זהירות, גנרלים!
פרופ’ אריה אלדד
קיומה של מדינת ישראל תלוי בהצלחותיה להתמודד מול איומים ביטחוניים חיצוניים ופנימיים, נגד צבאות אויב וארגוני טרור. מאות אלפי חיילי צה”ל,שב”כ, מוסד – לדורותיהם, הם חומת המגן לישראל. תבונתם תעוזתם וכישוריהם של ראשי הממשלה, שרי הביטחון ומפקדי צה”ל הם שאפשרו לישראל למנוע את כוונות אויבינו להשמיד אותנו או להקיז את דמנו ולהתיש אותנו. ישראל המשגשגת היא ההוכחה לנצחוננו.
ומאידך – מאז מלחמת יום הכיפורים כל מלחמה או מבצע צבאי גדול אצלנו מלווים בועדות חקירה, דו”חות מבקר המדינה, או גם וגם. הדו”חות הללו מצביעים על כשלים וכישלונות, טעויות ומחדלים. המסמכים הללו עלולים לגרום לרפיון ידיים וייאוש כי ניכר שהמערכות הפוליטיות והביטחוניות, כמעט אינן לומדות דבר ואינן מפיקות לקחים אמיתיים. וגם כאשר המסמכים הללו משמשים בימת גיליוטינה לעריפת ראשי מפקדים וקברניטים – באה המלחמה הבאה אחריה ומעידה כי גם עריפת ראשים לא שיפרה את ביצועי הראשים הבאים. המסקנות האישיות אינן מהוות תמריץ יעיל לקברניטים לנהל טוב יותר את המערכה. לעיתים ממש להיפך : החשש מפני ועדת החקירה גורם ל”דיבור לפרוטוקול”, להססנות וגרירת רגליים בניהול המלחמה, ותוצאתן מערכה ארוכה יותר, עקובה מדם רב יותר, ולעיתים החמצת האפשרות להכרעה.
על הפוטנציאל הקטלני של המנהרות יכולנו ללמוד כבר עם פיצוץ מוצב “טרמית” בציר “פילדלפי” ב 2003 או כשנהרגו 5 לוחמי הגדס”ר הבדואי במוצב ליד מעבר רפיח ב2004. צה”ל איתר ופוצץ עשרות מנהרות הברחה מסיני לרצועה אך ידע על עשרות רבות נוספות. ומי שלא הבין את הסכנה במנהרות עד חטיפת גלעד שליט – היה אמור להבין, וגם לפעול כהלכה- אחריה. ב2008 כתב מבקר המדינה דו”ח מתריע וחמור לאחר חטיפת גלעד שליט באמצעות מנהרה שחדרה לשטחנו. המסמך לא הותיר רושם רב והעלה אבק. המבקר שב ועסק במנהרות בביקורות מעקב, ושוב בדו”ח הנוכחי על “צוק איתן”. אז מה התועלת בכל הדו”חות הללו?
הביטחון עומד במרכז ההתעניינות הציבורית בישראל. אולי זה מה שגרם לרמטכ”לים ואלופים בדימוס להיות מבוקשים מאד בזירה הפוליטית. ההנחה הטמונה בבסיס ההערכה הזאת הייתה כי מי שהצטיין כמפקד בשדה הקרב יוכל גם להיות מנהיג פוליטי מוצלח. כישלונותיהם הפוליטיים – המוחלטים או היחסיים – של יגאל ידין, משה כרמל, אברהם יפה, מתי פלד, צבי צור, חיים בר לב, מרדכי גור, אורי אור, אהרן יריב, מאיר זורע, מאיר עמית, רפאל איתן, רחבעם זאבי, ואמנון ליפקין שחק, עליהם השלום, וייבדלו לחיים ארוכים יהושע שגיא, מתן וילנאי, דני יתום, עמרם מצנע יצחק מרדכי, יוסי פלד, שאול מופז, ואחרים – לא מנעו מחבריהם לנסות ולהשתלב במערכות הפוליטיות. יגאל אלון, עזר וייצמן, ומשה דיין הגיעו לעמדת השפעה חשובה. בודדים הגיעו לפסגה: יצחק רבין, ,אהוד ברק ואריאל שרון – וגם על הערכת הישגיהם סוערת מחלוקת . גם ראשי שב”כ ומוסד לא זכו, בלשון המעטה, להצלחות גדולות. הגנרלים בישראל אינם פוליטיקאים מוצלחים במיוחד. ובכל זאת , ועל רקע משבר המנהיגות שחוות המפלגות בישראל עדיין רבים מצפים בעיניים כלות לכניסתם – או לשובם – לזירה הפוליטית של ברק, יעלון, אשכנזי וגנץ. ויש אלופים בדימוס כמו אלעזר שטרן, איל בן ראובן ויואב גלנט הנמצאים כבר בזירה, ויום טוב סמייה, (היה סגן מפקד פיקוד הדרום באותו “צוק איתן”, לא?) שכבר הכריז על כוונתו להיכנס לזירה ולהושיע את ישראל.
לאזרח בישראל אין כלים טובים להערכת גנרלים. העם אוהב את הרמטכ”לים שלו. פעם היו תולים את תמונותיהם במכולת או בסוכה. אבל באמת איננו יודעים להעריך אם חיים בר לב או רפול היו רמטכ”לים “טובים”. ואם מוטה גור או גבי אשכנזי באמת “שיקמו את הצבא” אחרי מלחמת יום הכיפורים או אחרי לבנון השנייה. על רקע זה אולי חשוב לקרוא בעיון את דו”חות מבקר המדינה וועדות החקירה השונות. האחראים לכישלון הצבאי ב”צוק איתן” אינם רק שר הביטחון יעלון והרמטכ”ל בני גנץ. מי שהפך את עזה לבסיס הטרור הגדול במזרח התיכון היה “מר ביטחון” אריאל שרון ואפשר לחמאס להתעצם ולהתחמש ולשגר רקטות עד חיפה ונתב”ג וירושלים. מי שלא הבין את משמעות המנהרות לאחר חטיפת גלעד שליט ולא הכין את צה”ל לקראתן היו אהוד ברק כשר ביטחון וגבי אשכנזי כרמטכ”ל. קריאה מחודשת במסקנות ועדת וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה צריכה לשמש ככלי להערכת כישוריהם של דן חלוץ ,גל הירש, והאזרח עמיר פרץ.
משה יעלון הוא אדם ישר ועתיר הישגים אך כרמטכ”ל לא הסיק מסקנות מערכתיות ממנהרות הנפץ ב”ציר פילדלפי”, ידע להבטיח כי הרקטות של החיזבאללה “יחלידו במחסנים”, וכשר ביטחון נכשל ב”צוק איתן”. אהוד ברק היה החייל המעוטר ביותר בצה”ל. אך היה מראשי הממשלה הכושלים ביותר שהכרנו, וכשר ביטחון לא הכין את צה”ל , גם אחרי חטיפת שליט, לאתגר המנהרות. על כישלונותיהם בזירה הפוליטית אנו כבר יודעים די הרבה. והבוחר יכול לשקול גם את עברם האזרחי כקברניטים. אך מה אנו יודעים על בני גנץ? ועל גבי אשכנזי? כלום. אלו המייחלים לכניסתם בסערה לזירה הפוליטית אינם יודעים דבר על כישוריהם הפוליטיים. הם רק מקווים כי הם אולי יצליחו להביס את נתניהו. כבר נוכחנו : תככים במטכ”ל אינם בהכרח בית ספר טוב לפוליטיקה ושדות הקרב אינם מעצבים בהכרח מדינאים גדולים.
במלחמת יום הכיפורים, רווחה האמירה המרירה “הערבים למדו מאיתנו להילחם ואנחנו למדנו מהם לדווח”. בתום “צוק איתן” ניצב אלוף בצה”ל מול התקשורת והודיע על “השמדת כל המנהרות” מבקר המדינה חשף בדו”ח שלו כי רק מחציתן הושמדו. מה זה אומר על הרמטכ”ל גנץ ואלופי המטכ”ל שלו, שידעו כי משקרים לנו, ואיש מהם לא קם לדבר? אולי כי בכל זאת יש בהם כבר תכונות מובהקות של פוליטיקאים : היכולת לשקר ולהתקרנף.
כתבות נוספות
