הערבים מתים מצחוק
פרופ’ אריה אלדד
לפני שבוע כתבתי כאן על ההזיה הסיוטית הרודפת את “מפקדים למען ביטחון ישראל”: גוש הימין מנצח בבחירות. נתניהו, בעזרת שרי הביטחון והמשפטים מכריזים על סיפוח מיידי של שטחי יהודה ושומרון. אותם מפקדים בכירים בדימוס גייסו ממון רב והם משתפים את כל הציבור בדאגתם העמוקה. וגם כתבתי כי במדינות ערב , לאחר שקראו שם את תוכן מסע התעמולה הזה – נרשמה עלייה מסוימת בתמותה, כאשר בתעודות הפטירה צוין : מתו מצחוק.
זה מדאיג כמובן, כאשר הערבים מכירים את נתניהו טוב יותר מרוב אזרחי ישראל, מימין ומשמאל, ובכלל זה מומחים באסטרטגיה, מודיעין ומפקדים קרביים עזי נפש.
השבוע נוכחנו לאסוננו, בדוגמא נוספת להבנתם העמוקה של הערבים בנפשו של נתניהו. במהלך מהיר אחד השתלטו כמה מאות ערבים, בהנהגת הואקף של הר הבית, בתמיכת ירדן והרשות הפלשתינאית – על מתחם שער הרחמים. פרצו את המנעולים ושברו את הדלתות, הפרו צו סגירה של בית משפט ישראלי והפכו את המתחם ל”מסגד החמישי” בהר. שוטרי משטרת ישראל, המבחינים מיד כאשר יהודי מתכופף ונוטל גרגיר עפר מאדמת הר הבית ועוצרים אותו מיד, כדי לא להפר את “הסטאטוס קוו” – עמדו בחיבוק ידיים. אמנם לילה קודם עצרו כמה עשרות פעילים, אמנם למחרת עיכבו לחקירה את המופתי של הר הבית ( ושחררו אותו אחרי 5 שעות). אבל במבחן המעשה : כישלון מוחלט. האתר ההיסטורי והסמלי הזה בהר הבית, שער הרחמים הסתום בחומת הר הבית, זה השער שעל פי המסורות היהודיות הנוצריות והמוסלמיות יבוא דרכו המשיח – גם עליו השתלטו הערבים. הפרה של “הסטאטוס קוו”? הצחקתם את המשטרה, את השר הממונה עליה, ואת ראש הממשלה.
לערבים ברור כי ערב הבחירות נתניהו רוצה שקט. הוא יעשה כל מה שהוא יכול כדי למנוע גל מהומות בירושלים, העלול להתפשט ליישובים הערבים בישראל ואולי גם לעורר גל טרור חדש. אמנם נתניהו אינו אוהב את תדמית ההססן, הפחדן, שרק שלטונו חשוב לו והוא מוכן לוותר אפילו על “סלע קיומנו” כדי לשפר את סיכוייו לזכות בבחירות, אבל גם נתניהו יודע, והערבים מבינים זאת היטב, כי אם יפרצו מהומות הוא ימהר להיכנע כניעה משפילה, כמו בפרשת המגנומטרים. ונתניהו מעדיף כניעה שקטה על כניעה דרמטית . נתניהו יודע שהר הבית אינו מעניין את רוב אזרחי ישראל. שהם אינם מבינים את המשמעות של הויתור על הריבונות בהר, ואינם יודעים כי השליטה הערבית בהר הוא הסדק המאיים ביותר על “קיר הברזל”, תפיסת הביטחון הלאומי שלנו, הגורסת כי רק כאשר הערבים יתייאשו מתקוותם לנצח אותנו – יוכל להיות שלום. הערבים רואים כי ראש ממשלת ישראל, מן הימין, מוותר בלא קרב על הר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, והם בטוחים כי יצליחו, בעוד עשר שנים או מאה שנים – לגרש אותנו מכאן.
ה”סטאטוס קוו” הוא מפלטם של הפחדנים, חסרי השורשים, הבורים. אבל כל מי שלומד את ההיסטוריה של הר הבית , בשלושת אלפים השנים האחרונות ובחמישים השנים האחרונות יודע שבאמת אין דבר כזה בהר הבית, “סטאטוס קוו”. מהרגע שמוטה גור קבע “הר הבית בידינו” ודגל ישראל הונף בהר – היהודים בנסיגה רצופה והערבים הולכים ומתקדמים, צוברים עוד ריבונות ועוד שליטה ועוד שטחים . מאז הורה דיין להוריד את הדגל ומסר את המפתחות לידי הואקף – מדובר באלפי כניעות קטנות. המצב הולך ורע.
כששוחררה ירושלים בששת הימים היו 14 שומרים מטעם הואקף שהיה כפוף לממלכה ההאשמית בהר. מסגד אחד ( אל אקצה) במתחם כולו שנקרא “חראם א-שריף” . דיין הרשה לואקף להכפיל את מספר השומרים ולהעמידו על 28. זה מה שאישרה ממשלת אשכול לדיין כשדיווח, ממש אגב אורחא, “על העניין של המסגד” . היום מספרם של אנשי הואקף בהר עולה על אלף. ב-67 מי שהאציל סמכויות לואקף בהר הייתה ממשלת ישראל. היום הואקף כפוף , כאילו לא הייתה מלחמה וגרשנו מכאן את הירדנים, לממלכת ירדן ולרשות הפלשתינאית. בהסכם השלום עם ירדן העניקה לה ישראל “מעמד מיוחד” בהר. גם הסעודים ביקשו וקיבלו, וגם התורכים, כאשר רצינו לחזר ולרצות ולפייס אותם, אבל גם כאשר מערכת היחסים עם תורכיה התפוצצה, ולא שוקמה גם לאחר הכניעה המשפילה של נתניהו, הפיצויים וההתנצלות על “תקרית המרמרה” – לא מיהרה ישראל לסלק כל נוכחות ופעילות תורכית בעיר העתיקה ובהר הבית.
“איכה הייתה לזונה קריה נאמנה” קונן הנביא, ותיאר במדויק את ממשלת ישראל ומדיניותה בהר הבית. ישראל מוכרת את קודש הקודשים ההיסטורי של עם ישראל , תמורת אתנן מדיני זמני ומעוות, וגם כאשר ברור שהוא התפוגג – היא לא מסלקת מכאן את האויבים והשונאים הממשיכים לאנוס את הקדוש לנו מכל.
כ-1200 שנה, מאז הכיבוש המוסלמי ועד ששת הימים, ובניכוי מאה שנות שלטון הצלבנים בירושלים, היה בהר הבית רק מסגד אחד, אל אקצה בדרום ההר. המבנה המפואר שבנה החליף עבד אל מאלכ מעל אבן השתייה – לא היה מסגד מעולם. הוא אינו בנוי כמסגד, הוא מתומן, אינו פונה למכה, והוא נועד לסמל את שלטון החליפות במקום שבו ניצבו בתי המקדש שלנו. כששלטו כאן הנוצרים לא הייתה כמובן דריסת רגל למוסלמים בהר. שום מסגד. אבל גם לאחר שחזרו המוסלמים וכבשו את ירושלים היה בהר מסגד אחד בלבד.
עד ששת הימים. עד שלטון ישראל.
ומאז, בתהליך של סיפוח זוחל, הפכו הערבים גם את כיפת הסלע למקום תפילה, ולסמל הלאומי המרכזי שלהם. הם הכשירו בהר עוד שני מסגדים תת קרקעיים, אחד מתחת לאל אקצה ואחד בחלל העצום של “אורוות שלמה” תוך הרס מכוון ומסיבי של כל השרידים הארכיאולוגיים במקום. ראש הממשלה נתניהו , בקדנציה הראשונה שלו, ולאחר “מהומות מנהרת הכותל” הוא שהתיר לואקף להפוך אתר ארכיאולוגי והיסטורי זה למסגד הגדול ביותר בארץ. כל ממשלות ישראל וראשיהן, מימין ומשמאל, פשעו בהר הבית , אבל דווקא נתניהו שדיבר גבוהה-גבוהה על “סלע קיומנו” – הוא הגרוע מכולם. לחובתו נרשם ב1996 “מסגד מרואן” שהוקם ב”אורוות שלמה”, והשבוע – מסגד נוסף, החמישי בהר, במתחם שער הרחמים. בעבר פעלה במקום עמותה הקשורה לחמאס, שהקימה שם “מדרסה”, בית ספר ללימודי איסלם וטרור. בשנת 2005 סגר ראש ממשלת ישראל אריאל שרון בצו את המבנה העתיק, שהקיר המזרחי שלו הוא שער הרחמים האטום, וסילק ממנו את המחבלים. אבל השבוע, לנגד עינינו, ולאחר הכנות פומביות , ולאחר שהרחיבו בריש גלי את מועצת הואקף של הר הבית, וצרפו אליה עוד נציגים מהרשות הפלשתינאית – ארגנו את ההשתלטות: ירקו בפניה של מדינת ישראל, צפצפו על צו הממשלה והמנעולים, כמה מאות מוסלמים נכנסו, והכריזו גם על המבנה הזה כמסגד.
ב”ישראל היום” צוטטה תגובתו של נתניהו : “ראש הממשלה הנחה לאכוף את צו בית המשפט ללא פשרות. הדרג המדיני לא יאפשר להפוך את המקום למסגד”. עוד כמה ערבים מתו מצחוק .
כתבות נוספות
