים אותו וכובלים אותו, והוא מבלה לילות במעצרים. הוא אומר, ‘אני אהרוג אתכם’, ומאשימים אותו באיומים לרצח. כי הוא נלחם.
“המשטרה, הפרקליטות, מבקרי הפנים, מבקר המדינה, ואפילו בתי המשפט – כולם שומרי סף חלשים, ולפעמים גם לא אכפת להם. הם לא יילחמו בשחיתות קטנה ולא יגנו על מי שחושף אותה, אלא אם כן התקשורת נורא תתעניין בהם”.
איך להערכתך יסתיימו הפרשות שקשורות בראש הממשלה?
“יש הרבה רעש ודיסאינפורמציה סביב כל הפרשות האלו, ואני מתקשה להבין מה אמת ומה לא מדויק. מבחינה ציבורית, כל הפרשות פסולות לגמרי, גם אם לא יתבררו כפליליות. תיק 2000, נתניהו־מוזס, הוא פרשה שחשפה את הפנים המכוערות של התקשורת, ולתפיסתי מריחה כמו שוחד פוליטי קלאסי, למרות שכרגע נראה שהיא לא תוכתר כפרשת שוחד.
“בפרשת הצוללות, גם המקטרגים המחמירים של נתניהו לא טוענים שהוא מכר את ביטחון המדינה. אבל יש פה, להבנתי, ניגוד עניינים ברור בנוגע למולכו ולשמרון, וקשה לי מאוד להאמין שנתניהו לא ידע כלום. מצד שני, אין בידיי שום הוכחה שידע.
“גם בפרשת בזק ואלוביץ’ ניגוד העניינים ברור ומובהק. בסופו של דבר, נראה שדווקא תיק 1000 יתברר כהכי מוצק. מי שמתייחס בקלות ראש לקבלת מתנות מחברים וממקורבים, בין אם שמפניה ובין אם תכשיטים, טועה טעות מרה. אומרים, ‘מה, על סיגרים נפיל ראש ממשלה?’ בעיניי, אם מדובר בעבירה פלילית, ודאי שכן. אלה בדיוק הדברים הקטנים שאסור לנו להבליג עליהם אם אנחנו רוצים באמת להילחם בשחיתות”.
“הכנסת היתה ריפוי בעיסוק”
עשר שנים כיהן אלדד כחבר כנסת מטעם מפלגות מולדת והאיחוד הלאומי. ב־2013 רץ בראשות רשימה עצמאית, “עוצמה לישראל”, ולא עבר את אחוז החסימה. לפני הפוליטיקה ניהל קריירה מפוארת כרופא. שימש כקצין רפואה ראשי בצה”ל, כראש המחלקה לכירורגיה פלסטית והיחידה לטיפול בכוויות בבית החולים הדסה עין כרם וכמרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. הוא כיהן כיו”ר האיגוד הישראלי לכוויות וכמנהל הרפואי של מאגר העור הלאומי, ובכלל נחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם בתחום הכוויות.
מה היה דחוף לך ללכת לפוליטיקה?
“תחושה מוטעית שייתכן שאהיה נוכח ברגע קריטי שבו האצבע שלי תציל את ארץ ישראל. זאת היתה מחשבה שגויה שבאמת אפשר להשפיע כחבר כנסת. אלא אם כן מתייחסים לתפקיד הזה כמדרגה בדרך להיות שר, אבל היה ברור ששר אני לא יכול להיות. כי הדבר הראשון שאני אעשה יהיה להצביע אי אמון בממשלה, ואז יעיפו אותי. אני לא הייתי יכול לעולם להפוך לשר הבריאות.
“עוד כשהייתי מנהל מחלקה בהדסה בא אלי משה פייגלין ואמר לי, ‘בוא איתי ונשתלט על הליכוד. אנחנו לא צריכים קיוסק אידיאולוגי קטן, אלא סופרמרקט ענק’. אמרתי לו, ‘נניח שתשקיע עכשיו 15 שנה, ובסוף תצבור מספיק כוח ותיבחר לראשות הליכוד. הרי ביום שתיבחר יקום מישהו ויזעק שחייזרים השתלטו על הליכוד, ויקים ליכוד ב’. שניכם תרוצו, ואתה תקבל שלושה מנדטים. אז מה הועלת?’
“הליכוד הוא לא פייגלין והוא לא אני. ברגע שראש ממשלה מטעם הליכוד מוריד את גוש קטיף או עמונה, או מצהיר שהוא בעד הקמת מדינה פלשתינית, באותו יום אני מצביע אי אמון. אני לא יכול להיות שם.
“הכנסת טובה לאנשים אידיאולוגיים רק לטווח מאוד קצר. מעבר לזה, מי שבאמת כבול באידיאולוגיה, או מחויב לאידיאולוגיה, לא יכול להגיע להישגים. אין לו יכולת תמרון.
בסיור בירושלים כח”כ באוקטובר 2012, לצד אורי אריאל. “בשורה התחתונה, הממשלה הימנית ביותר אי פעם לא תרמה לבנייה ביהודה ושומרון יותר מממשלות פחות ימניות בהרבה” // צילום: אורן נחשון
“כשאתה כפוף למשמעת קואליציונית, אתה לא יכול להיות מחויב לאידיאולוגיה שלך. אם תמרוד, יסלקו אותך. אני לא מסוגל להשתתף במשחק הזה. להצביע למתן פטור לתלמידי ישיבות מגיוס לצה”ל בניגוד למצפוני, כדי שאגודת ישראל תצביע בעד תקציבים להתנחלויות. אלה דברים שקורים כמעט מדי יום. אולי הייתי מצליח לשתוק פעם או פעמיים, בחוסר חשק מופגן, אבל מהר מאוד היתה מגיעה נקודת המשבר”.
אז בכנסת האידיאולוגיה קיימת רק בשוליים?
“היא הכוח המניע בעיקר במרצ, במפלגות הערביות ובחלק מהפעולות של המפלגות החרדיות, שמחזיקות באיזושהי רשימת קניות אידיאולוגית, שגם ממנה הן מוצאות לא פעם סולמות לרדת”.
בבית היהודי?
“בעיקר באגף החרד”לי שלו, תקומה. אורי אריאל ובצלאל סמוטריץ'”.
ולא בנט?
“פחות, הרבה פחות. אני לא סומך עליו. הדוגמה המובהקת היא דפוס ההתנהגות שלו סביב פרשת עמונה. הצהיר שהבית היהודי לא יכול להיות חבר בממשלה שתהרוס את עמונה. והנה הרסו את עמונה, והבית היהודי עדיין בממשלה. אין פה ייהרג ובל יעבור על אידיאולוגיה.
“אני לא פוסל את זה שהבית היהודי בקואליציה. כדי להגיע להישגים, זאת הדרך. אבל בשורה התחתונה, הממשלה הזאת, שהיא הימנית ביותר אי פעם, לא תרמה לבנייה ביהודה ושומרון יותר מממשלות פחות ימניות בהרבה”.
נדרשו לך עשר שנים כדי להגיע למסקנה שאתה לא יכול להשפיע כחבר כנסת?
“זה היה ריפוי בעיסוק. חקיקה, מלחמה בשחיתות. חלק מהעיסוקים נשאו פירות, למרות שהקואליציה הודפת בדרך כלל הצעות חוק מהאופוזיציה גם כשהן מועילות לבני אדם. כלומר, במהלך ההמתנה לרגע המכריע שבו הנפת האצבע שלי תציל את ארץ ישראל, העברתי כמה חוקים”.
והיית חבר בוועדות חשובות, כמו ועדת החוץ והביטחון.
“זה מעניין. התפקיד שלי כחבר הוועדה הוא לבקר ולנטר את פעולותיה של מערכת הביטחון, נכון? כשהציגו לנו את ה־F-35 לקראת חתימת העסקה לרכישתו, הוא נראה לי באמת יופי של אווירון. אני רק ביקשתי שיסבירו לי, רק כדי שאבין, איזו פעולה מרשימת הפעולות הנדרשות מצה”ל יכול האווירון הזה למלא, שה־F-15 וה־F-16 לא יכולים למלא?
“מובן שלא קיבלתי תשובה מעולם, וזה גם לא מאוד משנה, כי אם משהו לא ימצא חן בעיניי, אני יכול לכל היותר לכתוב מכתב לראש הממשלה כדי להסב את תשומת ליבו.
“על תקציב הביטחון אין פיקוח. עשרות מיליונים עוברים מסעיף לסעיף, ואת לא מבינה מה. מה שכבר שקוף, שקוף לרבע שעה. בוועדה המשותפת של הכספים והביטחון יש רוב לקואליציה, ותפקידה להיות חותמת גומי. לחברי הכנסת יש מעט מאוד כוח. וכשאין פיקוח, יש פתח עצום לשחיתות.
“אפילו בוועדת הכספים, שהיא הוועדה הכי חשובה ואופרטיבית בכנסת, ובה לא הייתי חבר, מבינים שיכולת ההשפעה מוגבלת ובעייתית. סתיו שפיר יכולה לצעוק ולהתקומם על תקצוב החטיבה להתיישבות, ואוקיי, ממשיכים הלאה. לא זאת הדרך להשפיע.
“העברת סכומים דורשת שתהיה תקנה שעונה על ההגדרה. למשל, אני רוצה לתקצב מגרשי כדורגל בצורת משולש. כזה אני. אני לא טיפוס מרובע, אני חובב משולשים. אני יכול להשיג כמעט כל סכום לעניין הזה, אם אדע לכתוב את התקנה. ורצוי שהאדריכלים שמתכננים את מגרשי הכדורגל המשולשים יהיו חברי מרכז ליכוד או מקורבים למפלגתו של ראש ועדת הכספים.
“התקנה צריכה להיות תפורה אחד לאחד למטרה שלך, ששום גורם שמתנגד למטרה שלך לא יבוא פתאום עם רעיון לתכנן מגרשי כדורגל עגולים. כתיבת תקנות היא אמנות, ומי שבקי בהן יכול להשיג כל סכום שהוא רוצה.
“מאיפה יגיעו התקציבים? ממשרד הבריאות, למשל. במיוחד אם אוכל להוכיח ש־40 אחוזים מהשחקנים שבועטים בעיטת קרן סובלים מהלם קרב כי המגרש הוא מלבני. אז הנה, יש לנו תת־תקציב למניעת תחלואה חריפה”.
בשנותיו בכנסת לא נהג אלדד כפרופסור מעונב. בין השאר, הוא שרף את דגל פלשתין, הציע לנסר את כיפת הסלע, ביקש להגיש לעבדאללה מלך ירדן עצומה חתומה בידי אלפי אנשים שקראה לו להכיר בכך שירדן היא פלשתין, והורחק מהכנסת אחרי שרמז שאולמרט הוא בוגד שדינו מיתה או מאסר עולם, משום שניהל משא ומתן בנושא רמת הגולן.
“לא אמרתי מילה על אולמרט”, מבהיר אלדד, “רק קראתי את סעיף 93ב’ בחוק הפלילי, שאומר מהי בגידה ומהו עונשה, כלומר מיתה או מאסר עולם. בוגד הוא מי שעשה מעשה שיש בו כדי להוציא שטח ריבוני מתחומי המדינה והעברתו למדינה אחרת. אני מאמין שמי שרוצה להעביר את רמת הגולן לסורים צריך לקחת בחשבון שזהו דינו. זה החוק התקף במדינת ישראל”.
החוק מדבר על ראש ממשלה נבחר?
“בשנות החמישים, כשמשה שרת היה ראש ממשלה, ניסו לגרום לו לאפשר יצירת ‘מסדרון’ בנגב, שיחבר עבור הבריטים בין ירדן למצרים. כשבן־גוריון חזר לכהן כראש ממשלה הוא דאג לסעיף הזה. כך שברור שהכוונה היא העברת שטח מתחומי המדינה כמעשה מדיני. לא שימוש ב־D9 כדי להעביר כמה רגבי אדמה לשטח אחר. אז על זה זרקו אותי ליום אחד מהכנסת”.
מה עשית באותו יום?
“אני לא זוכר. בטח ביליתי אותו במעשה חתרני כזה או אחר”.
אתה יכול לעטוף כל מעשה שלך בעטיפה אידיאולוגית ואינטלקטואלית, אבל בסופו של דבר, זה יוצר לך תדמית של פרובוקטור הזוי.
“כל מי שעושה גימיקים מסתכן בכך שיוגדר כלא רציני. במלכודת הזאת נופלים תמיד באופוזיציה. אולי, אם הייתי לוקח שיעורים בפיתוח קול, היו מצליחים לשמוע את הצעקות שלי במליאה. אבל רק לצעוק מהמושבים האחוריים לא עזר לי. פעם אחר פעם הייתי צורח, וזה אפילו לא היה נכלל בפרוטוקול”.
אז בלי גימיקים אין קיום כחבר כנסת באופוזיציה?
“בוודאי, והבעיה היא שאת צריכה להעלות את המינונים והחריפות. כדי שיסקרו את מה שאת עושה, כדי להציף נושאים על סדר היום, צריך לחצות עוד סף ועוד סף. כבר שמעו אותך אומרת למישהו ‘חמור טיפש’, עכשיו את צריכה לקרוא לו ‘תולעת’. אני אף פעם לא דיברתי ככה, אבל כן, נאלצתי לעשות פרובוקציות כדי להעלות דברים לדיון.
“יוסי ביילין הגיש הצעת חוק לפינוי כל המתיישבים הישראלים מחברון. אני עשיתי ‘העתק־הדבק’ להצעה שלו, רק שבמקום ישראלים כתבתי ערבים. היועצת המשפטית של הכנסת נבהלה, קראה לי לשיחה ואמרה שלא אוכל להגיש את הצעת החוק לוועדת השרים, כי זה חוק גזעני. שאלתי אותה אם היא ערה לכך שפשוט העתקתי את החוק של ביילין ורק שיניתי את המילים ישראלים וערבים. אם שלי גזעני, גם שלו גזעני.
“היא ניסתה להסביר לי שישראלי זה גם יהודי וגם ערבי. כשלא השתכנעתי, היא אמרה לי, ‘תנסה רגע להיכנס לנעליים שלי’. אמרתי לה, ‘אני לא יכול. שתיהן שמאליות’.
“בסופו של דבר, הפשרה היתה ששני החוקים לא יעלו, וזה היה לגמרי בסדר מבחינתי. בלאו הכי לא התכוונתי שהחוק שלי יעבור”.
“במקלחת עם חולי הכוויות”
החבירה שלך למיכאל בן ארי ב”עוצמה לישראל” היתה עוד צעד לכיוון הקצה והתבררה כטעות.
“אנחנו שותפים להרבה מאוד דברים, כמו התפיסה שלנו לגבי ארץ ישראל ועם ישראל והצורך בריבונות. סביב בן ארי היו וישנם אנשים שזוהו בעבר עם כהנא והיום עם המקבילים שלו, חלקם נקראים נוער הגבעות ומי שביצעו את הרצח בכפר דומא. זה המילייה. מיכאל בן ארי מייצג עבורם באופן הכי קרוב למדויק את המלחמה על הכבוד הלאומי ואת המלחמה בערבים”.
ואתה לא?
“כשחברנו יחד, שנינו ויתרנו על דגלים מסוימים. אני אמרתי לו באופן ברור שאם אנחנו הולכים יחד, אין ‘מוות לערבים’. אין מקום לגזענות. הקריאה ‘מוות לערבים’ היא קריאה גזענית שלא מביאה שום תועלת. היא גם פסולה מוסרית וגם רעה פוליטית. אז בשביל מה? בשביל לגרד את תחתית החבית ולהביא עוד כמה אלפי תומכים?
“בתור מי שיותר מ־50 אחוזים מהחולים שלו היו ערבים, כולל מחבלים מתאבדים, אני בוודאי האדם האחרון בעולם שרוצה במותם. אגב, זה היה אחד הוויכוחים הגדולים שלי עם בן ארי. הוא חשב שלא צריך לטפל במחבלים”.
כרופא שיש לפניו שני פצועים, מחבל ויהודי, אין לך שום דילמה, גם לא לשבריר שנייה?
“זאת שאלה לפעולה בצופים. זה מבחן תיאורטי. כשמגיעה לחדר המיון עיסת הבשר של 20 נפגעים בפיגוע התאבדות, עם ריח נוראי וצרחות איומות, אתה לא מתעמק במי הוא מי, גם לא להרף עין. ובאופן הכי פרקטי, את גם לא יכולה לדעת כלום בשעה שהעיסה הזאת מגיעה במנות, באמבולנסים. אנחנו מטפלים כמו אוטומטים ולא שואלים אם זאת האמא לשני הילדים ההרוגים שהובאו לכאן קודם, או המחבלת המתאבדת שגרמה למותם.
עם מיכאל בן ארי בהפגנה בחיפה, נובמבר 2012. “בכנסת, מי שכבול ומחויב לאידיאולוגיה לא יכול להגיע להישגים” // צילום: מישל דוט קום
“היה מקרה שבו בחור ערבי צעיר עלה לאוטובוס עם תרמיל מלא חומר נפץ, ירד בשכונת מאה שערים והלך לכיוון אולם שמחות, שבפתחו רצה להתפוצץ. מכיוון שבכניסה לאולם לא היו מספיק ילדים, הוא החליט להתקדם כמה מטרים למקום שבו התקהלו כמה אימהות עם עגלות וילדים, אבל בדרך החליק בשלולית, התרמיל נרטב והוא נפצע וסבל מכוויות קשות. הוא היחיד שנפצע באירוע הזה, וטיפלתי בו במשך חודשים. אני זוכר את הפנים שלו עד היום.
“טיפלתי בילד בן 8 שצה”ל ירה בבן דוד שלו, החמאסניק, שעמד לידו. בן הדוד נהרג, והילד נשרף כולו. אבא שלו הגיע איתו לעין כרם. המצב של הילד נראה חסר סיכוי לחלוטין. המראה החיצוני היה דומה לאי.טי, לא לבן אנוש. זוועה.
”התחלנו לעבוד לפי הפרוטוקול, ואחרי שבועיים ראינו שהוא שורד. שיש סיכוי. ואז אני מקבל פנייה מהנהלת בית החולים, שאני מתבקש לשחרר אותו כי אין חשש לחייו, ושהטיפול ימשיך בחברון, כי אף אחד לא מממן את הטיפול בו בישראל. אפשר להבין את בית החולים, טיפול בנפגע כוויות עולה מאות אלפי שקלים. אבל ידעתי שאם הוא עוזב את עין כרם לחברון, הוא מת.
“אחרי כמה ימים של נדנודים תפסתי קריזה, לקחתי את הילד במיטה, הכנסתי אותו למעלית, עליתי לקומת ההנהלה, שמתי את הילד במיטתו מול משרד המנהל ואמרתי לו, ‘הנה הילד, תסתכל עליו. אותו אתה רוצה לשחרר? תשחרר אותו. אני בשום אופן לא מתכוון לעשות את זה’. והוא נשאר להמשך הטיפול אצלנו.
“כי לא משנה לי שזה ילד ערבי, שצה”ל פגע בו, שהוא בן למשפחת מחבלים. כלום לא משנה. נתק מוחלט בין אידיאולוגיה פוליטית לבין העבודה הנדרשת מרופא. זה חלק מהאנומליה שאנחנו חיים אותה.
“רופא כוויות, אולי יותר מכל רופא אחר, מטפל בחולים שלו במשך חודשים באינטימיות מוחלטת. אני הלכתי עם חולי הכוויות שלי למקלחת כל יום כדי לרחוץ אותם. מקלחת היא הסיוט הגדול ביותר של נפגעי כוויות. הם מסיימים מקלחת אחת ומייד הופכים חרדים לקראת המקלחת הבאה. ואני הייתי איתם בשיא הכאב והקושי.
“רוב הרופאים שאני מכיר, גם בארץ וגם בחו”ל, מקבלים דיווחים מהאחיות אחרי המקלחות. אבל בהתמחות שלי בכוויות, שעשיתי באנגליה, למדתי שאת המידע הכי חשוב מקבלים במקלחת, ואני מוכרח להיות שם. להסתכל על הפציעה ולגעת בה, לבחון אם החולה מוכן להשתלה”.
מעבר לקריאות גזעניות, מה עוד מפריע לך בהתנהלות של המתנחלים?
“אני לא רואה שום סיבה לכרות עצי זית של ערבים רק כי אנחנו נלחמים על אותה פיסת אדמה, או כי הם כרתו לנו עצים יום קודם. אני מבין את התסכול של אלה שאומרים שהממלכה לא מגינה עליהם. לא נלחמת בשביל ההתיישבות היהודית ולא נוקמת את הפגיעה בה. אבל אני בטוח שאם הורגים משפחה ביישוב יהודי, ולמחרת יוצאת פלוגת נוקמים והורגת משפחה ערבית, זה לא משנה כלום.
“מוסרית זה בוודאי פסול לחלוטין. זה רצח וזה רצח, אין שום הבדל. גם ברמת קבלת ההחלטות והמושג הערטילאי ‘כושר הרתעה’ זה לא משנה כלום. אם היו יודעים בחמאס, בג’יהאד האסלאמי, בפת”ח ובכל ארגון אחר, שאחרי כל פיגוע מקימים עוד יישוב יהודי, שהם מאבדים אדמה ושאנחנו קובעים עובדות בשטח – הם היו פועלים אחרת. נכון שזה לא משפיע ברמת המפגע הבודד, אבל היו לזה משקל ותוצאות בשטח.
“מבחינתנו, המתנחלים שסופגים את הפיגועים והפגיעות, הדרך המעשית להיאבק באירועים האלה צריכה להיות הפעלת לחץ על ממשלת ישראל להקים יישובים”.
ומה מעמד הפלשתינים באזורים האלה?
“מה שאני מציע הוא דיפרנציאציה בין תושבוּת לערבים לבין אזרחות ליהודים. זה לא מכיל סיכונים קיומיים, לא לנו ולא להם. הרי אנחנו דואגים לדמותה היהודית של המדינה, וכך נשמור עליה”.
אבל לא על דמותה הדמוקרטית.
“לא על הדמוקרטיה בנוסח האולטרה־ליברלי שלה. תפתחי את הערך ‘דמוקרטיה’ בוויקיפדיה ותראי שיש לפחות 20 סוגי דמוקרטיה שונים. זה לא אידיאלי, אבל אנחנו במלכוד אמיתי. לכן אין פתרונות אידיאליים.
“הדגל, השלטון, הריבונות וההמנון של הפלשתינים יהיו בירדן. לפחות עד שהם יצליחו להעלים את היהודים. אבל זה אפשרי כל עוד לא יבטיחו להם כל הזמן מדינה גם ממערב לירדן. שזה משהו שאני לא יכול לחיות איתו”.
אז זה בכלל לא משנה אם הסכסוך הוא דתי או טריטוריאלי, אתה בכל מקרה לא מוכן לוויתורים.
“נכון, כי זאת המולדת שלי. כשאני אומר שארץ ישראל שייכת לעם ישראל על פי תורת ישראל, מייד מחפשים כיפה על הראש שלי. אני לא מבין את זה. לא צריך להיות דתי פנאט כדי שהמולדת תהיה קדושה עבורי. אני לא מוכן לוותר על המולדת שלי. אני פטריוט לא דתי, בנוסח שקיים בכל העמים המוכרים לי.
“היווני, האיטלקי והאמריקני לא יוותרו על גרגיר חול מהמולדת שלהם. מה היו האמריקנים אומרים אם, נניח, רוסיה היתה תובעת את אלסקה מארה”ב, אחרי שהיא הופקעה מהם? ‘תקפצו לנו’, זה מה שהם היו אומרים”.
“כיוונתי תותח אל בית השר”
אלדד הוא בנם של בתיה ושיץ אלדד, שהיתה עובדת סוציאלית, ושל ד”ר ישראל אלדד, סופר ופובליציסט רוויזיוניסטי, ממנהיגי לח”י וממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה לאחר מלחמת ששת הימים. הוא מתגורר בכפר אדומים עם אשתו, אליאורה (68), אמנית יודאיקה ואריגה “וכיום סבתא במשרה מלאה”. יש להם 18 נכדים מחמשת ילדיהם.
לכנסת, הוא אומר, הגיע בגלל אביו, “כמו לרוב המקומות בחיי. למעט הרפואה. לשם הלכתי כי אמא שלי הסבירה לי שאם אלמד רפואה, אולי אצליח להתחתן.
“תחומי העניין והידע של אבא שלי היו אחרים, אין לי אפילו כלים לנסות לרכוש אותם. הוא היה ד”ר לפילוסופיה ולמד גם בבית מדרש לרבנים, לא כדי להיות מוסמך לרבנות. לימד תנ”ך, היסטוריה ותולדות הציונות בטכניון, באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת בן־גוריון. כלוחם לח”י הוא ישב בכלא, בימי הבריטים.
“כל חיי הערצתי ואעריץ אותו. הוא ראוי לזה. הוא היה מקסימליסט ברמה הפוליטית והאידיאולוגית ואיש רך ומלא הומור ופתיחות בתוך המשפחה”.
אפשר לפתח אידיאולוגיה אחרת בבית של אבא כזה?
“כנראה שלא. ספגנו אותה דרך הדוגמה האישית. לא היו בבית סמינרים אידיאולוגיים. גם אצלי בבית כל הילדים קרובים מאוד לדעות שלי ושל אשתי.
“אבל האידיאולוגיה רחבה בהרבה מהרמה הפוליטית. אחד הדברים שקיבלתי בירושה תודעתית מאבא שלי הוא שאין בי שום רצון שיהיה לי יותר כסף. שום דבר לא דוחף אותי להגדיל את החומר. יש לי מספיק, יש לי ברווחה, הכל טוב.
“איזה אידיוט בא אלי כשהייתי סגן קרפ”ר והוכיח לי באותות ובמופתים למה כדאי לי לצאת לפנסיה באותה נקודת זמן. אמרתי לו, ‘תגיד לי, מטומטם, בשביל זה הייתי כל השנים בחיל הרפואה? בשביל שניים־שלושה אחוזי פנסיה אני אעזוב עכשיו ואחמיץ אפשרות להיות קצין רפואה ראשי של צה”ל?’
“ההורים שלי גרו בדמי מפתח בדירה בשכונת רחביה בירושלים. שכונה נהדרת, שהם הגיעו אליה ב־1935, כשאף אחד לא ממש רצה לחיות בירושלים. אחרי הרבה שנים בעלת הבית מתה, והציעו להם לקנות את הדירה. ואבא שלי לא הבין. הוא שאל, ‘בשביל מה אני צריך את הקירות?’ המזל של המשפחה הוא אמא שלי, שהיתה אישה פרקטית עם שתי רגליים על הקרקע, והיא אמרה, ‘כן, נקנה'”.
היית יכול להתחתן ולחיות עם אישה שנמצאת בקצה הפוליטי השני, כמו במקרה של אהוד ועליזה אולמרט?
“אני מניח שזה היה קשה. יותר קל כשאין מתח סביב דברים כאלה. אומרים שכשיש אהבה בוערת, אפשר להתגבר על המתחים. אחרי 40 שנה האהבה כבר לא בוערת, אבל המתח בגלל הבדלים אידיאולוגיים נשאר. הרבה יותר קל כשיש הבנה אידיאולוגית וזהות מטרה.
“היתה לנו דירה יפה בירושלים ועזבנו אותה לטובת קרוואן בכפר אדומים, שבו גרנו במשך שלוש שנים, עד שסיימנו לבנות את הבית שאנחנו חיים בו היום. אלה דברים שחשובים גם לאשתי. זה לא שהיא רצתה להיות קרובה לחברות שלה בירושלים ואני משכתי אותה אחריי להגשים את האידיאולוגיה שלי”.
אתם שומרי מסורת?
“שומרים על כשרות, לא מדליקים אש בשבת, לא נוסעים, לא מפעילים מחשב. מצד שני, אני לא הולך בדרך כלל לבית כנסת. אני בטח לא אורתודוקסי ויכול להתנגש באורתודוקסיה בלא מעט נושאים”.
למשל?
“לא יכול לסבול את הרעיון של השתמטות משירות. שתלמידי הישיבות יואילו לעצור את הלימודים, ישרתו ויחזרו ללמוד. לא קרה כלום. הם לא מבינים איפה הם חיים ואיפה רוב העם נמצא. מתבצרים בקו שלדעתי הוא תועלתני ולא הלכתי”.
משדר ברדיו האזורי. “שמח שמשלמים לי כדי להביע את דעתי” // צילום: משה שי
בשנים האחרונות הוא מופיע בקביעות בערוץ 20 ובערוץ הכנסת, מגיש תוכנית אקטואליה ב”רדיו ללא הפסקה” ומפרסם מאמרים ב”מעריב”. “אין מלאכה שמביישת את בעליה, אפילו עיתונות”, הוא צוחק. “אני שמח שמשלמים לי כדי להביע את דעתי. כנראה הייתי עושה את כל זה גם אם לא היו משלמים לי, אבל אל תגלי”.
את שעות הפנאי שלו הוא מבלה בעיקר בנגרייה שהקים בחצר הבית. כדי “להגיע למצב של שקט כשכל הנכדים סביבי, אני בונה להם הרבה צעצועים מעץ, שישחקו איתם מחוץ לבית. חושבים שאני עושה את זה מאהבת הילדים, אבל אני עושה את זה מאהבת השקט. כדי שייתנו לי מנוחה”. אחת היצירות האחרונות שלו היא טירת עץ גדולה עבור הנכדים, עם גגות גותיים, מגדלים, צריחים ותותח גדול בחזית.
“הקטע עם התותח מדאיג מאוד. בית לידי גר אורי אריאל, שר החקלאות. בעבר היינו חברים, היום אנחנו אומרים שלום ליד פח הזבל. יש לאריאל מאבטחים ויש לו גדר גבוהה, ויש לו ביתן שמירה מאויש כל הזמן, ויש לו מצלמות ויש לו פנסי תאורה עוצמתיים. כי הוא שר שגר ביהודה ושומרון. במשך ימים ארוכים כיוונתי תותח אל הבית של השר, ולא עשו לי דבר. על מה הם יגיבו אם לא על התותח שמכוּון אליהם?”
אלדד אומר כי בתקופתו בהדסה היה היחיד שסירב לעסוק בשר”פ. “אני לא לקחתי כסף מחולים עבור טיפול. יום אחד הגיעו אלי בני זוג חרדים עם ילד נפגע כוויות. אמרתי להם שצריך לנתח, להשתיל עור. התייעצו עם הרב. הרב שאל מי מנתח, אמרתי לו שאני. ניתחתי את כל הכוויות בהדסה עין כרם. לא היתה כווייה אחת שלא ניתחתי.
“הרב שלהם הסכים שאני אנתח את הילד, אבל רק באופן פרטי. אמרתי לו, אני לא לוקח כסף מחולים. הבטחתי להם שבכל הצניעות, אני הכי טוב בארץ, ובטח בהדסה. הם שוב הלכו לרב. כשחזרו, אמרו, ‘הרב אמר להעביר לשערי צדק’, כי שם קיבלו אותם באופן פרטי. לא מאמינים ברפואה ציבורית. מאמינים שאם לא תשלם, לא תקבל מה שמגיע לך”.
זה די מדויק, לא?
“מערכת הבריאות בישראל הרוויחה ביושר את המוניטין הגרוע הזה. יש בישראל רפואה ציבורית טובה. אבל גם בשר”פ אתה לא יכול להיות בטוח שלקראת סוף הניתוח הרופא לא יעזוב לבית חולים פרטי וישאיר לאחרים ‘רק לסגור את החזה’. כבר היו רופאים שרישיונם נשלל בגלל הדבר הזה.
“אני לא קיבלתי מטופלים באופן פרטי, וכל הקולגות והצוותים, שנישקו לי את הידיים ואהבו אותי, אמרו לי בפרצוף שאני טיפש. הדבר היחיד שעשיתי תמורת כסף, ולא הרבה, הוא כתיבת חוות דעת מקצועיות”.
בתחום הפלסטיקה יש שפע אפשרויות לטיפולים פרטיים קלים ויקרים.
“באמת יש שם הרבה כסף, וכנראה הגעתי לתחום הזה בטעות. לשמחתי מצאתי את נושא הכוויות, שהוא כמעט היחיד שבו אין כסף. מי שנשרף הם עניים, חיילים, בדואים, חרדים. קהילות שחיות בצפיפות ובתנאים סוציו־אקונומיים קשים. זה מה שפוגשים בתחום הכוויות. נדיר שמיליארדר יישרף בפרארי שלו.
“יחידת הכוויות שהקמתי בעין כרם היתה הטובה ביותר בארץ. סגרו אותה ביום שהפכתי להיות סגן קרפ”ר, וכשחזרתי להיות מנהל המחלקה, לא הצלחתי לגרום ליחידה להיפתח מחדש. זאת יחידה יקרה מאוד שלא מצליחה להחזיר עשרה אחוזים מההוצאות שלה.
“היה לי קל יותר להיפרד מהדסה עין כרם ולעבור לפוליטיקה כי כבר לא היתה לי יחידת כוויות. לא הרגשתי שאני נוטש חולים שתלויים רק בי. בטיפול במקרים האחרים במחלקה הייתי פחות טוב. לא התעניינתי בהם. בכוויות ידעתי שאני הטוב ביותר”.
naamal@israelhayom.co.il
קישור לכתיצא לאור! ספרו החדש של פרופ’ אריה אלדד “אוגנדה” הופיע בהוצאת כינרת . יולי 2017
“צריך לבנות את בית המקדש בהר הבית, ואחר כך נעביר משם את כיפת הסלע”
אריה אלדד מאוכזב מנתניהו, טוען שישראל מפגינה חולשה קשה ומזהיר מהשחיתות השלטונית, שמתפשטת ללא מעצורים. עכשיו הוא מוציא רומן מתח פוליטי על פרשת אולמרט
נעמה לנסקי
פורסם ב: 27.07.2017 16:18 עודכן ב: 28.07.2017 11:39
שתפו
Forward
“דבר אחד ברור לי: סכנת השלום לא מרחפת מעל ראשנו. תמיד נחיה על חרבנו”. אלדד
צילום:
משה שי
כבר ארבע שנים שאריה אלדד לא חלק מהקלחת הפוליטית, ועדיין הוא חי ונושם את הפוליטיקה בכל רגע. “הסרת המגנומטרים בהר הבית היתה מעשה כניעה מביש בפני סחטנות ירדנית”, הוא פוסק בנחרצות המוכרת שלו. “את האירועים בשגרירות בעמאן היה צריך לפתור באמצעות הצבת אולטימטום לירדן, על פי החוק והאמנות הבינלאומיות שהיא עצמה חתומה עליהן, באשר לחסינות דיפלומטית.
“אפשר היה גם לאיים על ירדן בסגירת השיבר: הם מקבלים מאיתנו הרבה מאוד מים. אפשר היה לאיים עליהם בהפסקת התיאום הביטחוני, הוא חשוב למלך עבדאללה הרבה יותר ממה שהוא חשוב לנו. כמו סבו חוסיין, גם הוא ניצל לא פעם מניסיונות רצח, שישראל התריעה עליהם בפניו מבעוד מועד.
“אם מדינה חלשה כמו ירדן מכתיבה לנו איך לנהוג בבירת ישראל, זה אות לחולשה קשה של ראש הממשלה. כך גם הכניעה לדרישות הוואקף, שליהודי יהיה אסור אפילו למלמל תפילה במקום הקדוש ביותר לעם היהודי. אנחנו מוותרים על כל פיסת ריבונות שלנו. הנרפות שלנו מוציאה אותי מדעתי”.
מה שאתה מציג ככניעה, אחרים רואים כפרגמטיזם מדיני, לנוכח האירועים האחרונים בישראל ובירדן.
“הרצח בחלמיש לא קשור למגנומטרים. היה אפשר למנוע אותו רק אם לא היו יהודים בארץ, או אם לא היו ערבים בארץ. אם חלמיש תוּקף בגדר חכמה ובאמצעים אלקטרוניים, וכל בית יהיה מסורג ומבוצר, הפיגוע הבא יתרחש באמצע רחוב בתל אביב.
“הפיגועים בירדן ובחלמיש הם חלק ממלחמה אחת גדולה, והיא לא סכסוך טריטוריאלי־מדיני. זאת מלחמת דת, והגיעה העת שכולם יבינו את זה. מאז 1922 אנחנו מנסים לחלק את הארץ, וזה לא עובד. רק נגמר יותר רע. דבר אחד ברור: סכנת השלום לא מרחפת מעל ראשנו. תמיד נחיה על חרבנו, גם אם נוותר על שטחים. נותר לנו רק לנהל את המצב בחוכמה.
“הצבת המגנומטרים בשערי הר הבית היתה יכולה להיות אמצעי סינון פשוט כדי למנוע החדרת נשק וחומרי נפץ להר. זה היה מעשה נדרש והכרחי, שעושה ריבון בשטח הנתון לאחריותו. הרצח של שני השוטרים בהר הבית יצר הזדמנות חשובה לשינוי המצב הבלתי נסבל שם. אנחנו חייבים לסיים את הכיבוש”.
הכיבוש של הפלשתינים אותנו, אני מניחה.
“כן, כמובן. הכיבוש שלהם את ארץ ישראל. עם ישראל לא יכול להיות כובש בארצו.
“במלחמת ששת הימים סיימנו את הכיבוש בחלקים גדולים. בהר הבית לא סיימנו את הכיבוש. ויתרנו ביודעין. אבל זאת לא גזירת גורל. לא תהיה לנו ברירה אלא לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית. המוסלמים יוכלו להתפלל במסגדים שלהם מתי ואיך שהם רוצים, אבל לא ייתכן שיהודי לא יוכל להתפלל על הר הבית. כדי לאפשר את המצב הזה צריך להצליח לפחות להציב מגנומטרים. בהמשך נקים בית כנסת, ואחרי שיהיה חופש פולחן יהודי בהר, אולי יהיה אפשר להתחיל לבנות את בית המקדש”.
זה היעד?
“אני חושב שבית המקדש צריך להיבנות, כן. מאותן סיבות שהרצל רצה לבנות את בית המקדש: כסמל לשיבת ישראל לארצו ומולדתו. לא נהרוס את כיפת הסלע, שהוא מבנה מדהים ביופיו. אחרי שיהיה מכרז מסודר, לא כזה תפור שיעבור בקומבינות של מקורבים, נעביר משם את כיפת הסלע, כי המגרש תפוס”.
מי יבנה את בית המקדש?
“סינים, כנראה. יהודים לא אוהבים לעבוד בשמש”.
בין חושפים לשטינקרים
אנחנו נפגשים לשיחה שמתחילה בשחיתות. שיחה על ראש הממשלה יפתח ברקאי, איש עם חיבה עמוקה לכסף, למלונות פאר ולעטים נובעים. פוליטיקאי חלקלק, “שהבלוטה האידיאולוגית שלו הצטמקה” עד כדי כך שהיה מוכן לוויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת.
ברקאי מתקדם בבטחה במעלה הסולם השלטוני, חומק במיומנות מחשדות פליליים שמופנים כלפיו לאורך הדרך, עד שהוא מגיע לשיא עוצמתו. ואז הכל מתפוצץ. פרשות כרטיסי הטיסה, העסקים הזעירים, קופסאות הסיגרים מלאות הדולרים ופרשת השוחד הסבוכה סביב פרויקט הנדל”ן האימתני “הארץ המובטחת”, שכורך ביחד נבחרי ציבור, מאכערים וחריגות של אלפי אחוזי בנייה.
חברו הטוב ושותפו למשרד עורכי הדין נשבר בחקירה, “ודומה כי נטרפה עליו דעתו”. יד ימינו ואשת סודו הנאמנה מפנה לו עורף וקוברת אותו סופית כשנחשפות הקלטות סודיות שלו שביצעה.
כל אלה ועוד מתרחשים בספרו החדש של אלדד, “אוגנדה” (הוצאת כנרת זמורה־ביתן), ואם זה נשמע לכם מוכר, הכותב מבקש להבהיר ש”פרשת אולמרט היתה נקודת המוצא שלי. כאן מסתיימת המציאות ומתחיל הדמיון”. סיפורו של הפוליטיקאי המושחת מתרחש בכלל במדינת אוגנדה היהודית; הוא מכהן כראש העיר קיסומו־קסם, ובהמשך כשר למשאבי הטבע. בתקופת כהונתו כראש ממשלה מתחוללת מלחמת טנזניה השנייה, וברקאי בוגד באידיאולוגיה שעליה חונך, כשהוא מוכן להחזיר שטחים שנכבשו במלחמת חמשת הימים.
רומן המתח הפוליטי של אלדד (67) הוא הדרך שלו להמשיך את מלחמתו בשחיתות, לאחר ששנותיו הרבות בכנסת לא הניבו הישגים מפוארים בתחום הזה – לא כיו”ר השדולה למאבק בשחיתות ולא כמחוקק של שורת חוקים להגנה על חושפי שחיתויות, “שהפכו לאות מתה בספר החוקים”.
פרשת אולמרט טלטלה אותו במיוחד, “לא רק כי אדם מושחת עמד בראש המדינה, אלא גם בגלל פרשת רשות המסים שהסתעפה ממנה, ובה היינו קרובים למצב שבו פשע מאורגן כמעט השתלט לנו על המדינה. אנחנו חייבים לחיות כל הזמן בכוננות גבוהה מפני מעשי שחיתות. להרוג את הדברים כשהם קטנים ופשוטים. קידום מקורבים, מינויים פוליטיים, חלוקת ג’ובים. אנחנו משלימים עם דברים שאסור להשלים איתם.
“כשאנשים בשלטון, הזמינות של מעשי שחיתות היא בלתי נסבלת. לכן קשה למצוא ראשי ערים ורשויות מקומיות שלא סרחו, הודחו, הואשמו או הורשעו. זה כל כך זמין. אז נקבל החלטה לבנות עוד כמה קומות, שטויות. צריך להיות עשוי מברזל ועם מצפן פנימי שלא מזייף במילימטר כדי לא לסטות מהמסלול”.
צריך גם להיות אדם שמחפש לנצל את הזמינות הזאת.
“מראש יש סלקציה של אנשים שהולכים לפוליטיקה, בשלטון המקומי או ברמה הארצית, שיש בהם דחף גדול מאוד להישגיות. רבים מהם מגיעים למקומות האלה מתוך רצון בהשגת כוח, עוצמה, שררה. יכול להיות שאצלם הנטייה להסתכל לצדדים, לראות שאף אחד לא רואה ולקחת לעצמם היא יותר גבוהה. אין לי הסבר אחר לכמות העצומה של ראשי ערים או שרים או פוליטיקאים שמעורבים בשחיתויות, מלבד שילוב של הדחף הזה עם הקלות של השחיתות.
“יש כמה גופים ואנשים שנלחמים בשחיתות, כל אחד מהם נחשב לנודניק ולטרחן בפני עצמו. חושפי שחיתויות לא הפכו אצלנו לגיבורי תרבות.
“נשיא המדינה חייב על פי חוק לפרסם רשימה של חושפי שחיתות מדי שנה. כשבאו לעזר ויצמן וביקשו את הרשימה, הוא אמר: ‘אני שונא שטינקרים’. זה הסטטוס. מי שחושף הוא לא גיבור, הוא שטינקר.
“מבקר המדינה גורר רגליים עד שהוא מפרסם צו הגנה על חושף שחיתות ומונע את פיטוריו. וגם כשמונעים את פיטוריו, יש דרכים רבות אחרות להתעלל בו.
“המקרה של רפי רותם, שחשף שחיתויות חמורות ברשות המסים, מראה לכולם למה לא כדאי לחשוף שחיתות. האיש נזרק לרחוב, מתגלגל ממקום למקום חסר בית. מבקר המדינה הכיר בו כחושף שחיתות ונתן לו צו הגנה מאוחר מדי. לאיש הזה כבר לא ייתנו עבודה בשום מקום, יש לו אלף תיקים במשטרה, והיא מתעללת בו. אוזקים אותו וכובלים אותו, והוא מבלה לילות במעצרים. הוא אומר, ‘אני אהרוג אתכם’, ומאשימים אותו באיומים לרצח. כי הוא נלחם.
“המשטרה, הפרקליטות, מבקרי הפנים, מבקר המדינה, ואפילו בתי המשפט – כולם שומרי סף חלשים, ולפעמים גם לא אכפת להם. הם לא יילחמו בשחיתות קטנה ולא יגנו על מי שחושף אותה, אלא אם כן התקשורת נורא תתעניין בהם”.
איך להערכתך יסתיימו הפרשות שקשורות בראש הממשלה?
“יש הרבה רעש ודיסאינפורמציה סביב כל הפרשות האלו, ואני מתקשה להבין מה אמת ומה לא מדויק. מבחינה ציבורית, כל הפרשות פסולות לגמרי, גם אם לא יתבררו כפליליות. תיק 2000, נתניהו־מוזס, הוא פרשה שחשפה את הפנים המכוערות של התקשורת, ולתפיסתי מריחה כמו שוחד פוליטי קלאסי, למרות שכרגע נראה שהיא לא תוכתר כפרשת שוחד.
“בפרשת הצוללות, גם המקטרגים המחמירים של נתניהו לא טוענים שהוא מכר את ביטחון המדינה. אבל יש פה, להבנתי, ניגוד עניינים ברור בנוגע למולכו ולשמרון, וקשה לי מאוד להאמין שנתניהו לא ידע כלום. מצד שני, אין בידיי שום הוכחה שידע.
“גם בפרשת בזק ואלוביץ’ ניגוד העניינים ברור ומובהק. בסופו של דבר, נראה שדווקא תיק 1000 יתברר כהכי מוצק. מי שמתייחס בקלות ראש לקבלת מתנות מחברים וממקורבים, בין אם שמפניה ובין אם תכשיטים, טועה טעות מרה. אומרים, ‘מה, על סיגרים נפיל ראש ממשלה?’ בעיניי, אם מדובר בעבירה פלילית, ודאי שכן. אלה בדיוק הדברים הקטנים שאסור לנו להבליג עליהם אם אנחנו רוצים באמת להילחם בשחיתות”.
“הכנסת היתה ריפוי בעיסוק”
עשר שנים כיהן אלדד כחבר כנסת מטעם מפלגות מולדת והאיחוד הלאומי. ב־2013 רץ בראשות רשימה עצמאית, “עוצמה לישראל”, ולא עבר את אחוז החסימה. לפני הפוליטיקה ניהל קריירה מפוארת כרופא. שימש כקצין רפואה ראשי בצה”ל, כראש המחלקה לכירורגיה פלסטית והיחידה לטיפול בכוויות בבית החולים הדסה עין כרם וכמרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. הוא כיהן כיו”ר האיגוד הישראלי לכוויות וכמנהל הרפואי של מאגר העור הלאומי, ובכלל נחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם בתחום הכוויות.
מה היה דחוף לך ללכת לפוליטיקה?
“תחושה מוטעית שייתכן שאהיה נוכח ברגע קריטי שבו האצבע שלי תציל את ארץ ישראל. זאת היתה מחשבה שגויה שבאמת אפשר להשפיע כחבר כנסת. אלא אם כן מתייחסים לתפקיד הזה כמדרגה בדרך להיות שר, אבל היה ברור ששר אני לא יכול להיות. כי הדבר הראשון שאני אעשה יהיה להצביע אי אמון בממשלה, ואז יעיפו אותי. אני לא הייתי יכול לעולם להפוך לשר הבריאות.
“עוד כשהייתי מנהל מחלקה בהדסה בא אלי משה פייגלין ואמר לי, ‘בוא איתי ונשתלט על הליכוד. אנחנו לא צריכים קיוסק אידיאולוגי קטן, אלא סופרמרקט ענק’. אמרתי לו, ‘נניח שתשקיע עכשיו 15 שנה, ובסוף תצבור מספיק כוח ותיבחר לראשות הליכוד. הרי ביום שתיבחר יקום מישהו ויזעק שחייזרים השתלטו על הליכוד, ויקים ליכוד ב’. שניכם תרוצו, ואתה תקבל שלושה מנדטים. אז מה הועלת?’
“הליכוד הוא לא פייגלין והוא לא אני. ברגע שראש ממשלה מטעם הליכוד מוריד את גוש קטיף או עמונה, או מצהיר שהוא בעד הקמת מדינה פלשתינית, באותו יום אני מצביע אי אמון. אני לא יכול להיות שם.
“הכנסת טובה לאנשים אידיאולוגיים רק לטווח מאוד קצר. מעבר לזה, מי שבאמת כבול באידיאולוגיה, או מחויב לאידיאולוגיה, לא יכול להגיע להישגים. אין לו יכולת תמרון.
בסיור בירושלים כח”כ באוקטובר 2012, לצד אורי אריאל. “בשורה התחתונה, הממשלה הימנית ביותר אי פעם לא תרמה לבנייה ביהודה ושומרון יותר מממשלות פחות ימניות בהרבה” // צילום: אורן נחשון
“כשאתה כפוף למשמעת קואליציונית, אתה לא יכול להיות מחויב לאידיאולוגיה שלך. אם תמרוד, יסלקו אותך. אני לא מסוגל להשתתף במשחק הזה. להצביע למתן פטור לתלמידי ישיבות מגיוס לצה”ל בניגוד למצפוני, כדי שאגודת ישראל תצביע בעד תקציבים להתנחלויות. אלה דברים שקורים כמעט מדי יום. אולי הייתי מצליח לשתוק פעם או פעמיים, בחוסר חשק מופגן, אבל מהר מאוד היתה מגיעה נקודת המשבר”.
אז בכנסת האידיאולוגיה קיימת רק בשוליים?
“היא הכוח המניע בעיקר במרצ, במפלגות הערביות ובחלק מהפעולות של המפלגות החרדיות, שמחזיקות באיזושהי רשימת קניות אידיאולוגית, שגם ממנה הן מוצאות לא פעם סולמות לרדת”.
בבית היהודי?
“בעיקר באגף החרד”לי שלו, תקומה. אורי אריאל ובצלאל סמוטריץ'”.
ולא בנט?
“פחות, הרבה פחות. אני לא סומך עליו. הדוגמה המובהקת היא דפוס ההתנהגות שלו סביב פרשת עמונה. הצהיר שהבית היהודי לא יכול להיות חבר בממשלה שתהרוס את עמונה. והנה הרסו את עמונה, והבית היהודי עדיין בממשלה. אין פה ייהרג ובל יעבור על אידיאולוגיה.
“אני לא פוסל את זה שהבית היהודי בקואליציה. כדי להגיע להישגים, זאת הדרך. אבל בשורה התחתונה, הממשלה הזאת, שהיא הימנית ביותר אי פעם, לא תרמה לבנייה ביהודה ושומרון יותר מממשלות פחות ימניות בהרבה”.
נדרשו לך עשר שנים כדי להגיע למסקנה שאתה לא יכול להשפיע כחבר כנסת?
“זה היה ריפוי בעיסוק. חקיקה, מלחמה בשחיתות. חלק מהעיסוקים נשאו פירות, למרות שהקואליציה הודפת בדרך כלל הצעות חוק מהאופוזיציה גם כשהן מועילות לבני אדם. כלומר, במהלך ההמתנה לרגע המכריע שבו הנפת האצבע שלי תציל את ארץ ישראל, העברתי כמה חוקים”.
והיית חבר בוועדות חשובות, כמו ועדת החוץ והביטחון.
“זה מעניין. התפקיד שלי כחבר הוועדה הוא לבקר ולנטר את פעולותיה של מערכת הביטחון, נכון? כשהציגו לנו את ה־F-35 לקראת חתימת העסקה לרכישתו, הוא נראה לי באמת יופי של אווירון. אני רק ביקשתי שיסבירו לי, רק כדי שאבין, איזו פעולה מרשימת הפעולות הנדרשות מצה”ל יכול האווירון הזה למלא, שה־F-15 וה־F-16 לא יכולים למלא?
“מובן שלא קיבלתי תשובה מעולם, וזה גם לא מאוד משנה, כי אם משהו לא ימצא חן בעיניי, אני יכול לכל היותר לכתוב מכתב לראש הממשלה כדי להסב את תשומת ליבו.
“על תקציב הביטחון אין פיקוח. עשרות מיליונים עוברים מסעיף לסעיף, ואת לא מבינה מה. מה שכבר שקוף, שקוף לרבע שעה. בוועדה המשותפת של הכספים והביטחון יש רוב לקואליציה, ותפקידה להיות חותמת גומי. לחברי הכנסת יש מעט מאוד כוח. וכשאין פיקוח, יש פתח עצום לשחיתות.
“אפילו בוועדת הכספים, שהיא הוועדה הכי חשובה ואופרטיבית בכנסת, ובה לא הייתי חבר, מבינים שיכולת ההשפעה מוגבלת ובעייתית. סתיו שפיר יכולה לצעוק ולהתקומם על תקצוב החטיבה להתיישבות, ואוקיי, ממשיכים הלאה. לא זאת הדרך להשפיע.
“העברת סכומים דורשת שתהיה תקנה שעונה על ההגדרה. למשל, אני רוצה לתקצב מגרשי כדורגל בצורת משולש. כזה אני. אני לא טיפוס מרובע, אני חובב משולשים. אני יכול להשיג כמעט כל סכום לעניין הזה, אם אדע לכתוב את התקנה. ורצוי שהאדריכלים שמתכננים את מגרשי הכדורגל המשולשים יהיו חברי מרכז ליכוד או מקורבים למפלגתו של ראש ועדת הכספים.
“התקנה צריכה להיות תפורה אחד לאחד למטרה שלך, ששום גורם שמתנגד למטרה שלך לא יבוא פתאום עם רעיון לתכנן מגרשי כדורגל עגולים. כתיבת תקנות היא אמנות, ומי שבקי בהן יכול להשיג כל סכום שהוא רוצה.
“מאיפה יגיעו התקציבים? ממשרד הבריאות, למשל. במיוחד אם אוכל להוכיח ש־40 אחוזים מהשחקנים שבועטים בעיטת קרן סובלים מהלם קרב כי המגרש הוא מלבני. אז הנה, יש לנו תת־תקציב למניעת תחלואה חריפה”.
בשנותיו בכנסת לא נהג אלדד כפרופסור מעונב. בין השאר, הוא שרף את דגל פלשתין, הציע לנסר את כיפת הסלע, ביקש להגיש לעבדאללה מלך ירדן עצומה חתומה בידי אלפי אנשים שקראה לו להכיר בכך שירדן היא פלשתין, והורחק מהכנסת אחרי שרמז שאולמרט הוא בוגד שדינו מיתה או מאסר עולם, משום שניהל משא ומתן בנושא רמת הגולן.
“לא אמרתי מילה על אולמרט”, מבהיר אלדד, “רק קראתי את סעיף 93ב’ בחוק הפלילי, שאומר מהי בגידה ומהו עונשה, כלומר מיתה או מאסר עולם. בוגד הוא מי שעשה מעשה שיש בו כדי להוציא שטח ריבוני מתחומי המדינה והעברתו למדינה אחרת. אני מאמין שמי שרוצה להעביר את רמת הגולן לסורים צריך לקחת בחשבון שזהו דינו. זה החוק התקף במדינת ישראל”.
החוק מדבר על ראש ממשלה נבחר?
“בשנות החמישים, כשמשה שרת היה ראש ממשלה, ניסו לגרום לו לאפשר יצירת ‘מסדרון’ בנגב, שיחבר עבור הבריטים בין ירדן למצרים. כשבן־גוריון חזר לכהן כראש ממשלה הוא דאג לסעיף הזה. כך שברור שהכוונה היא העברת שטח מתחומי המדינה כמעשה מדיני. לא שימוש ב־D9 כדי להעביר כמה רגבי אדמה לשטח אחר. אז על זה זרקו אותי ליום אחד מהכנסת”.
מה עשית באותו יום?
“אני לא זוכר. בטח ביליתי אותו במעשה חתרני כזה או אחר”.
אתה יכול לעטוף כל מעשה שלך בעטיפה אידיאולוגית ואינטלקטואלית, אבל בסופו של דבר, זה יוצר לך תדמית של פרובוקטור הזוי.
“כל מי שעושה גימיקים מסתכן בכך שיוגדר כלא רציני. במלכודת הזאת נופלים תמיד באופוזיציה. אולי, אם הייתי לוקח שיעורים בפיתוח קול, היו מצליחים לשמוע את הצעקות שלי במליאה. אבל רק לצעוק מהמושבים האחוריים לא עזר לי. פעם אחר פעם הייתי צורח, וזה אפילו לא היה נכלל בפרוטוקול”.
אז בלי גימיקים אין קיום כחבר כנסת באופוזיציה?
“בוודאי, והבעיה היא שאת צריכה להעלות את המינונים והחריפות. כדי שיסקרו את מה שאת עושה, כדי להציף נושאים על סדר היום, צריך לחצות עוד סף ועוד סף. כבר שמעו אותך אומרת למישהו ‘חמור טיפש’, עכשיו את צריכה לקרוא לו ‘תולעת’. אני אף פעם לא דיברתי ככה, אבל כן, נאלצתי לעשות פרובוקציות כדי להעלות דברים לדיון.
“יוסי ביילין הגיש הצעת חוק לפינוי כל המתיישבים הישראלים מחברון. אני עשיתי ‘העתק־הדבק’ להצעה שלו, רק שבמקום ישראלים כתבתי ערבים. היועצת המשפטית של הכנסת נבהלה, קראה לי לשיחה ואמרה שלא אוכל להגיש את הצעת החוק לוועדת השרים, כי זה חוק גזעני. שאלתי אותה אם היא ערה לכך שפשוט העתקתי את החוק של ביילין ורק שיניתי את המילים ישראלים וערבים. אם שלי גזעני, גם שלו גזעני.
“היא ניסתה להסביר לי שישראלי זה גם יהודי וגם ערבי. כשלא השתכנעתי, היא אמרה לי, ‘תנסה רגע להיכנס לנעליים שלי’. אמרתי לה, ‘אני לא יכול. שתיהן שמאליות’.
“בסופו של דבר, הפשרה היתה ששני החוקים לא יעלו, וזה היה לגמרי בסדר מבחינתי. בלאו הכי לא התכוונתי שהחוק שלי יעבור”.
“במקלחת עם חולי הכוויות”
החבירה שלך למיכאל בן ארי ב”עוצמה לישראל” היתה עוד צעד לכיוון הקצה והתבררה כטעות.
“אנחנו שותפים להרבה מאוד דברים, כמו התפיסה שלנו לגבי ארץ ישראל ועם ישראל והצורך בריבונות. סביב בן ארי היו וישנם אנשים שזוהו בעבר עם כהנא והיום עם המקבילים שלו, חלקם נקראים נוער הגבעות ומי שביצעו את הרצח בכפר דומא. זה המילייה. מיכאל בן ארי מייצג עבורם באופן הכי קרוב למדויק את המלחמה על הכבוד הלאומי ואת המלחמה בערבים”.
ואתה לא?
“כשחברנו יחד, שנינו ויתרנו על דגלים מסוימים. אני אמרתי לו באופן ברור שאם אנחנו הולכים יחד, אין ‘מוות לערבים’. אין מקום לגזענות. הקריאה ‘מוות לערבים’ היא קריאה גזענית שלא מביאה שום תועלת. היא גם פסולה מוסרית וגם רעה פוליטית. אז בשביל מה? בשביל לגרד את תחתית החבית ולהביא עוד כמה אלפי תומכים?
“בתור מי שיותר מ־50 אחוזים מהחולים שלו היו ערבים, כולל מחבלים מתאבדים, אני בוודאי האדם האחרון בעולם שרוצה במותם. אגב, זה היה אחד הוויכוחים הגדולים שלי עם בן ארי. הוא חשב שלא צריך לטפל במחבלים”.
כרופא שיש לפניו שני פצועים, מחבל ויהודי, אין לך שום דילמה, גם לא לשבריר שנייה?
“זאת שאלה לפעולה בצופים. זה מבחן תיאורטי. כשמגיעה לחדר המיון עיסת הבשר של 20 נפגעים בפיגוע התאבדות, עם ריח נוראי וצרחות איומות, אתה לא מתעמק במי הוא מי, גם לא להרף עין. ובאופן הכי פרקטי, את גם לא יכולה לדעת כלום בשעה שהעיסה הזאת מגיעה במנות, באמבולנסים. אנחנו מטפלים כמו אוטומטים ולא שואלים אם זאת האמא לשני הילדים ההרוגים שהובאו לכאן קודם, או המחבלת המתאבדת שגרמה למותם.
עם מיכאל בן ארי בהפגנה בחיפה, נובמבר 2012. “בכנסת, מי שכבול ומחויב לאידיאולוגיה לא יכול להגיע להישגים” // צילום: מישל דוט קום
“היה מקרה שבו בחור ערבי צעיר עלה לאוטובוס עם תרמיל מלא חומר נפץ, ירד בשכונת מאה שערים והלך לכיוון אולם שמחות, שבפתחו רצה להתפוצץ. מכיוון שבכניסה לאולם לא היו מספיק ילדים, הוא החליט להתקדם כמה מטרים למקום שבו התקהלו כמה אימהות עם עגלות וילדים, אבל בדרך החליק בשלולית, התרמיל נרטב והוא נפצע וסבל מכוויות קשות. הוא היחיד שנפצע באירוע הזה, וטיפלתי בו במשך חודשים. אני זוכר את הפנים שלו עד היום.
“טיפלתי בילד בן 8 שצה”ל ירה בבן דוד שלו, החמאסניק, שעמד לידו. בן הדוד נהרג, והילד נשרף כולו. אבא שלו הגיע איתו לעין כרם. המצב של הילד נראה חסר סיכוי לחלוטין. המראה החיצוני היה דומה לאי.טי, לא לבן אנוש. זוועה.
”התחלנו לעבוד לפי הפרוטוקול, ואחרי שבועיים ראינו שהוא שורד. שיש סיכוי. ואז אני מקבל פנייה מהנהלת בית החולים, שאני מתבקש לשחרר אותו כי אין חשש לחייו, ושהטיפול ימשיך בחברון, כי אף אחד לא מממן את הטיפול בו בישראל. אפשר להבין את בית החולים, טיפול בנפגע כוויות עולה מאות אלפי שקלים. אבל ידעתי שאם הוא עוזב את עין כרם לחברון, הוא מת.
“אחרי כמה ימים של נדנודים תפסתי קריזה, לקחתי את הילד במיטה, הכנסתי אותו למעלית, עליתי לקומת ההנהלה, שמתי את הילד במיטתו מול משרד המנהל ואמרתי לו, ‘הנה הילד, תסתכל עליו. אותו אתה רוצה לשחרר? תשחרר אותו. אני בשום אופן לא מתכוון לעשות את זה’. והוא נשאר להמשך הטיפול אצלנו.
“כי לא משנה לי שזה ילד ערבי, שצה”ל פגע בו, שהוא בן למשפחת מחבלים. כלום לא משנה. נתק מוחלט בין אידיאולוגיה פוליטית לבין העבודה הנדרשת מרופא. זה חלק מהאנומליה שאנחנו חיים אותה.
“רופא כוויות, אולי יותר מכל רופא אחר, מטפל בחולים שלו במשך חודשים באינטימיות מוחלטת. אני הלכתי עם חולי הכוויות שלי למקלחת כל יום כדי לרחוץ אותם. מקלחת היא הסיוט הגדול ביותר של נפגעי כוויות. הם מסיימים מקלחת אחת ומייד הופכים חרדים לקראת המקלחת הבאה. ואני הייתי איתם בשיא הכאב והקושי.
“רוב הרופאים שאני מכיר, גם בארץ וגם בחו”ל, מקבלים דיווחים מהאחיות אחרי המקלחות. אבל בהתמחות שלי בכוויות, שעשיתי באנגליה, למדתי שאת המידע הכי חשוב מקבלים במקלחת, ואני מוכרח להיות שם. להסתכל על הפציעה ולגעת בה, לבחון אם החולה מוכן להשתלה”.
מעבר לקריאות גזעניות, מה עוד מפריע לך בהתנהלות של המתנחלים?
“אני לא רואה שום סיבה לכרות עצי זית של ערבים רק כי אנחנו נלחמים על אותה פיסת אדמה, או כי הם כרתו לנו עצים יום קודם. אני מבין את התסכול של אלה שאומרים שהממלכה לא מגינה עליהם. לא נלחמת בשביל ההתיישבות היהודית ולא נוקמת את הפגיעה בה. אבל אני בטוח שאם הורגים משפחה ביישוב יהודי, ולמחרת יוצאת פלוגת נוקמים והורגת משפחה ערבית, זה לא משנה כלום.
“מוסרית זה בוודאי פסול לחלוטין. זה רצח וזה רצח, אין שום הבדל. גם ברמת קבלת ההחלטות והמושג הערטילאי ‘כושר הרתעה’ זה לא משנה כלום. אם היו יודעים בחמאס, בג’יהאד האסלאמי, בפת”ח ובכל ארגון אחר, שאחרי כל פיגוע מקימים עוד יישוב יהודי, שהם מאבדים אדמה ושאנחנו קובעים עובדות בשטח – הם היו פועלים אחרת. נכון שזה לא משפיע ברמת המפגע הבודד, אבל היו לזה משקל ותוצאות בשטח.
“מבחינתנו, המתנחלים שסופגים את הפיגועים והפגיעות, הדרך המעשית להיאבק באירועים האלה צריכה להיות הפעלת לחץ על ממשלת ישראל להקים יישובים”.
ומה מעמד הפלשתינים באזורים האלה?
“מה שאני מציע הוא דיפרנציאציה בין תושבוּת לערבים לבין אזרחות ליהודים. זה לא מכיל סיכונים קיומיים, לא לנו ולא להם. הרי אנחנו דואגים לדמותה היהודית של המדינה, וכך נשמור עליה”.
אבל לא על דמותה הדמוקרטית.
“לא על הדמוקרטיה בנוסח האולטרה־ליברלי שלה. תפתחי את הערך ‘דמוקרטיה’ בוויקיפדיה ותראי שיש לפחות 20 סוגי דמוקרטיה שונים. זה לא אידיאלי, אבל אנחנו במלכוד אמיתי. לכן אין פתרונות אידיאליים.
“הדגל, השלטון, הריבונות וההמנון של הפלשתינים יהיו בירדן. לפחות עד שהם יצליחו להעלים את היהודים. אבל זה אפשרי כל עוד לא יבטיחו להם כל הזמן מדינה גם ממערב לירדן. שזה משהו שאני לא יכול לחיות איתו”.
אז זה בכלל לא משנה אם הסכסוך הוא דתי או טריטוריאלי, אתה בכל מקרה לא מוכן לוויתורים.
“נכון, כי זאת המולדת שלי. כשאני אומר שארץ ישראל שייכת לעם ישראל על פי תורת ישראל, מייד מחפשים כיפה על הראש שלי. אני לא מבין את זה. לא צריך להיות דתי פנאט כדי שהמולדת תהיה קדושה עבורי. אני לא מוכן לוותר על המולדת שלי. אני פטריוט לא דתי, בנוסח שקיים בכל העמים המוכרים לי.
“היווני, האיטלקי והאמריקני לא יוותרו על גרגיר חול מהמולדת שלהם. מה היו האמריקנים אומרים אם, נניח, רוסיה היתה תובעת את אלסקה מארה”ב, אחרי שהיא הופקעה מהם? ‘תקפצו לנו’, זה מה שהם היו אומרים”.
“כיוונתי תותח אל בית השר”
אלדד הוא בנם של בתיה ושיץ אלדד, שהיתה עובדת סוציאלית, ושל ד”ר ישראל אלדד, סופר ופובליציסט רוויזיוניסטי, ממנהיגי לח”י וממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה לאחר מלחמת ששת הימים. הוא מתגורר בכפר אדומים עם אשתו, אליאורה (68), אמנית יודאיקה ואריגה “וכיום סבתא במשרה מלאה”. יש להם 18 נכדים מחמשת ילדיהם.
לכנסת, הוא אומר, הגיע בגלל אביו, “כמו לרוב המקומות בחיי. למעט הרפואה. לשם הלכתי כי אמא שלי הסבירה לי שאם אלמד רפואה, אולי אצליח להתחתן.
“תחומי העניין והידע של אבא שלי היו אחרים, אין לי אפילו כלים לנסות לרכוש אותם. הוא היה ד”ר לפילוסופיה ולמד גם בבית מדרש לרבנים, לא כדי להיות מוסמך לרבנות. לימד תנ”ך, היסטוריה ותולדות הציונות בטכניון, באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת בן־גוריון. כלוחם לח”י הוא ישב בכלא, בימי הבריטים.
“כל חיי הערצתי ואעריץ אותו. הוא ראוי לזה. הוא היה מקסימליסט ברמה הפוליטית והאידיאולוגית ואיש רך ומלא הומור ופתיחות בתוך המשפחה”.
אפשר לפתח אידיאולוגיה אחרת בבית של אבא כזה?
“כנראה שלא. ספגנו אותה דרך הדוגמה האישית. לא היו בבית סמינרים אידיאולוגיים. גם אצלי בבית כל הילדים קרובים מאוד לדעות שלי ושל אשתי.
“אבל האידיאולוגיה רחבה בהרבה מהרמה הפוליטית. אחד הדברים שקיבלתי בירושה תודעתית מאבא שלי הוא שאין בי שום רצון שיהיה לי יותר כסף. שום דבר לא דוחף אותי להגדיל את החומר. יש לי מספיק, יש לי ברווחה, הכל טוב.
“איזה אידיוט בא אלי כשהייתי סגן קרפ”ר והוכיח לי באותות ובמופתים למה כדאי לי לצאת לפנסיה באותה נקודת זמן. אמרתי לו, ‘תגיד לי, מטומטם, בשביל זה הייתי כל השנים בחיל הרפואה? בשביל שניים־שלושה אחוזי פנסיה אני אעזוב עכשיו ואחמיץ אפשרות להיות קצין רפואה ראשי של צה”ל?’
“ההורים שלי גרו בדמי מפתח בדירה בשכונת רחביה בירושלים. שכונה נהדרת, שהם הגיעו אליה ב־1935, כשאף אחד לא ממש רצה לחיות בירושלים. אחרי הרבה שנים בעלת הבית מתה, והציעו להם לקנות את הדירה. ואבא שלי לא הבין. הוא שאל, ‘בשביל מה אני צריך את הקירות?’ המזל של המשפחה הוא אמא שלי, שהיתה אישה פרקטית עם שתי רגליים על הקרקע, והיא אמרה, ‘כן, נקנה'”.
היית יכול להתחתן ולחיות עם אישה שנמצאת בקצה הפוליטי השני, כמו במקרה של אהוד ועליזה אולמרט?
“אני מניח שזה היה קשה. יותר קל כשאין מתח סביב דברים כאלה. אומרים שכשיש אהבה בוערת, אפשר להתגבר על המתחים. אחרי 40 שנה האהבה כבר לא בוערת, אבל המתח בגלל הבדלים אידיאולוגיים נשאר. הרבה יותר קל כשיש הבנה אידיאולוגית וזהות מטרה.
“היתה לנו דירה יפה בירושלים ועזבנו אותה לטובת קרוואן בכפר אדומים, שבו גרנו במשך שלוש שנים, עד שסיימנו לבנות את הבית שאנחנו חיים בו היום. אלה דברים שחשובים גם לאשתי. זה לא שהיא רצתה להיות קרובה לחברות שלה בירושלים ואני משכתי אותה אחריי להגשים את האידיאולוגיה שלי”.
אתם שומרי מסורת?
“שומרים על כשרות, לא מדליקים אש בשבת, לא נוסעים, לא מפעילים מחשב. מצד שני, אני לא הולך בדרך כלל לבית כנסת. אני בטח לא אורתודוקסי ויכול להתנגש באורתודוקסיה בלא מעט נושאים”.
למשל?
“לא יכול לסבול את הרעיון של השתמטות משירות. שתלמידי הישיבות יואילו לעצור את הלימודים, ישרתו ויחזרו ללמוד. לא קרה כלום. הם לא מבינים איפה הם חיים ואיפה רוב העם נמצא. מתבצרים בקו שלדעתי הוא תועלתני ולא הלכתי”.
משדר ברדיו האזורי. “שמח שמשלמים לי כדי להביע את דעתי” // צילום: משה שי
בשנים האחרונות הוא מופיע בקביעות בערוץ 20 ובערוץ הכנסת, מגיש תוכנית אקטואליה ב”רדיו ללא הפסקה” ומפרסם מאמרים ב”מעריב”. “אין מלאכה שמביישת את בעליה, אפילו עיתונות”, הוא צוחק. “אני שמח שמשלמים לי כדי להביע את דעתי. כנראה הייתי עושה את כל זה גם אם לא היו משלמים לי, אבל אל תגלי”.
את שעות הפנאי שלו הוא מבלה בעיקר בנגרייה שהקים בחצר הבית. כדי “להגיע למצב של שקט כשכל הנכדים סביבי, אני בונה להם הרבה צעצועים מעץ, שישחקו איתם מחוץ לבית. חושבים שאני עושה את זה מאהבת הילדים, אבל אני עושה את זה מאהבת השקט. כדי שייתנו לי מנוחה”. אחת היצירות האחרונות שלו היא טירת עץ גדולה עבור הנכדים, עם גגות גותיים, מגדלים, צריחים ותותח גדול בחזית.
“הקטע עם התותח מדאיג מאוד. בית לידי גר אורי אריאל, שר החקלאות. בעבר היינו חברים, היום אנחנו אומרים שלום ליד פח הזבל. יש לאריאל מאבטחים ויש לו גדר גבוהה, ויש לו ביתן שמירה מאויש כל הזמן, ויש לו מצלמות ויש לו פנסי תאורה עוצמתיים. כי הוא שר שגר ביהודה ושומרון. במשך ימים ארוכים כיוונתי תותח אל הבית של השר, ולא עשו לי דבר. על מה הם יגיבו אם לא על התותח שמכוּון אליהם?”
אלדד אומר כי בתקופתו בהדסה היה היחיד שסירב לעסוק בשר”פ. “אני לא לקחתי כסף מחולים עבור טיפול. יום אחד הגיעו אלי בני זוג חרדים עם ילד נפגע כוויות. אמרתי להם שצריך לנתח, להשתיל עור. התייעצו עם הרב. הרב שאל מי מנתח, אמרתי לו שאני. ניתחתי את כל הכוויות בהדסה עין כרם. לא היתה כווייה אחת שלא ניתחתי.
“הרב שלהם הסכים שאני אנתח את הילד, אבל רק באופן פרטי. אמרתי לו, אני לא לוקח כסף מחולים. הבטחתי להם שבכל הצניעות, אני הכי טוב בארץ, ובטח בהדסה. הם שוב הלכו לרב. כשחזרו, אמרו, ‘הרב אמר להעביר לשערי צדק’, כי שם קיבלו אותם באופן פרטי. לא מאמינים ברפואה ציבורית. מאמינים שאם לא תשלם, לא תקבל מה שמגיע לך”.
זה די מדויק, לא?
“מערכת הבריאות בישראל הרוויחה ביושר את המוניטין הגרוע הזה. יש בישראל רפואה ציבורית טובה. אבל גם בשר”פ אתה לא יכול להיות בטוח שלקראת סוף הניתוח הרופא לא יעזוב לבית חולים פרטי וישאיר לאחרים ‘רק לסגור את החזה’. כבר היו רופאים שרישיונם נשלל בגלל הדבר הזה.
“אני לא קיבלתי מטופלים באופן פרטי, וכל הקולגות והצוותים, שנישקו לי את הידיים ואהבו אותי, אמרו לי בפרצוף שאני טיפש. הדבר היחיד שעשיתי תמורת כסף, ולא הרבה, הוא כתיבת חוות דעת מקצועיות”.
בתחום הפלסטיקה יש שפע אפשרויות לטיפולים פרטיים קלים ויקרים.
“באמת יש שם הרבה כסף, וכנראה הגעתי לתחום הזה בטעות. לשמחתי מצאתי את נושא הכוויות, שהוא כמעט היחיד שבו אין כסף. מי שנשרף הם עניים, חיילים, בדואים, חרדים. קהילות שחיות בצפיפות ובתנאים סוציו־אקונומיים קשים. זה מה שפוגשים בתחום הכוויות. נדיר שמיליארדר יישרף בפרארי שלו.
“יחידת הכוויות שהקמתי בעין כרם היתה הטובה ביותר בארץ. סגרו אותה ביום שהפכתי להיות סגן קרפ”ר, וכשחזרתי להיות מנהל המחלקה, לא הצלחתי לגרום ליחידה להיפתח מחדש. זאת יחידה יקרה מאוד שלא מצליחה להחזיר עשרה אחוזים מההוצאות שלה.
“היה לי קל יותר להיפרד מהדסה עין כרם ולעבור לפוליטיקה כי כבר לא היתה לי יחידת כוויות. לא הרגשתי שאני נוטש חולים שתלויים רק בי. בטיפול במקרים האחרים במחלקה הייתי פחות טוב. לא התעניינתי בהם. בכוויות ידעתי שאני הטוב ביותר”.
naamal@israelhayom.co.il
כתבות נוספות
