הנצח החרב והבושה.
פרופ’ אריה אלדד
“שני הצדדים אינם מעוניינים בהסלמה”. אמרו הכתבים. בשעה ששורות אלו נכתבות עדיין לא ברור אם ההתלקחות האחרונה בדרום תסתיים בכמה עשרות פצמ”רים ורקטות ומהלומות תגובה של חיל האויר, בלי הרבה נפגעים, או שכתוצאה מפגיעה בנפש תיאלץ ממשלת ישראל להורות לצה”ל לצאת ל”מבצע” נוסף.
שלוש עשרה שנים חלפו מאז “ההתנתקות”. כשאריאל שרון הבטיח “שיפור במצב הביטחוני הכלכלי והמדיני” כתוצאה מהנסיגה החד צדדית מהרצועה, גרוש אלפי המתיישבים והריסת עשרים יישובים פורחים. המצב הביטחוני אכן השתנה במהירות, אבל לרעה. שרון הבטיח שאחרי ההתנתקות לא יהיה צורך בשתי חטיבות בעזה. לא רק שלא נגרעו חטיבות מהגזרה – לעיתים היה צורך בתוספת של אוגדות. רצועת עזה הפכה לבסיס טרור ענק. גלעד שליט נחטף ובהעדר אחיזה מודיעינית בשטח לא הצליח צה”ל לאתרו בכל שנות שביו , עד אשר התקפל נתניהו ושחרר אלף רוצחים. החמאס שהשתלט על הרצועה שנתיים לאחר ההתנתקות וכתוצאה ישירה שלה ( כי ביהודה ובשומרון בהם שולט צה”ל – לא היה לו סיכוי), פתח במבצע הברחות נשק אדיר, במנהרות ממצריים, והקים תעשיית רקטות שטווחן הלך וגדל, עד שבסבבים האחרונים הגיעו הרקטות מעזה לתל אביב , לנתב”ג ולירושלים. השיפור בטווחי הרקטות ומשקל הראש הקרבי הוא שיפור מובהק שהושג הודות להתנתקות. “המצב הביטחוני המשופר” לאחר הנסיגה אילץ את מדינת ישראל לצאת מעת לעת למבצעים שיכו בחמאס ושאר ארגוני הטרור, כדי להשיב את ההרתעה שאבדה עם הנסיגה. כך יצאה ישראל למבצע “גשם ראשון” ואחריו “גשמי קיץ” “ריח אורנים” “חורף חם” “אתגר כפול” עופרת יצוקה” “עמוד ענן” ו”צוק איתן”. המצב הכלכלי המשופר של ישראל ( כפי שהבטיח שרון) איפשר לה להוציא מיליארדים רבים במבצעים אלו, וגם לבניית מערכת “כיפת ברזל” , למערכת לאיתור מנהרות ולמכשול התת קרקעי. לאחרונה התבשרנו כי בשל השיפור הנפלא שהשיגה ישראל בעקבות הפשע של ההתנתקות היא נאלצת להקים גם מכשול ימי, שאין כדוגמתו בעולם. בין ששת הימים להתנתקות, במשך 37 שנים, נהרגו בעזה 230 אזרחים ישראלים. בשלוש עשרה השנים שחלפו מאז ההתנתקות נהרגו כמאה וחמישים ישראלים. אסור לעשות הנהלת חשבונות של המוות. אבל הצלחה אין כאן. ומה לגבי “האשראי המדיני” שהושג כתוצאה מההתנתקות? הוא החזיק מעמד בדיוק עד הילד הערבי הראשון שנהרג בעזה כשצה”ל השיב אש אל מקורות הירי. ואחר כך בא אובמה והלך האשראי.
אבל השמאל הישראלי – נטול בושה יותר מאי פעם – ממשיך לראות בהתנתקות הישג והצלחה. וכהוכחה נלעגת הם מביאים את הטיעון כי היישובים היהודים בחבל עזה ריתקו כוחות צבא גדולים להגנתם ואם היו קיימים היום היו מונעים מצה”ל את יכולת התגובה והתמרון במבצעי התגמול. האמת : כוחות צבא גדולים הרבה יותר נדרשים היום להגן על יישובי עוטף עזה. כי ככה זה בעולם. כשבורחים מהאויב – הוא מתקדם , ויישובים אחרים הופכים לקו העימות. “תארו לכם שהיינו צריכים היום להגן על גוש קטיף” אומרים בשמאל הישראלי. ואנו אומרים – אם מדינת ישראל לא היתה בורחת מחבל עזה לא היינו מגיעים כלל להשתלטות החמאס ולהידרדרות הביטחונית הקשה. לאיראן לא היתה שם דריסת רגל ולא כוחות קדומניים המופעלים על פי פקודתה כשהיא רוצה להקל את הלחץ מעליה בזירה הסורית. ועוד הוכחה “מוחצת” מביא השמאל לטיעוניו בשבח ההתנתקות “אין אף ישראלי שפוי שרוצה היום לחזור לעזה”. האמנם? שאלו את המתיישבים שגורשו מגוש קטיף, ואף שלאחר עשר שנים של סחבת והשפלות ותלאות ומגורי ארעי מרביתם כבר בנו בית קבע חדש – רובם היו קמים גם היום וחוזרים לבנות מחדש את הבית שגורשו ממנו. אבל השינויים שהתחוללו ברצועה מאז יציאת ישראל ממנה בהתנתקות הם כנראה בלתי הפיכים. או לפחות מקובלים ככאלה במציאות הפוליטית והמדינית. ממש כמו שהשינויים שחוללה ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון, ולמעלה מארבע מאות אלף המתיישבים – הם בלתי הפיכים. אפילו בשמאל כבר מבינים זאת היטב.
כשיורים עלינו פצמ”רים ורקטות מעזה גם השמאל ( לפחות חלקו הציוני) תומך במהלומה נגדית מוחצת. תומכי ההתנתקות ( חיים רמון כמשל) הם מראשי המתלהמים. הרי אריאל שרון הבטיח להחריב את עזה אם יעיזו לירות עלינו אפילו קסאם אחד אחרי ההתנתקות. “גם לנו יש תותחים” אמר. אבל הם מגלגלים עיניים ושואלים : ומה הלאה? הלנצח תאכל חרב? ( העלגים שבהם גם מסרסים את מה שאמר אבנר ליואב ושואלים “הלנצח נאכל חרב”?) מה האופק המדיני? מה התכנית המדינית?
הם, שהריעו בהתלהבות לשרון כשביצע את ההתנתקות, מטילים עתה על הממשלה את החובה לפתור מצב בלתי פתיר שנוצר כתוצאה ממנה. אינני פוטר חלילה את נתניהו מחלקו בהתנתקות. הרי שוב ושוב הצביע בכנסת בעד הפשע הזה, ורק ברגע האחרון, ממש לפני הביצוע, התפטר בבחינת “ידי לא שפכו את הדם”. אבל ידיו שפכו ועוד איך. לו היה מעיז להתייצב אז בראש אלו שכונו “המורדים” – היה מצליח למנוע את האסון. אבל היום אנו שומעים בתקשורת תושבים (גיבורים אמיתיים) מ”עוטף עזה” שברכו על ההתנתקות, תוהים מדוע אין הממשלה מצליחה לפתור את המצוקה ההומניטארית בעזה, לא מציגה לחמאס אופק של תקווה, לא הופכת אויב לאוהב.
ולא ברור מה נצחי יותר : החרב או חוסר הבושה. המלחמה בין יהודים וערבים בארץ ישראל או התמימות הממארת של אלו שאינם מבינים מה באמת רוצים הערבים. את ההתלקחות האחרונה פתחו “צעדות השיבה” , וכשדיווחו על הירי על יישובי העוטף הגדירו זאת דוברי החמאס ” פגיעה ביישובים הגזולים”. כי כן : כפר עזה, כרם שלום ושדרות הם בעיניהם אדמתם הגזולה. שום אי מלאכותי או הזרמת כספים אירופית לא תשנה זאת .
* * *
ועוד דבר אחד : בתחילת השבוע ידון סוף סוף בג”צ בעתירות שהוגשו לפני כ- 15 חודשים נגד “חוק ההסדרה” החוק שבא למנוע הרס בתים או יישובים יהודיים שנבנו על מה שהיה ידוע ביו”ש כאדמת מדינה, ונמצא לימים כאדמה בבעלות ערבית פרטית. כיון שכל עוד העתירות היו תלויות ועומדות לא יושם החוק – לא אצה הדרך לשופטי העליון. כזכור סרב היועמ”ש מנדלבליט להגן על החוק בבג”צ, הממשלה נאלצה לשכור עורך דין פרטי שיגן על עמדתה, ומנדלבליט כתב חוות דעת המסבירה מדוע “חוק ההסדרה” לטעמו אינו “חוקתי”. בשבוע האחרון גם התפרסמו צעדים מנהליים שהממשלה מבקשת להנהיג, שייתרו במקרים רבים את החוק. אבל כשם שאינני תולה תקוות בבג”צ ביחס לחוק ההסדרה, גם המעקפים שנסללו לאחרונה ייפסלו ודאי על ידו. בפברואר 2017 כתבתי מאמר שכותרתו היתה “קדימה, תפסלו”. ובו קריאה לבג”צ לא להסס ולפסול את חוק ההסדרה. לא שהם זקוקים לזירוז שלי. הטיעון היה, ועודנו , שפסילה כזאת תזרז את החקיקה החשובה באמת : חוק ההתגברות. כשיובהר שוב שבג”צ אינו מהסס לפסול חוקים המבטאים את רצונם של רוב אזרחי המדינה – יוטבו הסיכויים לחוקק את התיקון החשוב והאמיתי : חוק שיסדיר את יחסי הכוחות בין הכנסת שהיא הריבון – ובית המשפט.
כתבות נוספות
