השועל והענבים וההחמצה.
פרופ’ אריה אלדד
כשנוצח טראמפ היתה שמחה גדולה במחנה אויבי ישראל בטהרן וברמאללה, וגם מעמקי השמאל הישראלי נשמעו קולות צהלה, וקיתון של חרפות נשפך על ראש המנוצח. ניתן להבין את שמחתם. וגם צפירות הארגעה ממחנה הימין בישראל ( “ביידן ידיד. האריס ידידה”) לא הצליחו לפזר את ענני הדאגה. ולכן אנסה בשורות הבאות להוסיף עוד מעט נחמה ללבבות השבורים ולמוחות המודאגים.
ג’ו ביידן היה סגנו הנאמן של אובמה, נשיא עוין מאד לישראל. השמאל שלנו, שייחל לנשיא אמריקאי שיוריד את ישראל על ברכיה ויכפה עלינו נסיגה מיהודה ומהשומרון, שמח כשנבחר אובמה , וראה בו משיח. אט-אט נכזבה תוחלתם והבינו שהוא היה משיח שקר. ביידן שירת אותו בנאמנות, ולא החמיץ שום הזדמנות לגנות את ישראל בכל פעם שנבנה בית בהיאחזות נידחת, או אושרו כמה מאות יחידות דיור בירושלים. אמנם הנשיא וסגנו לא פגעו בסיוע הביטחוני לישראל, אך גם הם עשו זאת מתוך הבנה עמוקה שזה האינטרס האמריקאי. והדברים ידועים. ולפיכך “ביידן ידיד ישראל ” איננה תעודת ביטוח.
כשנבחר טראמפ שמח עליו הימין בישראל כאילו בא המשיח. תחילה – בעיקר משום שלא היה הילארי קלינטון. ואחר כך – בזכות המתנות הנפלאות שהרעיף עלינו. ההכרה בירושלים כבירת ישראל. ברמת הגולן. בנסיגה מהחתימה האמריקאית על הסכם הגרעין עם איראן והטלת הסנקציות הקשות עליה. בהכרה בחוקיות מפעל ההתנחלויות. בחיסול סולימאני, בעוינות הגלויה שביטא כלפי אבו מאזן והרשות הפלשתינאית ובצוות ששיגר מטעמו למזרח התיכון: השגריר דייויד פרידמן, השגריר המיוחד ג’ייסון גרינבלאט, וחתנו ג’ארד קושנר. הרי בסיוטים הגרועים ביותר של אבו מאזן לא התיצבה מולו שלישיה כזו של יהודים כנציגי נשיא ארה”ב. גולת הכותרת של זרם המתנות שלא פסק כמעט היתה ההבטחה להכיר בהחלת ריבונות על בקעת הירדן וההתיישבות היהודית בהיקף של כ30% משטח יו”ש. גם הלחץ שהפעיל על האמירויות, בחריין וסודן והביא להסכמים שהושגו בינינו לבינם הצטרף לרשימת המתנות הזו. ואלו בדיוק היו גם הסיבות שהשמאל הישראלי תיעב את טראמפ. לא משום גסות רוחו של הנשיא האמריקאי, יחסו לנשים או לאמת. ישראל חזקה אינה מקדמת את תוכניותיהם שבמרכזן – כניעה ישראלית לפלשתינאים. וגרוע מאלו – תמיכתו של טראמפ בנתניהו. לקלינטון סלחו אצלנו בהתלהבות על חטאים קשים לא פחות, ערפאת הרוצח היה “פרטנר”. אבל קלינטון היה משלהם, כלומר – תמך בדרישות הערבים. ו”שלום עושים עם אויבים”. ולפיכך : לא פגמיו המוסריים אלא עמדתו הפוליטית של טראמפ גרמה לצהלת השמאל הישראלי במפלתו .
אבל על עצמי אני מעיד כי גם בכל שפע הטוב שהרעיף עלינו טראמפ – לא ראיתי בו משיח. חששתי ממנו מאד. כשראיתי איך בגד בכורדים בסוריה, חששתי שיום רע אחד הוא עלול לוותר עלינו. כשראיתי את פגישותיו ההזויות עם קים ג’ונג און – חששתי שמחר בבקר אנו עלולים לחזות בפגישה כזו שלו עם רוחאני. והיו גישושים בכיוון הזה. וכשקראתי את “תכנית המאה” שלו ראיתי בה פתח חשוב להחלת ריבונות אבל גם הכרה במדינה פלשתינאית. התכנית גרמה ,לראשונה בהיסטוריה, לראש ממשלת ישראל להפקיד בידי נשיא אמריקאי מפות מוסכמות לנסיגה וגבולות המדינה הפלשתינאית. כל אחת מ”מתנות טראמפ” גרמה לי להרהר במחירה. כי ידוע שבין מדינות -אין מתנות חינם, רק אינטרסים. והיה ברור כי נתניהו ייאלץ לשלם טבין ותקילין עבור כל הטוב הזה בהסכמה לכל תכנית או גחמה של טראמפ. ברור היה שנתניהו לא יעז להגיד “לא” לטראמפ, גם משום הכרת הטובה, וגם בגלל הפחד, שמא יתהפך עלינו.
בטקס הענקת המתנה האחרונה ( ההסכם עם סודן, ממש ערב הבחירות בארה”ב) ניתן היה להבין ממה מפחד נתניהו. כגובה חובות קשוח שאל אותו טראמפ :”האם אתה חושב שג’ו הנמנמן היה משיג הסכם כזה? אני אינני חושב כך”. מחצית השנייה שחלפה בין השאלה לתשובה לא נגרמה בגלל השהיה דיגיטאלית בשיחת הזום. נתניהו נראה לשבריר שניה המום מהבוטות של גביית החובות הפומבית. הוא התעשת וחמק מהמלכודת כשאמר ” אנו מעריכים מאד תרומה לשלום מכל אחד באמריקה ומעריכים מאד את מה שאתה עשית”. טראמפ לא ניסה להסתיר את אכזבתו החמוצה מהתשובה הדיפלומטית. “ייפ”. הוא אמר ועיווה את פניו.
* * *
“תיק 1000 ” של נתניהו הוא תיק המתנות. אין כמעט ויכוח על העובדות. נתניהו ומשפחתו קיבלו מתנות יקרות ערך ממילצ’ן, פאקר, וגם מידידים אחרים. סיגרים ושמפניה ותכשיטים. התביעה טוענת שאלו הן מתנות אסורות. נתניהו אומר שמותר לקבל מתנות מחברים. יבוא בית המשפט ויכריע. אבל מעבר למישור הפלילי – מאליו מובן כי קבלת מתנות הופכת את המקבל לחייב למי שמרעיף עליו מתנות. ואם יבוא אחד מהנדיבים ויבקש משהו – יתקשה נתניהו לסרב. זה אולי שורש איסור קבלת מתנות על ידי עובדי מדינה. ואם זה המצב מול חבר עתיר הון – מול ראש מעצמה קריזיונר על אחת כמה וכמה. אנו זקוקים למתנות מאמריקה. קשה לנו להסתדר בעולם בלעדיהן, בלי הגיבוי בזירה הבינלאומית, בלי הכסף והיתרון האיכותי שהם מבטיחים לנו. ובלי המשקל העצום של ההכרה האמריקאית בירושלים, בגולן, ובהתיישבות. לא צריך ואי אפשר לסרב למתנות כאלו אבל אסור להתעלם מהחשבון שעלול להיות מוגש. ועם טראמפ אי אפשר היה לדעת מתי היה מוגש החשבון ומה היה עלול להיות גובהו.
וזו אולי אחת הסיבות היחידות שבעטין מותר שלא להתאבל יותר מדי על מפלתו של טראמפ . בתקופת כהונה שנייה נשיא אמריקאי אינו תלוי עוד בבוחריו, כי ממילא לא יוכל לשוב ולהיבחר. ואם טראמפ לא היה תלוי עוד באוונגליסטים תומכי ישראל ובתרומות משפחת אדלסון – טראמפ של תקופת כהונה שניה היה עלול להיות מסוכן מאד. אפשר שפרס נובל היה חשוב לו יותר מההתנחלויות. הסכנה הפוטנציאלית הזו מועצמת כשמבינים שנתניהו פשוט לא היה מסוגל לסרב לתכתיביו של מי שהוא “הידיד הגדול ביותר שקם לישראל בבית הלבן”.
אבל כשביידן הוא הנשיא – הסרט אחר לגמרי. אם יתעקש ג’ו ביידן ללכת בדרכי אובמה – יוכל נתניהו לסרב לו. לעמוד מולו כפי שידע לעמוד מול אובמה, לפחות בנושא האיראני. בענין הפלשתינאי נכנע נתניהו לאובמה ולקרי כמעט לכל רוחב החזית ורק הסרבנות הערבית הצילה אותנו מאסון. מ”מתווה קלינטון” או בדומה לו.
* * *
השועל, כך מספר לנו איזופוס (ובעקבותיו קרילוב) – חשק בענבי הכרם. אך האשכולות היו גבוהים מדי . “קרוב הפרי ונחת אין : קרוב לעין – רחוק משן” תרגם חנניה רייכמן. ולכן ניחם השועל את עצמו בלכתו משם :”אמנם מראה הפרי לא רע, אך באמת עודנו בוסר. אוי לאוכל אותו ענב : מיד תקהינה כל שיניו”.
תכופות זו נחמתו של מי שקצרה ידו. אבל במציאות הקשה שלנו צריך לפעמים למצוא נחמה. אפילו ספקולטיבית. ענבי טראמפ-של-הכהונה- השנייה היו עלולים להיות חמוצים מאד. צריך ודאי להצטער על הריבונות שהוחמצה אך לא טראמפ אשם בהחמצה הזו אלא נתניהו. 
כתבות נוספות
