הסטירה מהאדמו”ר.
פרופ’ אריה אלדד
מאבי ע”ה שמעתי סיפור על אחד מאדמו”רים הידועים במזרח אירופה שגונבה שמועה לאוזניו שאחד מחסידיו לא הקפיד באחת המצוות. זימן הרב את החסיד אליו ובלי הקדמות מיותרות העניק לו סטירת לחי מצלצלת. החסיד הנדהם ביקש לדעת במה חטא. הסביר לו הרב שמרננים עליו שעשה כך וכך, וגם כהנה וכהנה. “אבל זה לא נכון,רבי!” זעק החסיד. “חסר לך שזה עוד היה נכון” ” ענה לו. “די בכך שמספרים עליך”.
אז עוד לפני שהיועץ המשפטי לממשלה קיבל לידיו את חומרי החקירה והחל בשרשרת הבדיקות והדיונים והשימועים – כבר ברור שמגיעה לנתניהו סטירת לחי ציבורית. כי מרננים עליו שלקח שוחד. ורק עוד חסר לנו שזה יהיה נכון, חלילה.
משהו עמוק מסתתר מאחורי הבדיחה הזאת. יש בה תביעה מוסרית מכל אדם להיות נקי אפילו מאבק של חשד. אבל כידוע – בחיים זה לא ככה. יכול אדם להיות ישר כסרגל אבל אם מי מאויביו יעליל עליו עלילה – כבר הוטל בו לפחות ספק . ולך תמצא אדם שאין לו אויבים.
ואם קשה למצוא סתם אדם כזה – ראש ממשלה על אחת כמה וכמה. בעבר אמנם זכינו לכמה מנהיגים שאף כי היו להם אויבים ויריבים רבים, לא העלה איש על דעתו לפקפק בניקיון כפיהם. אבל בעשרים וחמש השנים האחרונות היו כל ראשי הממשלות שלנו, מי פחות ומי יותר – חשודים על טוהר המידות.
ובכל זאת – עשינו כנראה משהו רע במיוחד כדי שניענש בראש ממשלה שהמשטרה טוענת שיש בידה די חומר ראיות כדי להאשימו בלקיחת שוחד בשתי פרשות שונות. בתיק “המתנות” ובתיק המגעים עם מו”ל ידיעות אחרונות נוני מוזס . ואי אפשר לקבל את הטיעון שחוקרי המשטרה והמפכ”ל הם אנשי שמאל שקשרו להפיל את נתניהו.
אינני יודע כמובן מה יחליט היועץ המשפטי לממשלה בשתי הפרשיות הללו. אבל די לי בכך שראש ממשלה, היודע היטב כי אסור לו לקבל מתנות – ממשיך לקבל אותן בנימוק שאלו הן “מתנות מחברים”. ראש ממשלה המקבל אספקה שוטפת של סיגרים יקרי ערך מאיש עסקים שיש לו אינטרסים כלכליים בארץ, ואשר לראש הממשלה יש השפעה עליהם, מציב עצמו בהכרח במצב של ניגוד עניינים. ולכן אסור לראש ממשלה לקבל מתנות, גם מידידים. כך בפשטות.
פרשיית “ידיעות אחרונות” – “ישראל היום” מורכבת הרבה יותר. כיון שעסקאות “תן וקח” מסוג זה הן לחם חוקה של הפוליטיקה, ולא רק בארץ כמובן. העיתון “ישראל היום” הוקם כיון שנתניהו, והמחנה הלאומי כולו זכו ליחס לא הוגן בתקשורת הישראלית. שלדון אדלסון, ביקש לשנות את מפת התקשורת הישראלית הנוטה חזק שמאלה. והקים את “ישראל היום”. ולפיכך, אם זו הייתה מטרת הקמתו של העיתון, והוא אכן הצליח לפגוע אנושות בעיתונים כמו “ידיעות אחרונות”, ונוני מוזס המו”ל היה מוכן להעניק לנתניהו סיקור אוהד בעיתונו – לכאורה השיג “ישראל היום” את מטרתו, ותמורת שינוי הקו העוין של התקשורת לגיטימי להקטין את מספר גיליונות “ישראל היום” המחולקים חינם. אם יוגש בסופו של דבר כתב אישום באשמת שוחד נגד נתניהו בפרשה זאת – תתקשה הפרקליטות להסביר מדוע לא יוגשו כתבי אישום נגד כל חברי הכנסת שקידמו את “חוק ישראל היום” וזכו לסיקור אוהד ב”ידיעות אחרונות”. הסיפור כולו גם מאיר באור נורא את מדיניות המערכת של “ידיעות”. ודומה כי שום אדם ישר אינו רשאי לקרוא עוד אפילו ידיעה אחת או מאמר אחד בעיתון זה בלי לתהות אם זו עובדה חדשותית מדויקת, דעת הכותב או דעת כיסו של נוני מוזס. לכך מצטרפים כמובן הדברים שאמר השבוע עיתונאי “,הארץ” גידי וייץ, על מה שהתרחש במקום העבודה הקודם שלו (“ידיעות אחרונות”), וכיצד מחליט העיתון למנוע תחקירים וסיקור שלילי מאריאל שרון, אולמרט, מאיר שטרית ואביגדור ליברמן. יש עסקאות הנחשבות לגיטימיות לחלוטין בפוליטיקה. שר הביטחון ליברמן היה מבקר חריף מאד של נתניהו ומדיניותו. אך מהרגע שמונה לשר ביטחון – הוא הפך תומך נלהב שלו, ולא נשמעת ממנו מילת ביקורת. לטעמי אין הבדל רב בין שתי העסקאות. זו נבלה וזו טריפה. עבור “ידיעות אחרונות ” גניזת הביקורת נגד נתניהו אמורה הייתה להיעשות עבור כסף, ומבחינת ליברמן שינוי הקו נגד נתניהו ניתן תמורת כוח שלטוני. למה עסקה אחת נחשבת מושחתת עד כדי שוחד והשנייה – עסקה פוליטית לגיטימית? – רק למשפטנים ולעיתונאים פתרונים. ציבורית זה היינו הך.
אבל נשוב לרגע קט לפרשיית המתנות. זוהי פרשייה מכוערת של פגיעה – אפילו למראית עין – בטוהר המידות, ולכן זוהי שחיתות, לפחות בהיבט הציבורי שלה. אבל כדי להפוך אותה לאשמת שוחד פלילית יש צורך בעוד כמה דברים. יש צורך להוכיח את “היסוד הנפשי”, שהנותן ידע היטב מדוע הוא נותן , והמקבל הבין את הרמז וידע מדוע זכה למתנות יקרות אלו. ורצוי גם להוכיח מה נתן ראש הממשלה תמורת הסיגרים, השמפניה, התכשיטים והבגדים. המשטרה טוענת כי אחת ההוכחות לשוחד המצויה בידה היא עדותו של שר האוצר לשעבר יאיר לפיד, המעיד כי נתניהו ניסה להשיב למילצ’ן כגמולו הטוב באמצעות “חוק מילצ’ן”, שעיקרו פטור מדיווח ומתשלום מס במשך עשר שנים לעולים או תושבים חוזרים.
נתניהו אינו שוטה. אין לי כל ספק שמעולם לא בא אל שר האוצר שלו – ויריבו הפוליטי – יאיר לפיד, ואמר לו כי הוא מעונין בחקיקת “חוק מילצ’ן” משום שהוא מקבל ממנו סיגרים ושמפניה. לפיד אמר : “בעקבות חקירת תיק 1000 פנתה אליי המשטרה וביקשה ממני למסור עדות על תקופתי במשרד האוצר. כמו כל אזרח שומר חוק במדינת ישראל, מסרתי עדות קצרה שנגעה לניסיון להרחיב את ‘חוק מילצ’ן’ ל-20 שנה, אדגיש שלמרות כל הלחצים סירבתי להעביר את החוק. ”
קשה להבין מדוע איש המניף את דגל המלחמה בשחיתות כמו יאיר לפיד לא מיהר למשטרה להודיע על חשד לעסקת שוחד ברגע שראש הממשלה ביקש ממנו להרחיב את “חוק מילצ’ן”. האם לא ידע כי לידידו מילצ’ן אינטרסים ויוזמות עסקיות שונות בארץ? אי אפשר להשתחרר מהתחושה שמדובר בניסיון נקמה על כך שנתניהו פיטר את לפיד מכהונתו, ומהידיעה שלפיד ירוויח מהעמדת נתניהו לדין. שני מניעים חזקים אלו מעמידים בספק את מהימנות עדותו. הוא אינו עד אובייקטיבי אלא בעל עניין. הפרשנות שלו לרצונו של נתניהו להאריך את הפטור ממס לעשרים שנה תעמוד ודאי מול הפרשנות של נתניהו ועורכי דינו שיבואו ויטענו כי קיוו שבעזרת חוק כזה יעודדו עלייה או חזרה לארץ של בעלי הון יהודים רבים, ומאות, אולי אלפים, נהנו ממנו. יהיה זה קשה, אולי בלתי אפשרי, להוכיח “יסוד נפשי” של עסקת שוחד באמצעות העדות הזאת אבל את “היסוד הנפשי” העומד מאחורי עדותו של לפיד היא בודאי חושפת. אצה לו הדרך לשלטון.
כתבות נוספות
