הסרטן של מערכת הבריאות
פרופ’ אריה אלדד
צפיתי השבוע בתכנית “המקור” של רביב דרוקר בערוץ 10. בתכנית הופיע אלוף (מיל.) גיורא איילנד ודיבר על סרטן הערמונית שלקה בו.
הסיפור היה מסכת ארוכה של כשלים רפואיים, רשלנות, הזנחה, התעלמות, הצבת התועלת הכספית של הרופא המטפל וקופת החולים לפני טובת החולה, רשלנות ואדישות של משרד הבריאות בפיקוח והנחיה, וטיוח של חברי המועדון הרפואי את מחדלי חבריהם. כל אלו גרמו לאיחור קריטי באבחנה, טיפול שגוי וכושל, מסכת נוראה של כאבים, ופגיעות תפקודיות בלתי הפיכות.
גיורא איילנד לחם בחווה הסינית, באנטבה, ובמלחמת לבנון הראשונה, שדות קרב שדרשו אומץ לב נדיר מול האויב. הכרתי בצה”ל מפקדי שדה אמיצים רבים, אך לצערי רבים מהם לא גילו אומץ דומה בחייהם האזרחיים. אבל האזרח איילנד מפגין היום גבורה ואומץ מדהימים ממש, כשהוא מוכן לחשוף בפני הציבור את הסבל העובר עליו יום יום. את התוצאות הנוראות של הטיפול שעבר , כולל חוסר התפקוד המיני שרוב הגברים שעברו כריתת ערמונית מתביישים להודות בו. אבל איילנד לא בא לתכנית כדי לשתף אותנו בייסוריו וכדי שנרחם עליו, אלא כדי לפרוס בפנינו את ממצאי התחקיר האנליטי שערך בפרשת האבחון והטיפול בסרטן שלו, מתוך תקווה כי כל הגברים בני יותר מחמישים ייחשפו למידע הזה, ילמדו את לקחיו, וינהגו אחרת אם חלילה יחלו בסרטן הערמונית, המחלה הממארת השכיחה ביותר בקרב גברים. איילנד מבקש להפיץ ברבים את מסמך התחקיר שלו ובאמצעותו למנף את מחלתו והסבל שהוא עבר ועובר ולהפוך אותם לכלי לתיקון מערכת הבריאות החולה מאד. להיטיב עם הרבים.
אני רופא. וצפיתי בתכנית בעיניים של רופא. וכתב האישום הקשה של איילנד הופנה גם כלפי וכלפי עמיתי למקצוע. וכרופא אני מבקש להודיע ברבים ולהודות באשמה: גיורא איילנד צודק.
אינני אורולוג או אונקולוג. אין לי ידע רפואי מעודכן ונרחב בסרטן הערמונית. איילנד, שחקר את הנושא ולמד כל מקור מידע זמין, יודע היום על המחלה הזאת יותר ממני. אבל התופעות שהוא מצביע עליהם, חולאי המערכת, הליקויים בשגגה או בזדון – מוכרים לי היטב.
בשנת 1994 הקמתי בבית החולים הדסה עין כרם את יחידת הכוויות המתקדמת ביותר בארץ. לאחר שביקרתי ביחידות הכוויות הטובות ביותר בעולם, ולאחר שהתמחיתי במשך שנה באחת מהן, ידעתי בדיוק למה אנו זקוקים: חדר ניתוח מובנה בתוך היחידה, מערכות מיזוג אויר ייעודיות, בידוד נגד זיהומים, מקלחות מיוחדות המצוידות גם בכל הדרוש לטיפול תחת הרדמה ותקן לרופא מרדים כדי להפוך את החלפת החבישות היומית, הכרוכה בייסורי תופת למשהו אנושי. השתתפתי בגיוס התרומות הדרושות וליוויתי אישית כל קיר שהוקם וכל שקע חשמלי שהותקן. התמקחתי על תקנים ולימדתי את האחיות והמתמחים הצעירים כל מה שידעתי. התוצאות שהשגנו בהצלת חיים של נפגעי כוויות נרחבות ביותר, בהשתלות ובטיפול ההמשכי, במניעת זיהומים, ובטיפול בכאב – היו מצוינות, בכל קנה מידה עולמי.
כעבור שנתיים עזבתי את יחידת הכוויות וחזרתי לצה”ל , ללשכת קצין הרפואה הראשי . ימים אחדים לאחר צאתי סגר בית החולים את יחידת הכוויות המפוארת שלי, ותוך זמן קצר הפך אותה ליחידה לכירורגיה אסטטית, בה אושפזו אלו שהגיעו למחלקה לכירורגיה פלסטית לקיצור אף או הגדלת חזה. בניגוד לנפגעי הכוויות – שעלו לבית החולים ממון רב – הלקוחות של הכירורגיה האסטטית הפרטית הזרימו הרבה כסף לכיסי המנתחים ולבית החולים. חברי הפלסטיקאים העדיפו את הרווחים ובית החולים העדיף הכנסות על הוצאות , גם במחיר חיי נפגעי הכוויות ואיכות הטיפול בהם. גם בתי החולים הגדולים האחרים בארץ נמנעו מלהקים יחידות ייעודיות לטיפול נמרץ בכוויות, למעט בית החולים שיבא שהמשיך לקיים יחידה כזאת חרף ההוצאות הכבדות. בתי החולים האחרים טיפלו בכוויות החמורות ביותר בתוך היחידה לטיפול נמרץ כללי – ולא ביחידה ייעודית, כפי שיש בעולם הרפואה המערבי. זה אמנם חוסך הרבה כסף, אבל גם מכפיל את שיעורי התמותה של נפגעי הכוויות ומגדיל את שכיחות הזיהומים החמורים בקרב שאר המאושפזים באותן יחידות. משרד הבריאות גילה אזלת יד מדהימה ולא כפה על בתי החולים סטנדרטים נכונים לטיפול, לא הציג תקני כוח אדם מחייבים למחלקות הללו, והתעלם מהנתונים לגבי שיעורי התחלואה והתמותה שהוצגו בפניהם. כאשר בבתי חולים מתו נפגעי כוויות שניתן היה להצילם, בגלל טיפול גרוע או רשלני, נמנעו רוב הרופאים הבכירים מלכתוב חוות דעת משפטיות. ואחרים העדיפו שלא לצאת נגד הנהלות בתי החולים שלהם ולהוקיע את המחדלים.
נקודה חשובה שהעלה גיורא איילנד בעדותו נגעה ברמת האמון שאנו רוחשים לרפואה הציבורית. איילנד אמר שמרגע שהתבסס החשד שהוא סובל מסרטן הוא בחר ברפואה הפרטית מתוך הנחה שכך יזכה טיפול טוב יותר. בדיעבד הוא יודע שטעה. הרפואה הציבורית היתה עשויה להציג בפניו את חלופות הטיפול ביתר הצלחה, בלי הטייה של שיקולי רווח כספי של רופא הממליץ על ניתוח וגם מבצע אותו. אבל חוסר האמון ברפואה הציבורית מלווה רבים מאיתנו וגורם לנו להעדיף רפואה פרטית גם כשאינה דרושה, או במקרים רעים ממש – מזיקה. תשמעו סיפור:
יחידת הכוויות שלי בעין כרם היתה בשעתה – בלי להצטנע – היחידה הטובה בארץ. והייתי – בלי להצטנע – המנתח הפלסטי היחיד בארץ שעסק רק בכוויות. לא בשום תחום אחר של הכירורגיה הפלסטית. וכעיקרון : תמיד סירבתי לקבל תשלום מחולים הנתונים לטיפולי. יום אחד הגיע זוג חרדי צעיר עם תינוקם שנפגע מכוויות מים רותחים. לאחר ימים אחדים , כשהתבהרה חומרת הפגיעה, הודעתי להורים שיש צורך לנתח את התינוק ולבצע השתלת עור. הם ביקשו להתייעץ עם הרב שלהם, חזרו אלי ואמרו שהרב מבקש לדעת מי המנתח. הודעתי להם שאבצע את הניתוח בעצמי, כפי שאני עושה בכל נפגעי הכוויות בבית החולים. הם ביקשו לשוב ולהיוועץ ברב, וחזרו אלי עם פסיקתו : בסדר, אבל רק באופן פרטי, תמורת תשלום. הודעתי להם שעד אותו יום לא קיבלתי כסף מהחולים שלי ואין לי שום כוונה שהם יהיו הראשונים. אני אנתח, אבל אינני מקבל תשלום פרטי. טלפנו שוב לרב שלהם ופסיקתו הפעם היתה – לעבור לבית חולים אחר, מקום בו המנתח מסכים לטפל בהם באפן פרטי.
זוהי כמובן דוגמא קיצונית לאי האימון שרוחשים חולים ויועציהם לרפואה הציבורית. אי אימון שגורם להם לעיתים לבחור בטיפול פחות טוב. אבל משרד הבריאות וקופות החולים הרוויחו ביושר את אי האמון הזה. טכנולוגיות אבחון מתקדמות ומדויקות קיימות כבר היום בסל הבריאות אבל הקופות יעדיפו להפנות לטכנולוגיות זולות יותר ולא יציגו בפני החולים את האפשרות הטובה ביותר. משרד הבריאות נמנע לעיתים מהכתבת קווים מנחים מחייבים בתחומים מסוימים כדי לא להתקוטט עם הרופאים בעלי העניין. בחולשתו זו של המשרד נתקלתי שוב ושוב כשכיהנתי כחבר כנסת בועדת העבודה הרווחה והבריאות ועסקתי בעיקר בחקיקה בנושאי בריאות או בפיקוח אחר מעשיו ומחדליו של המיניסטריון. את אחד הדיונים הללו סיכמתי פעם בקביעה כי אני מקווה שמשרד הבריאות הוא המשרד הממשלתי הגרוע ביותר, כי אם יש משרדים גרועים ממנו – מדינת ישראל בצרות.
כתבות נוספות
