התיוג כנשק.
פרופ’ אריה אלדד.
ידיעה שהתפרסמה לפני כשבועיים ב”הארץ” משכה את תשומת לבי. סימנתי אותה על מנת לשוב ולקרוא בה שנית. אך אני מודה ומתודה : גם בקריאה שלישית לא עלה בידי להבין אם “הארץ” בעד או נגד.
דווח על חוקר מאובנים ( פליאונתולוג) גרמני בשם ד”ר גינטר בכלי, אשר עד לאחרונה פרסם עשרות רבות של מאמרים מדעיים על מאובנים שונים, כשהוא מתמחה בכנפיים של שפיריות. בשל תרומתו המדעית זכה גם לערך בויקיפדיה באנגלית. תמיד היה נוצרי אדוק אבל ידע להפריד בין אמונתו ומחקריו המדעיים. לאחרונה התחזק כנראה באמונתו. ואם פעם היו המאובנים שחקר מקור לספקנות באשר לסיפור בריאת העולם – היום הוא מוצא דווקא בהם הוכחות להפריך את תורת האבולוציה של דרווין. מרגע שהתחיל לצאת נגד התיאוריה המקובלת הזאת – התכחשו לו עמיתיו בעולם המדע אך הוא זכה למאות אלפי מעריצים בקהילות הימין הנוצרי בארצות הברית. הוא ליבה מחדש את הויכוח בין תומכי דרווין ושולליו. פעולת התגמול של הקהילה האקדמית לא אחרה לבוא : מחקו אותו מויקיפדיה. ב”הארץ” כתבו כי “מקרה זה הדגים היטב כיצד מצליחה האנציקלופדיה המקוונת להישאר בצד הנכון של האמת המדעית, גם נוכח ניסיונות תקיפים של גופים דתיים להפוך תכנים אלה לפוליטיים”.. כאמור אינני יודע אם מדובר במשפט שנכתב ברצינות והערכה או בלגלוג.
יש אנשים שמאמינים שכדור הארץ שטוח. הם בטוחים שיש להם הוכחות . בעידן של התפוצצות הידע האנושי ראוי לכתוב גם עליהם ערך באנציקלופדיה. וכי מה איכפת למישהו אם יהיה ערך באנציקלופדיה על חוקר המאובנים שטוען שדרווין טעה? רק לשמאל האקדמי שאינו מסוגל לסבול שום דעה המנוגדת לשלו. מסתבר שבמאבק בין שמאל וימין בארה”ב, השמאל “הפלורליסטי”, “הפתוח,” המטיף ל”סובלנות” ו”להכלה” – הפך מזמן לאלים, קנאי, שאינו מסוגל לסבול שום דעה שאינה חופפת לדעתו. כל השאר חייב להיעלם.
הטרוף הזה מגיע ארצה. השמאל שאיבד את השלטון והופך למיעוט המתכווץ במהירות – מאבד במקביל גם את היכולת להתמודד ולהתווכח עם דעות אחרות. התנסיתי בזה השבוע במספר ויכוחים ברשתות רדיו וטלוויזיה.
בסוף השבוע שעבר צרפתי חתימתי למכתב לשר הביטחון. מכתב המביע דאגה מהתוצאות החמורות העלולות לנבוע משלוב נשים לוחמות ביחידות חי”ר ושריון. צה”ל מודע לריבוי העצום של פגיעות גופניות בקרב החיילות ביחידות אלה וכדי לצמצם אותן הקל מאד על מסלול ההכשרה, וגם הדרישות לכשירות מבצעית הופחתו מאד. צה”ל יצר יחידות חיל רגלים ושריון “לתפקידי הגנה בלבד”. כלומר, כאלו שאין להם כשירות מלאה.
אף לא אחד מהנשים והגברים שעלו לשידור כדי להתווכח איתי לא הצליח להגביל את הטיעונים שלו לתחום העובדתי, הרפואי, המדעי או המבצעי. מהר מאד הפכו את הויכוח לדיון בנושא “הדרה” ו”הדתה”, דיכוי נשים, שוביניזם. גררו לויכוח את הרב יגאל לוינשטיין ודבריו על שירות נשים, טענו שכל הנימוקים של חותמי המכתב אינם אלא כסות לרצונם של ה”דתיים” לסלק מהצבא את הנשים. אפילו את ההטרדות המיניות דחפו לויכוח. כל מי שאינו מוכן להסכים עם כל תביעותיהן של הפמיניסטיות לשוויון מגדרי מלא בשיבוץ בכל מקצועות הלחימה – הופך מיד לשוביניסט, חשוך, חי בעבר, מתעלם מהקדמה. ואם מדובר במאבק של “בנות אור” פמיניסטיות בזכרים חשוכים ושוביניסטיים – מאליו ברור כי אין שום צורך להתמודד עם נתונים ועובדות. עצם העובדה כי העזתי לטעון שהורדת רף האימונים ומבחני הביצוע פוגע באיכות היחידות המעורבות – די היה בה כדי לתייג אותי כאויב השוויון והקדמה. הפמיניסטיות סללו לעצמן נתיב עוקף ויכוח : התיוג השלילי של כל מי שמחזיק בדעה אחרת.
משל למה הדבר דומה? אם בכל ויכוח על זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל, הסכסוך, או “הכיבוש” הייתי משרבב את שמם של מרדכי וענונו, אודי אדיב או דן ורד כהוכחה לכך שהשמאל בוגדני ולכן אין שום צורך להתווכח עם טיעוניו. אבל ממש כשם שזכותו של עם ישראל להתנחל בכל רחבי ארץ ישראל, לא קמה ונופלת על פי מספר הבוגדים והמרגלים שיצאו ממחנה השמאל בישראל, וראויה לויכוח וטעונת הוכחה- ממש כך צריך להיות הויכוח על הצבת לוחמות בטנקים.
הויכוח בין ימין ושמאל בישראל, בין דתיים וחילוניים, ספרדים ואשכנזים, הוא כבר מזמן לא ויכוח בין עמדות אלא ויכוח בין זהויות. אולי לכן , בתום אחד הויכוחים שניהלתי השבוע עם קצינת מילואים , סיכמה מגישת התכנית את השיחה בהערה כי “ממני היא לא ציפתה לעמדה כזאת”. שהרי כקצין בכיר בדימוס, אקדמאי שאינו חובש כיפה, מצופה ממני לנקוט עמדה “מתקדמת” ולא “שוביניסטית”. כנראה בכלל לא חשוב מה הטיעונים שאתה מעלה. חשוב מי אתה. הלנו אתה או לצרינו?
לא רק הויכוח החברתי והפוליטי הופך רדוד וחד-ממדי. גם התרבות הופכת שטוחה ופלקטית. כך למשל זכתה לאחרונה קבוצת משוררים מזרחיים המכנה עצמה “ערספואטיקה” למקלחת צוננים, בטענה כי במקום להיות קבוצת “שמאל מזרחי רדיקלי” ולהלחם בשלטון – מעיזים כמה מהמשתייכים לחבורה הספרותית הזאת להביע דעות מזרחיות-לאומיות רחמנא ליצלן, אפילו להזכיר את אלוהים. בכך הם דנו עצמם, מכאן ולעולמי עולמים, להיות משויכים לימין החשוך. עצם העובדה שמשוררים אחדים מקבוצת “ערספואטיקה” העזו למתוח ביקורת על “השמאל הלבן” בעבר ובהווה – שוללת מהם את הכתר העדתי ומכתירה אותם בכתר הקוצים הלאומני. בדיוק במסלול הזה פסע השמאל הספרותי בישראל כשפסל את גדול משוררי ישראל בדורות האחרונים, אורי צבי גרינברג, בשל עמדותיו הפוליטיות, ובכך שלל מהציבור הישראלי הרחב את עוצמת שירתו ומעמקיה. אצ”ג תויג כ”ימני לאומני”, וחסל.
למלכודת התיוג הזאת ממש נפלה השבוע גם נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות. במכתבה לנשיאי בתי המשפט היא הזהירה מפני בחירת שופטים על פי “אג’נדה פוליטית” של המועמדים. כשנפסלו בעבר מועמדים מצויינים רק כי “הייתה להם אג’נדה” – זה היה “בסדר”, כי הפוסלים פעלו על פי השקפת עולמם שרק היא “נכונה”. וכל מי שהשקפת עולמו שונה – פסול, הוא “פוליטי”. די בתיוג כזה של מי שאינו מסכים עמך, ואין עוד צורך להתמודד עם ההשקפות השונות.
דומה כי “האליטות הישנות” נואשו מויכוחים. הן מבינות כי הנימוקים שבידיהן אינם מצליחים לשכנע את הציבור. רק התגיות נותרו בידיהן. ובמקום להעלות נימוקים הם תולים תגיות. “לאומני”, “פשיסט”, “דתי” , “שוביניסט” או “פוליטי” החליפו את הנימוקים. הם עברו לשלב הטוקבקים. בשלב הבא יסתפקו כנראה באימוג’ים.
כתבות נוספות
