חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושבע
פרופ’ אריה אלדד
ערב ראש השנה ה’תשע”ז. לחילונים רבים, וגם ליהודים “מסורתיים” רבים, הרוחשים כבוד לתרבות היהודית העמוקה ולמסורת , העניין הזה של תאריך עברי אינו אלא מטרד. ולא היו חשים בחסרונו לו נעלם פתאום מעל דפי העיתונים והמסמכים הרשמיים שלנו. מעת לעת נדרשים לו, כשבאים לקבוע תאריך לבר מצווה או חלילה – לכתובת על גבי מצבה, כשצריך לחשב “מתי יוצא השנה ראש השנה” או כשקובעים תאריך לקונצרט ויש צורך לוודא שהוא לא “נופל” חלילה על תשעה באב.לכל שאר הצרכים די לנו לכאורה בתאריך “הכללי”. 2016. עוד מעט 2017.
אבי ע”ה, פרופ’ ישראל אלדד, כתב לפני שנים רבות על הדבר התמוה הזה. כמעט כל האנושות נזקקת לתאריך “הכללי” שלא בא לציין אלא את תאריך לידתו של ישו בן מרים, יהודי גלילי שנצלב בידי הרומאים בירושלים והביא לעולם את הנצרות. גם קומוניסטים אתיאיסטים נזקקו לתאריך הזה, וגם בודהיסטים , הינדים,עובדי אלילים, ואפילו רוב המוסלמים משתמשים בו, אף שהוא תאריך “פרטי” של אחת הדתות בעולם. ואילו המנין היהודי הוא דווקא “אוניברסאלי” : הוא בא למנות את השנים מבריאת העולם.
חיוך של בוז ולגלוג עולה על שפתי כל אלה שאינם מאמינים ב”שטויות האלה”. הרי ידוע שהעולם זקן הרבה יותר. לא 5777 שנים אלא ארבעה מיליארד. אולי חמישה.
ואיך נברא העולם? “בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ”? בזים האתיאיסטים, מחייכים האסטרופיסיקאים. כי היום כבר כולם יודעים לדקלם : המפץ הגדול. ממנו החל הכל.
היכולת של האדם בן ימינו להתבונן בשמיים ולשגר חלליות, למדוד אור כוכבים רחוקים, לחשב חישובים מסובכים, לעמת אותם מול תיאוריות פיסיקליות, לחקור “חורים שחורים” ו”ננסים לבנים” היא מופלאה באמת. אבק אני לרגליהם של הגאונים היכולים לעסוק במחקרים כאלה. אבל אחרי כל התיאוריות שאינני מסוגל אפילו להבין את קצה זנבן – תמיד אפשר יהיה להתפעל מתיאוריית “המפץ הגדול”, ובכל זאת לשאול: ומה היה לפני כן? מה התנפץ? ומה הוא עשה, מה שהתנפץ, לפני המפץ הגדול? הרי צריך היה להיות שם משהו שיתפוצץ. ואיך ומתי נברא זה?
אין לדעת.
ולכן מבחינה מדעית ממש, אין יתרון לתיאוריות “המדעיות” על בריאת העולם, על פני סיפורי הבריאה שבספר בראשית. ארבעת או חמשת מיליארדי השנים של המדענים אינם “מדוייקים יותר” או “נכונים” יותר מהתאריך שמונים היהודים לבריאת העולם.
גם ענקי הרוח היהודיים, לפני אלפי שנים וגם בימינו, היו מודעים לקושי במניין השנים המדויק שלנו. וההסברים שלהם נעו במשרעת בין המתימטיקה לפילוסופיה. מאלו שציטטו את הפסוק מתהילים שאמר “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור וכאשמורה בלילה” וניסו למצוא כאן אפשרות לחישוב שנות העולם במכפלות, ומאלו שניסו להסביר גילוים של מאובנים בני מאות מיליוני שנים הסותרים לכאורה את מנין השנים “שלנו” – מי שברא את העולם יכול היה לברוא גם את המאובנים. אולי הד לאותו מדרש בקוהלת רבא “אמר ר’ אבהו: מכאן שהיה הקב”ה בונה עולמות ומחריבן, בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו ואמר: אלו מועילים לי ואלו אינם מועילים לי. אולי אותם מאובנים אינם אלא שרידים לאותם עולמות שנחרבו.לסקיצות הקודמות של העולם אותו אנו מכירים, ושאת מנין שנותיו מונה התאריך העברי.
אבל לא לעניין “המדעי” של התאריך העברי, של ראש השנה במנין הלוח העברי, אני נדרש, אלא למשמעות האישית והלאומית שלו לגבינו.
אנו זקוקים לעוגנים במרוץ החיים. לתיחום תקופות. כמו פרקים בספר. מעגל השנה מכתיב לנו סיכומים תקופתיים. לקראת סוף השנה “האזרחית” אנו מוצפים בסיכומים של השנה הקודמת : המאורעות המרכזיים. ההישגים. “אנשי השנה”, ועוגנים אחרים משמשים לחישוב “שנת הכספים”, לתקצוב, להשוואות, למדידות תקופתיות. ואנו היהודים אוחזים בראש השנה וביום הכיפורים שבלוח העברי לחשבון נפש אישי ולאומי. מה היה לנו בשנה שעברה. מה אנו רוצים בשנה הבאה.
מה עשינו בשנה האחרונה? הרבה ומעט. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת את הנתונים לשנה שחלפה. כמה נולדו וכמה מתו. כמה נישאו וכמה התגרשו. כמה יהודים וכמה ערבים. כמה עולים וכמה יורדים. אחד הנתונים המדהימים המסתתרים בין תילי המספרים הללו אומר כי שיעור הפריון של האוכלוסייה היהודית בארץ הולך ועולה בהתמדה. וזה של האוכלוסייה הערבית – הולך ויורד בהתמדה. וכל אלו שהילכו עלינו אימים בעשורים האחרונים כי עוד מעט קט יהיו בארץ יותר ערבים מיהודים אינם יכולים שלא להתבונן בנתונים ובקווי המגמה ולהגיע למסקנה כי תחזיותיהם מתרסקות. ובשנה הבאה אולי יהיו כבר שיעורי הריבוי הטבעי של יהודים וערבים זהים. והמגמה תימשך גם לשנים הבאות. ו”השד הדמוגרפי” יוחזר לבקבוק ממנו נשלף לצרכים פוליטיים, כדי “להוכיח” למה עלינו לסגת מיהודה והשומרון, כי אם לא נזדרז לעשות כך – עוד מעט, עוד מעט, נאבד את הרוב היהודי בארץ. ובכן: להיפך. הרוב הזה ילך ויגדל.
הפערים בחברה לא נסגרו. אבל כבר נקבעו המסמרות התוחמים את הטווח בין משכורותיהם של בכירי המערכות הכלכליות ושכרו של הזוטר בעובדים. לא נבנו די בתים ומחיריהם עדיין מרקיעי שחקים. אבל המאמצים הגדולים להקצאת קרקעות ולבינויין,והצבת יעדי הדיור במרכז העשייה הכלכלית, מתווים לפחות קווי מגמה חשובים. רוב בוגרי מערכת החינוך הממלכתי שלנו אפילו לא שמעו מעולם על אותו ר’ אבהו שמדבריו הבאתי. אבל התובנה כי יש חשיבות בהכרת המסורת והשורשים התרבותיים שלנו מחלחלת. תוחלת החיים והשירותים הרפואיים בפריפריה עדיין נמוכים וירודים משמעותית מאלו שבמרכז הארץ, אבל הם נמדדים ומושווים, ואין חולקים על הצורך לסגור את הפערים הללו. הבנייה הממשלתית ביהודה ובשומרון מוקפאת למעשה, ופסיקות בג”צ להרוס את הקיים מונפות על ההתיישבות היהודית בלב המולדת ההיסטורית שלנו. וגם בירושלים בקושי בונים, מחשש מה יאמרו הגויים, ומה ילשינו היהודים. אבל ביהודה ובשומרון כבר חיים חצי מיליון יהודים.
והשאלה החשובה באמת תישאר : איך הופכים את מדינת היהודים למדינה יהודית. איך עוברים מהתפתלויות ותרגילים משפטיים לבניית בית אחד בעופרה המותאם לצרכיו של לוחם צה”ל שנפצע קשה ,ואיך מונעים הרס של בתים אחרים – להחלת ריבונות מדינית מלאה על כל שטחי ארץ ישראל שבידינו. איך לא מסתפקים בגירוש כנופיות של מוסלמים ומוסלמיות המשתוללים בהר הבית ועוברים לכינון זכות היסוד של היהודים להתפלל במקום הקדוש ביותר לעם היהודי.
ערב ראש השנה תשע”ז. והדבקות בתאריך העברי הוא רק אחד הסממנים החיצוניים, הפורמאליים, לתוכן התרבותי הלאומי העמוק הזה שאנו צריכים לצקת לחיינו. שנה טובה יהודים.
.
כתבות נוספות
