חאן אל אחמר – עכשיו!
פרופ’ אריה אלדד
מי שלא הבין עד עכשיו את משמעות המאבק לפינוי שודדי הקרקעות הבדואים ממישור אדומים – אולי מבין אותו השבוע.
רבבות מילים כבר נכתבו על זה. מי שאינו מכיר את העובדות – כנראה אינו רוצה להכירן. ומי שמעדיף להתבונן בקומץ הפחונים והצריפים, וב”בית הספר מהצמיגים” שבנו להן האיטלקים רק דרך משקפים הומניטאריות ומתעלם מהמהלך הערבי הלאומני להשתלט על כביש מס’ 1 בין ירושלים ובקעת הירדן – כבר לא ישתכנע. מי שלא ראה את תמונת בית הספר הזה, התערוכה האנטישמית שבו, ועל קירותיו מפת כל ארץ ישראל צבועה בצבעי אש”פ, ומדינת ישראל כלל אינה קיימת בה – כנראה מעדיף להתעלם מהמציאות. שמאלנים, ופוסט ציונים אחרים נרתמו לעגלת הרשות הפלשתינאית, שהציבה את חאן אל אחמר כחוד החנית של מאבקה בישראל. את הרש”פ לא מעניינים הבדואים, כמובן. לו ניסו הבדואים הללו להשתלט על אדמות הרשות ברמאללה לא היו נשארים שם יותר מיום. אבל הם לא יעיזו כמובן לשדוד אדמות ולהתיישב בלא היתר בשטחי A או B. בשנות החמישים גורשו מצפון מזרח הנגב ונדדו בין חברון למדבר יהודה. כשהפסיקו לנדוד וקבעו את מקומם על הכביש הראשי, על אדמות מדינה שהוקצו לכפר אדומים, הם ידעו היטב שזה לא שלהם. אבל קיוו שכפי שהניחה המדינה לבדואים בנגב להשתלט על רבבות דונמים ולבנות כרצונם – כך יהיה גם במישור אדומים. אבל גם אם הבדואים היו מבינים היטב מה משמעו של צו פינוי תקיף וצווי הריסה, ומקבלים, ברצון או בלית ברירה, קרקע חלופית בתים ותשתיות שהוקמו עבורם במרחק קילומטרים אחדים משם – באו מנהיגי הרש”פ ועמותות שמאל יהודיות ורתמו אותם לעגלת המאבק הלאומי הערבי, לתפוס מאחז בשטח המפתח ממזרח לירושלים, שטח E1. לירושלים זו רצועת האבטחה המזרחית והגשר לבקעת הירדן. לערבים זהו הגשר בין בית לחם וחברון – לרמאללה ושכם. בין יהודה – לשומרון. גם ארגוני השמאל שלנו מבינים היטב על מה הם נלחמים. הם אמנם מתעטפים באצטלא הומניטארית אבל דוחים את הפתרונות ההומניטאריים שהוצעו לבדואים, כי המלחמה היא על ארץ ישראל. גם אחרי עשר שנים של מאבקים משפטיים, כשדחה בג”צ בפעם המי-יודע-כמה את טיעוני הסרק של הערבים ומשרתיהם היהודים נגד הפינוי – קפצו השמאלנים, אלו שמניפים תמיד את דגל עליונות המשפט – וירקו על בג”צ, והם מאיימים להיאבק בכוח נגד הפינוי. גם כשהם יודעים שלא יצליחו למנוע אותו – הם רוצים לספק לתקשורת הבינלאומית ולשונאי ישראל בעולם תמונות של “פינוי אלים” ו”טיהור אתני”.
כמו במקרים רבים בעבר שיחקו הערבים לידינו. הם באו והניפו את דגלי אש”פ על המאחז הבדואי בחאן אל אחמר. דחו את כל הצעות המדינה להעברה לאתרים חלופיים והתעקשו כי רק במישור אדומים הם מוכנים לשבת. כך הפכו את המאבק הכאילו-הומניטארי ללאומני בגלוי. נציגי הרשות גם חשו להגיש תלונות לבית הדין הבינלאומי בהאג כדי להאשים את ישראל בפשעי מלחמה. “בית הדין” הזה עוסק בעיקר בתלונות נגד ארה”ב , על “פשעי מלחמה” שבצעה כביכול באפגניסטן, ונגד ישראל. חצי מיליון ההרוגים בסוריה ושלושה מיליון הפליטים והעקורים, השימוש בחומרי לוחמה כימיים, והפצצות מסיביות על אזרחים באידליב ממש בימים אלו לא הגיעו להאג. אבל חאן אל אחמר מגיע לשם.
אינני מנסה לשכנע את השמאלנים ואת הערבים. הם יודעים בדיוק את האמת על חאן אל אחמר אך הם נלחמים במדינת ישראל. אבל ישראלים רבים מאד שעד כה לא התעניינו כלל בקומץ הפחונים של הבדואים על כביש מס’ 1 , אולי מבינים היום, כשזה מגיע להאג, כשאבו מאזן מאיים לנתק את כל הקשרים עם ישראל – שהמקום חשוב באמת.
בזכות קומץ היהודים שארץ ישראל חשובה להם, שיש להם ראיה היסטורית וגיאופוליטית מפוכחת של הסכסוך, ושהתמידו במאבקם לסילוק הפולשים הבדואים ושלא הניחו למדינה להפקיר את אדמותיה- תזכה מדינת ישראל לממש את זכויותיה בקרקע ואת האינטרסים שלה . ואם מתוך המאבק המקומי צומח מאבק אסטרטגי בין ישראל וארה”ב מחד – ללאומנות הערבית השואפת להשתלט על כל ארץ ישראל מאידך- זכינו. באנו לחפש אתונות ומצאנו מלוכה. היועץ לביטחון לאומי של ארה”ב ג’ון בולטון שוב הוכיח שאיננו ילדה עם קוקיות, בטח לא אחד ממלחכי הפנכא של האסלאם הבינלאומי שעבדו בחצר אובמה. התגובה האמריקאית להגשת התלונות בהאג היתה סילוק הנציגות הפלשתינאית מוושינגטון. והודעה כי בית הדין הבינלאומי מת מבחינתה של ארה”ב. לתסריט טוב מזה לא יכלו נאמני ארץ ישראל לצפות. לתסריט הבלהות הזה ודאי גם לא ציפו השמאלנים שבקרבנו הנלחמים את מלחמת הערבים. הם ניסו להלחם על נקודה אחת קטנה במפה וקיבלו סטירת לחי אסטרטגית. אולי בפעם הבאה יחשבו שני מהלכים קדימה לפני שהם מסיתים את הערבים להתעקש וללכת “עד הסוף” במאבק שלהם. כשנלחמו בחירוק שיניים ונלחמו בשם החוק בבתי המשפט שלנו כדי להחריב את מיגרון ואת עמונה – לא ציפו בודאי להקמת עמיחי. ודאי וודאי לא ציפו שהבומרנג המשפטי הזה, של הרס יישוב יהודי “בלתי חוקי” יחזור אליהם בדמות צווי הריסה לחאן אל אחמר, בצורת גירוש הפלשתינאים מוושינגטון ואיום על בית הדין הבינלאומי בהאג בסנקציות אישיות נגד שופטים שיעזו לדון בתלונות נגד ארה”ב או ישראל. ניצחון בשחמט מתחיל לעיתים בטעות טקטית קטנה של היריב, והתעקשותו שלא לצמצם נזקים.
החל מיום ד’ בבקר – בשעות שהרשימה הזאת נמסרת לפרסום – רשאית המדינה לפנות את הבדואים ולהרוס את המאחז שלהם במישור אדומים. כדי להחמיר את מצבם הזדרזו הערבים בראש השנה והקימו לא הרחק משם עוד מאחז הפגנתי בשם “ואדי אל אחמר”. אם המדינה לא תסלק גם את הפלישה הטריה הזאת מיד – יצוצו עוד עשר. אם קיווה מישהו להיענות לקריאת בג”צ כי פינוי חאן אל אחמר ייעשה תוך הסכמה ובלא אלימות – נכזבה תוחלתו. אני מקווה כי ביום שהדברים הללו נדפסים כבר עשתה מדינת ישראל מה שהיתה צריכה ויכולה לעשות מזמן, ועתה זכתה לזריקת עידוד בג”צית. זה לא קומץ פחונים. זו המלחמה נגד הערבים על ארץ ישראל. לא פחות.
כתבות נוספות
