זמרי פנחס וצחי
( התפרסם ב”מקור ראשון” ספרים 19 נובמבר 2021 בכותרת “בארץ להד”מ “)
פרופ’ אריה אלדד
ח”כ צחי הנגבי רוצה להיות ראש ממשלה. לכן כתב ספר. “לא ארץ נכריה לקחנו” קורא הנגבי לספרו. וקראתי אותו מכריכה לכריכה. את הכריכה – דווקא אהבתי. הבעיה היא בתוכן.
414 עמודים מחזיק הספר (ידיעות אחרונות, ספרי חמד) אך רק בשמונה ורבע מהם ( 391-399) דן המחבר בנושא המבטיח המופיע על גבי הכריכה. כל השאר עוסק, בהרחבה ובפירוט מייגעים, בנושא המרכזי: מדוע המחבר רוצה, ראוי וצריך להיות ראש ממשלה.
במדרש תהילים אומר ר’ חייא: “אוי לה לעיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא עלובה”. הנגבי אינו מבקש חלילה לגנות את מרכולתו , להפך, כדי להיות ראש ממשלה הוא משבח את עצמו מאד , והוא מפליג בשבחים עצמיים כמעט בכל עמוד ועמוד בספרו. אלא שאין לי ספק כי המחבר מכיר גם את הפתגם “יהללך זר ולא פיך”, וכיון שהוא מופת לפשרה פרגמאטית בין האידיאל למגבלות המציאות – הוא נוקט בשיטת “טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך” (קוהלת ז’ יח’). כלומר: גם וגם. הוא מעטיר על עצמו שבחים אך מרבה גם לצטט אחרים המשבחים אותו. מן המבחר שעורך הנגבי עולה עוד תכונה חיובית מאד שלו : אין הוא מפונק. הוא משבץ כפנינים בכתרו שבחים שאומרים עליו , בפניו או מאחורי גבו, שועי עם, ראשי ממשלה, שרים, בני ברית ושאינם כאלה, מן הקואליציה ומן האופוזיציה, שופטים רבנים סופרים ועיתונאים. אך אינו מפלה לרעה גם ליכודניקים-מן-השורה ומביא גם את המחמאות שהם מרעיפים עליו. ובקצה כל ציטוט מחמיא, כמו עומד הנגבי ופורש כפיו כאומר : טוב, אם כולם אומרים – כנראה אני באמת כזה. לאחר שהורשע ב2010 בעדות שקר (“פרשת המינויים הפוליטיים”) קושש הנגבי מכתבי המלצה רבים , מאישי ציבור , כדי להציגם במסגרת הטיעונים לעונש. כדי שלא יוטל עליו קלון. הנגבי לא התעצל והעתיק לספרו את כל המכתבים הללו, אלו עשו את פעולתם, ובית המשפט ריחם עליו. אמנם הוטל בו קלון, אבל לתקופה קצרה. רק עד הבחירות הבאות.
פרקים שלמים בספר מוקדשים לתיאורים ארכניים של ההתמודדויות הפנימיות בליכוד. איך עלה שבעה מקומות. איכה ירד שלושה. כל התככים. כל ההתמקחויות שלו עם ראשי הממשלה לדורותיהם : האם ימונה לסגן שר או רק ליו”ר ועדה? וכמה זמן יהיה מוכן להמתין עד שיזכה להיות שר. כל שר, אפילו בלי תיק. העיקר להתקדם. תמה אני על עורך הספר, עמיחי שלו, שלא אמר לצחי את האמת : אין בכך ענין לציבור. תקצר. אלא אם מדובר בעריכה חתרנית : העורך לא קיצץ פרקים אלו רק כדי שכל קורא יוכל ללמוד בעצמו על חומרי המילוי של המועמד לראשות ממשלה. אינני מבקש חלילה לחשוך מכם היכרות עמוקה זו עם הנגבי, אבל לנוחות העצלנים אני מסכם בזאת בקצרה את הספר : עשיתי הובלתי הנהגתי העזתי קיבלתי התקדמתי קידמתי החלטתי העברתי, סילקתי, הטלתי. אבל גם : לא היססתי, לא השליתי, לא חששתי. כמעט בכל עמוד תמצאו את כל הפעלים הללו. ולא רק.
באמת לא הייתי טורח לקרוא את הספר מכריכה לכריכה לולא ראיינתי לפני ימים אחדים את ח”כ הנגבי (יחד עם עמיתי בן כספית ברדיו 103). הזכרתי להנגבי כי בימי ההתנתקות אני הפגנתי נגדו. אלא שצחי לא הניח לי לסיים את המשפט: “לא. לא הפגנת נגדי. אנחנו היינו באותו צד, אריה. בואו נעשה תיקון היסטורי. אני הייתי בהתנתקות בצד שלך ואתה בצד שלי…אני הצבעתי בממשלה ארבע פעמים נגד ההתנתקות”.
כמעט חששתי שמא זכרוני בגד בי, ואינני זוכר איך הצביע הנגבי בימי ההתנתקות. ולפיכך חזרתי ועיינתי בקפידה בפרוטוקול הכנסת . לצערי הסתבר שלא זכרוני בגד בי אלא הנגבי באידיאולוגיה שהוא התיימר אז לאחוז בה, ועתה הוא מנסה לשווק לנו את עצמו עטוף במחלצותיה. ואולי לא הייתי מתרגז כל כך לולא ניסה לחבר אותי “לצד שלו” , לאלו שהצביעו בכנסת שוב ושוב כדי להחריב את היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון ולגרש את תושביהם.
את השקר המהדהד הזה שמענו גם מנתניהו ש”תמיד היה נגד ההתנתקות” . מה הם טוענים ? בממשלה הם הצביעו נגד, ורק בכנסת, על פי חובת המשמעת הקואליציונית והאחריות המיניסטריאלית – הצביעו בעד. ( וממילא – גם אם היו מתנגדים – לא היו מצילים את גוש קטיף ושרון היה מפטר אותם). אבל לפני ימים אחדים שלה עמית סגל מזיכרונו , וגם הביא צילום מ”מעריב”, מראיון שערך בן כספית עם צחי הנגבי ב2005, ימים אחדים אחרי שעזב את הליכוד והצטרף ל”קדימה”. שאל בן כספית :” אז למה התנגדת אצל שרון?” (בהצבעה בממשלה. א”א)
“בכל פעם שהתנגדתי” ענה הנגבי, ” ידעתי שהקול שלי לא מכריע. ידעתי שיש רוב מוצק מספיק. אם הייתי יודע שהקול שלי מפיל את זה אין לי מושג מה הייתי עושה”. אגב. הציטוט הזה הופיע במהדורה המודפסת של מעריב. אבל בגרסה האינטרנטית הזמינה היום- נעלם המשפט. מענין. שאלתי על כך את מר הנגבי. הוא אמר שאינו זוכר דבר כזה, וזה גם לא יכול להיות לאור התנגדותו להתנתקות. אולי בן כספית לא הבין.
ולכן אני כותב רשימה זו : כדי להזהיר את הציבור מפני מי שעשה מעשה זמרי ובא לתבוע שכר כפנחס.
הספר עוקב אחר ההיסטוריה הפוליטית של הנגבי , ותכופות הוא נקרא כמהדורה מפורטת של יומן הפגישות שלו. מה אמר לו פלוני ומה ענה לו. המחבר נותר לרוב בעמדת מכשיר ההקלטה, או רושם הפרוטוקול. רק נדירות הוא נוקט עמדה ערכית לגבי דברי בן שיחו. כשהוא מביא את הרקע ההיסטורי לפגישות הוא כותב ב”ויקיפדית” אובייקטיבית לכאורה. כך למשל כשהוא כותב על משפטי נתניהו, הרי אין לדעת עדיין איך יסתיים המשפט : בהרשעה או בזיכוי. הנגבי מודע היטב לכך שנתניהו נערץ על הליכודניקים. והרי מהם יבוא לבקש את המינוי לראשות התנועה , להיות המועמד שלהם לראשות ממשלה. לא כרגע חלילה, רק בעוד שנים רבות, כשנתניהו יחליט, אם יחליט, לפרוש. יחסיו עם נתניהו ידעו מעלות ומורדות. והביקורת שיש לו עליו היא תמיד טקטית-אישית. אין הוא מבקר אותו על הסכם חברון , על נכונותו לוותר על כל רמת הגולן. גם לא על “נאום בר אילן” בו הסכים להכיר במדינה פלשתינאית. רק בסוגיה אחת מגיעים יחסיהם לקרע ולפיצוץ : ב14 במאי 2020, בשש בערב, היה נתניהו אמור להציג את ממשלתו החדשה , ממשלת נתניהו-גנץ בפני הכנסת ולבקש את אמונה, אלא שהנגבי לא הוזמן לנתניהו לקבל תיק. שבע דקות לפני השעה המיועדת הכריז הנגבי על מרד , וצייץ: ” נכון לעכשיו, דקות לפני הצגת הממשלה, עדיין לא זומנתי לשיחה בעניין הממשלה החדשה. אני מניח שלא זקוקים לי הערב בכנסת. שבת שלום!” (סימן הקריאה במקור, עמ’ 379).
על שום נושא ערכי, אידיאולוגי, מהותי, לא איים צחי בהתפטרות. חלילה לו. אמנם ערב ההתנתקות הציע את התפטרותו לשרון כדי שיהיה לו רוב בממשלה להחלטת ההתנתקות. (ניתן היה לצפות ממתנגד נחוש להתנתקות להישאר בממשלה דוקא כדי להכשיל את התכנית, ולא מציע התפטרות שתסלול לשרון את הדרך. ורק אם התכנית – התקבלה – רק אז להתפטר). עד כאן אידיאולוגיה, במישור הזה מגלה הנגבי גמישות אינסופית כמעט. אבל בממשלת נתניהו גנץ מדובר היה מבחינתו בקו אדום. לא למנות אותו לשר??? צחי הגדיר זאת כתקיעת סכין בגבו ( עמ’ 382). ואכן המרד הצליח. ובעמודים הבאים אנו למדים על השיחה הקשה שהיתה לו עם נתניהו . ובעקבותיה פשרה היסטורית: הנגבי יהיה שר בלי תיק עד תאריך מסוים, אחר כך יוקמו עוד משרדים, את המשרד להתיישבות תקבל ציפי חוטובלי ותחזיק בו כשנה. אז תישלח להיות שגרירה והנגבי יהיה שר ממש. לא בלי תיק.
לא הייתי מייגע אתכם בפרטים הטפלים הללו לולא היו כל כך חשובים למחבר הספר. ומתוך שהם חשובים לו אנו למדים עליו.
בעניין אחד הקפדתי תמיד לשבח את הנגבי. ב-2003, בהיותו השר לביטחון פנים הוא פתח את הר הבית מחדש ליהודים, ולמיטב ידיעתי עד לקריאת הספר – עשה זאת בניגוד לחוות דעת מאיימות של ארגוני הביטחון. לצערי הרב הרס לי הנגבי בספרו גם נקודת זכות יחידה זו. מעמ’ 208 בספרו למדתי כי פתח את ההר על פי הנחיה מפורשת של שרון. בעקבותיה זימן הנגבי לדיון את השב”כ, צה”ל, משטרת ישראל ומשרד המשפטים. ואמר להם כי להערכתו, פעולה חד-צדדית של פתיחת הר הבית לביקורי יהודים תתקבל בהבנה. “להערכתי זו היו שותפים גם כל גורמי הביטחון”. כתב הנגבי.
הספר נפתח בתיאור המאבק על ימית. ההירואיקה של האנדרטה. לימים נלמד שצחי סבור שטעה במאבק הזה, אך מיד אחריו הפך “פרגמטי”, והצטרף לליכוד. אחר כך מספר הנגבי על הוריו. עמנואל הנגבי וגאולה כהן. שניהם לוחמי חירות ישראל מהוללים. זכיתי להכיר את שניהם. מבאי ביתו של אבי, שהיה חבר מרכז לח”י. הם גם השתייכו למיעוט בקרב אנשי המחתרת שלאחר קום המדינה הלכו בעקבותיו של אבי, למערכת הירחון “סלם- למחשבת חירות ישראל” שהוציא לאור. הוריו של הנגבי היו שייכים לגרעין האידיאולוגי הקשה של לח”י, לא התבלבלו ולא הלכו עם הרוב שפנה בחדות שמאלה בעקבות נתן ילין מור אל “מפלגת הלוחמים” הסוציאליסטית. עמנואל וגאולה ע”ה נותרו נאמנים עד כלות. גאולה גם היתה למופת של הליכה נגד הזרם, כאשר בעקבות הסכמי השלום עם מצריים והנסיגה מסיני – נטשה בטריקת דלת את מפלגת השלטון, הליכוד, והקימה את “התחיה”. גם צחי נטש את הליכוד בשלהי נובמבר 2005. אבל לא מפלגת שלטון נטש, אלא מפלגה-ערב-התרסקות, לפני שקיעה למדבר האופוזיציה, וערק ל”קדימה”. ולא מיד בליל הקמתה, אלא רק כשהיה ברור בסקרים כי הליכוד מתרסק וקדימה ממריאה, ובלחץ שידוליו הנמרצים של שרון. . אז נעתר צחי : “טובת המדינה גוברת על טובת הליכוד” אמר, והצטרף לאריאל שרון , למפלגת השלטון הבאה. הנגבי הוא בלי ספק פוליטיקאי קר רוח ומחושב . ובספרו אינו נמנע מלצטט מאמר רצוף שבחים של נחום ברנע שכתב עליו אז “הנגבי לא שינה את דעותיו, הוא רק מחשיב אותן פחות”.( עמ’ 235). ועל זה כבר אמר גראוצ’ו מארקס : ” אלה העקרונות שלי ואם הם לא מוצאים חן בעיניך – טוב, יש לי גם אחרים”…
המונח “אופורטוניסט” נקבע על שם המלחים שביקשו עבודה על ספינות בנמל אופורטו בפורטוגל, ולא איכפת היה להם לאן מפליגה הספינה. הם יצאו על פי כיוון הרוח שהכתיבה ההפלגה הבאה. הנגבי אינו אופורטוניסט. היעד שלו ברור : ראשות הממשלה. אך כדי להגיע אליו הוא מוכן לדלג מספינה לספינה, מפלטפורמה מפלגתית אחת לאחרת. תכופות ישתמש בתירוצים אידיאולוגיים . ואם אלו אינם מקדמים אותו – הוא יחליף תירוצים. כך נטש “בלב כבד” את הליכוד כשהבין שהיא עומדת לאבד את השלטון, וכך שב אליה כשקדימה החלה לגלות סימני התפוררות. בראיון שהעניק לאחרונה למוריה קור ( “ישראל היום” 11 בנובמבר) הסביר הנגבי מה ההבדל בינו לבין אמו הדגולה : “אם אמא היתה שקטה…היא יכלה להיות ראשת ממשלה אך היא לא עשתה שקר בנפשה ולא הסכימה לוותר. היא לא היתה מצביעה בכנסת בעד ההתנתקות, חד וחלק. אבל אני מאמין בפשרות…למדתי שלפעמים ההיצמדות הבלתי מתפשרת לקו מסוים אינה הדבר הנכון לעשות אם אתה רוצה להשפיע”. היא חתרה נגד הזרם. הוא – זרם.
ואולי אין רע בכך? אולי טוב שצחי הנגבי, הסטודנט הלוחמני מהאנדרטה בימית שנאבק נגד הנסיגה מסיני יהיה ראש ממשלה, גם אם בדרך ייאלץ “לעשות שקר בנפשו”, להיכנע ולהתפשר? “לשחק את המשחק הפוליטי” רק כדי להגיע לעמדת ההשפעה? אולי הוא באמת “לאומי” כפי שהוא מנסה להציג את עצמו? אולי בסתר ליבו, ועל כריכת ספרו , הוא עדיין נאמן לארץ ישראל השלמה ?
בראיון לבן כספית ב2005 , ימים אחדים לפני השבץ הראשון של שרון, שואל המראיין ” אתה מודע לכך שבקדנציה הבאה יפנו התנחלויות רבות בגדה?”
“כן. אני תומך בגישה של גושי ההתנחלויות. אני מודע לזה.” עונה הנגבי. “מדובר בויתור עמוק וכואב ביותר, אבל שרון אמר שיהיו ויתורים כואבים ואנו בחרנו בו לראשות הליכוד. ולא פרשתי בעקבות בחירתו. כן. אולי יהיה צורך לפנות עוד התנחלויות. אני אהיה שם. אני לא מפחד מזה… כן, השתניתי, ואני לא אותו צחי של לפני חמש או עשר שנים. זה היה תהליך. הכרה במציאות. באילוצים. החלום של ארץ ישראל השלמה מת כבר מזמן. ”
כלומר : הנגבי לא התנגד אז. ואין סיבה להאמין שמחר יתנגד לנסיגה מיהודה ומהשומרון. לא “חד צדדית” חלילה אלא “עבור תמורה הולמת”. אולי “לא ארץ נוכריה לקחנו”, אבל הנגבי מוכן למסור אותה לנוכרים. ואין לדעת אם מי שהורשע בעדות שקר – שיקר לבן כספית ב- 2005 או שהוא משקר ב-2021 כשהוא כותב בספרו : “אמנם התנגדתי נחרצות לתכנית ההתנתקות אך זו כבר בוצעה והפכה עובדה. שרון הבהיר לי בשיחותנו לאחר היציאה מעזה כי בזאת תמו הנסיגות החד צדדיות וכי את מרחב התמרון המדיני שהרויח בזכות ההתנתקות ינצל לחיזוק אחיזתנו ביהודה ושומרון” (עמ’ 231). וגם איננו שוכחים שהנגבי שימש יו”ר ועדת החוץ והביטחון מטעם “קדימה” בממשלת אולמרט , גם כשזה הצהיר על כוונותיו להמשיך את “ההתנתקות” למהלך של “התכנסות” כלומר נסיגה לקווי 67 בערך, כולל חלוקת ירושלים. צחי היה שם.
רבים שואלים : מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון? איך הם מתהפכים עלינו פתאום?
זהו. שלא פתאום. הנחתום העיד על עיסתו.
( צילום חיים צח, לע”מ)
כתבות נוספות
