בדרך כלל אנחנו מתלוננים על כך שאין שר שמשיב. הפעם נדמה לי שהיו צריכים להיות לפחות שני שרים שמשיבים – כאלה שחושבים שצריך להתנצל, וכאלה שחושבים שלא צריך להתנצל.
על כל פנים, מדינת ישראל עומדת בפני פרסום דוח ועדת-פלמר, ועוד טרם פרסומו הסתבר שהטורקים מנסים סחיטה באיומים. הם אומרים, פחות או יותר: אם לא תתנצלו, נתבע את חיילי צה”ל ומפקדיו בפני פורומים בין-לאומיים. אני מקווה שבדוח הזה האו”ם יהיה מה שפעם היינו אומרים כילדים – “ההוא מהאו”ם”, כלומר נייטרלי. אם האו”ם אכן יהיה נייטרלי – ואין לי ספק שהוא יכול להיות כזה בנסיבות מסוימות – אז כל מי שיבוא לדון בפרשת המשט בידיים נקיות, חייב לאשר כי הסגר הימי שהטילה מדינת ישראל על ה”חמאס” בעזה עולה בקנה אחד עם החוק הבין-לאומי, ולכן היה מותר לנו לעצור את האונייה. ואין לי ספק שמרגע שעלינו על האונייה – ובדין, ובצדק עלינו – ונתקלנו באלימות הרצחנית של פעילי הטרור במסווה של פעילי שלום, כשהם חמושים באלות ברזל, לא היתה לחיילי השייטת ברירה אלא להפעיל את נשקם.
איש אינו שמח על מותם של המחבלים באונייה, וישראל יכולה להביע צער על מותם, תוך שהיא מבהירה, כי אם בעתיד יהיו מחבלים דומים שירימו יד ומוטות ברזל על חיילי צה”ל, נראה שלא יצאו משם בחיים, וגם אז אני מוכן להביע צער על מותם. אבל בין לזה לבין התנצלות מול טורקיה המרחק עצום. בחלק הזה של העולם, חברי חברי הכנסת, התנצלות של מדינה ששלחה את צבאה להגן על זכותה לקיים סגר ימי נגד ארגון טרור רצחני – התנצלות כזאת מתפרשת ככניעה, ולא סתם כניעה אלא כניעה משפילה. זה לא כמו להתנצל בפני מי שדרכנו לו בטעות על הרגל בחשמלית בבזל, אם יש בבזל חשמלית; זה להפגין חולשה ולספוג השפלה בחלק העולם שבו רוצחים את האויב, אם הוא חלש, או לפחות מגיעים למסקנה שעם עוד קצת לחץ אפשר יהיה למחוק אותו.
חברי חברי הכנסת, כשז’בוטינסקי דיבר על קיר הברזל, הוא התכוון ליצירת מצב תודעתי כזה שיגרום לכל אויבינו להיות בטוחים שאין שום סיכוי לנצח אותו. התנצלות של ישראל בפני טורקיה תיצור פרצה מסוכנת בקיר הזה. חיילי צה”ל יתקשו להגן על המדינה אם לא ידעו שמדינת ישראל תתייצב מאחוריהם בכל עת, ולא תתנצל על הקרבתם, לא תירק בפרצופם; ואם מוכרחים התנצלות, אז בבקשה – שטורקיה תתנצל. תודה רבה.
כתבות נוספות
