תדהמה.
פרופ’ אריה אלדד
היינו כאנשים נדהמים.
מייק פומפאו, מזכיר המדינה האמריקאי לא המתין זמן רב . כשלושה שבועות לאחר שנכנס לתפקיד נשא נאום בוושינגטון . ובניגוד למה שנוהגים שרי חוץ בעולם, האמונים על שפת חלקות תקינה פוליטית – פומפאו דיבר בשפה ברורה מאד.
את דבריו כיון אל ראשי הרפובליקה המוסלמית האיראנית. הוא לא איים בסנקציות. הוא הודיע עליהן. וגם הסביר לאיראנים שעוד מעט ירגישו אותן היטב, ויתקשו לשרוד כלכלית כאשר הן יופעלו במלוא עוצמתן. ואז פירט שתים עשרה דרישות שעל איראן יהיה למלא כדי שהסנקציות יוסרו: הפסקת העשרת אורניום, הפסקת ייצור פלוטוניום, עצירת כל תכנית פיתוח וניסויים בטילים בליסטיים, הפסקת התמיכה בארגוני הטרור במזרח התיכון (החיזבאללה, החמאס והג’יהאד האיסלאמי, והמורדים החות’ים בתימן) , בטאליבן ובארגוני טרור נוספים באפגניסטן ובפקיסטן, נסיגה מוחלטת מסוריה של כל הכוחות האיראניים וכל מי שהיא שלחה לשם, או מממנת אותו, אבל פומפאו לא הסתפק באיסור על מעשים רעים: אפילו לדבר ולאיים הוא אסר על איראן : אל תאיימו על החברים שלנו, אמר, בייחוד לא על ישראל.
איש אינו רשאי לתהות שמא הדברים משקפים מדיניות עצמאית של פומפאו. מפיו של טראמפ הוא מדבר. הנשיא שלפני שבוע פרש מהסכם הגרעין האסוני עם איראן ועתה שיגר את שר החוץ שלו להסביר מה הצעד הבא של המעצמה. התדהמה באיראן, באירופה וגם אצלנו לא נפלה על העולם רק בגלל הדברים הבוטים, המפורשים והברורים מאד. לא רק בגלל עוצמת האיום המפורט, אלא, לפחות אצלנו , בעיקר מעצם העובדה שמנהיג מבצע בדיוק מה שהבטיח בתקופת הבחירות. אצלנו זה כמעט לא חוקי. כמעט כמו לקיים חופה בשעה הכתובה בהזמנות.
ויכוח היסטורי מר נטוש אצלנו בשאלה מיהו אביו מולידו של המשפט :”הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים”. ניסו לייחס אותו לפנחס ספיר או לשמחה ארליך, היו שביקשו להדביק אותו ליצחק שמיר. אבל זכות היוצרים שייכת כנראה ללוי אשכול, אי אז בשנות הששים המוקדמות. איש לא העלה על דעתו לסקול באבנים ראש ממשלה ( או שר אוצר) שהוציא מפיו משפט אכזרי וציני כל כך, כי היינו רגילים לדרך התנהלות כזאת. בכל מערכת בחירות מבטיחים הרים וגבעות, ואם בכלל מקיימים משהו – מספקים תלוליות חול. למפסידים בבחירות שמורה לפחות נחמה אחת : אין הוא צריך להתייצב מול התביעות למילוי הררי ההבטחות שהערים במהלך מערכת הבחירות. אבל גם מי שמנצח אצלנו מתגבר בקלות מרשימה על אי הנעימות מהפרת ההבטחות. לא אלמן ישראל ולא יבש מעיין התירוצים. אפשר להאשים את “השותפים הקואליציוניים” את המצב הביטחוני, את הלחץ האמריקאי, את הרגישות, החום, הפריחה והשיעול, את הבצורת או את התקשורת העוינת, האופוזיציה הבוגדנית , עליית מחירי הנפט או הדולר, את האנטישמיות או את הציבור.
מטבע הלשון הצינית “דברים שרואים מכאן לא רואים משם” על פי שירו של יענקל’ה רוטבליט, הפכה מטבע שחוק בפיו של אריאל שרון . הטענה היא כי תמונת העולם מספסלי האופוזיציה שונה מזו הנפרשת בפני המנהיג מכס ראש הממשלה. פתאום הוא מגלה את אמריקה ואת אירופה, את השיקולים הגלובאליים הגלויים והסכנות הנסתרות. האחריות המוטלת על כתפי המנהיג כופפת בדרך כלל את קומתו, ומסולם ההצהרות וההבטחות הוא יורד בחיפזון , עם זנב מקופל בין הרגליים כדי לא לדרוך עליו במורד שלבי הסולם. אבל הציניות במשפט גלויה לעין. לא היה אף ראש ממשלה בתולדות ישראל שהגיע אל כס השלטון משום מקום. שנים ארוכות של פעילות בחוגי השלטון, כחברי כנסת ושרים ומתפקידים שמילאו לפני כניסתם לפעילות פוליטית – חשפו אותם בעוד מועד לכל הקשיים האפשריים בדרכם להגשים את הבטחותיהם. כולם ידעו כמעט בדיוק מה תהא תגובת העולם, מה יגידו החרדים או התקשורת השמאלנית. ולפיכך התירוץ אינו מתקבל. אבל הציבור בישראל כמעט ואינו מצפה למילוי ההבטחות הניתנות במהלך מערכות הבחירות. כאילו מקובל עלינו שיבטיחו בלי שום כוונה לקיים, ישבעו לשקר, ידברו גבוהה גבוהה ויבצעו נמוכה נמוכה, אם בכלל.
במשפט מבוים, שהתקיים במרכז האקדמי פרס, קבע נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס כי מנהיג מפלגה יכול לסגת מהבטחה שהבטיח במהלך מערכת הבחירות כי בכל מקרה שלא זכה לפחות ב61 מושבים בכנסת הוא תלוי במפלגות אחרות כדי לקיים את הקואליציה שלו ואת ממשלתו ולפיכך – הוא פטור מקיום ההבטחה. בכך הטביע נשיא בית המשפט העליון בדימוס חותמת כשרות להפרת התחייבויות, כאומר : כאלה הם החיים . שנים רבות קודם לכך כבר נקבעה הלכה דומה כי הפרת הסכם פוליטי בין מפלגות אינה עילה לתביעה. ואין דינו כהסכם מסחרי , למשל. כך התרגל הציבור בארץ לא לקחת ברצינות רבה מדי את ההבטחות של הפוליטיקאים ערב הבחירות.
גם מסיבה זו רבה היתה התדהמה כאשר ממשל טראמפ העביר את השגרירות לירושלים ו”הסיר את נושא ירושלים מעל שולחן הדיונים”, פרש מהסכם הגרעין עם איראן, והשבוע, כשמייק פומפאו נשא את נאומו שרק כפסע היה בינו ובין הכרזת מלחמה על איראן. הם פשוט קיימו את הבטחותיהם.
השמאל הישראלי, שחוח עד עפר נוכח החריגה הזאת מהנימוס המדיני המקובל, להבטיח ולא לקיים, יכול היום לתלות תקוותו רק בדבר אחד : שממשל טראמפ יניח בתוך שבועות אחדים על השולחן גם הצעה ל”עסקת שלום אולטימטיבית” במזרח התיכון. השמאל, המייחל כבר שנים לממשל אמריקאי שיכפה בכוח הסכם על ישראל, מתפלל שדוקא טראמפ, זה שבזו לו כל כך בתקופת מערכת הבחירות, יהיה הנשיא שיכוון אקדח מדיני אל ראש ממשלת ישראל. התיאום המושלם בין נתניהו וטראמפ מכביד אמנם במידה רבה אפילו על האופטימים שבהם, אבל עדיין יש בלבם ניצוץ תקוה ובלבי – חששות. לעומתם – נאמני ארץ ישראל שבמחנה הלאומי מתפללים כי להצעת ה”דיל” לא יצורפו איומים בסנקציות למי שיעז שלא לקבל את התנאים. שטראמפ יעמוד בהתחיבויותיו שאין בכוונתו לכפות הסכם על הצדדים. וגם מקווים שהערבים שוב יצילו אותנו ויזדרזו לקלל את טראמפ ולאחל לו שייחרב ביתו.
בין כה וכה בשבועות האחרונים אנו עדים לשובה של ארה”ב למעמד מעצמת על פעילה. וכל עוד היא בעדנו ונגד הרעים – אנו מצווים להתעשת מהתדהמה – ולמחוא כפיים. אם הכל יתנהל כשורה יש להניח כי בקרוב תעלה הצעה לא להסתפק בבית”ר טראמפ ירושלים, אלא יש לקרוא גם את הר הרצל על שמו.
כתבות נוספות
