המקצועות העתיקים בעולם
פרופ’ אריה אלדד
איננו יודעים מה היה העיתון הראשון בהיסטוריה. חוקרים מזהים מאפיינים ראשונים של עיתונים ב”אקטה דאורנה” ( “מעשי היום”), גליונות פפירוס שנתלו בשווקים ובמקומות ציבוריים ברומא לפני למעלה מאלפיים שנה. אך בהחלט סביר להניח כי גם בתרבות הציידים הלקטים הנודדים היו מי שהתמחו בהעברת ידיעות, רכילות עסיסית, מתכוני-ממותה וביקורת ציורי מערות. אלו היו אבותיהם של העיתונאים בימינו. וגם אם היו ניאנדרטלים – הגנום שלהם לא נכחד.
איננו יודעים גם מי היה הפוליטיקאי הראשון בהיסטוריה. יש אומרים שהיה זה הנחש מסיפור גן העדן.. בכל הכתבים העתיקים בולטת המיומנות הפוליטית של המנהיגים. מעלילות גלגמש בארם נהריים שלפני למעלה מארבעת אלפים שנה, מההירוגליפים המצריים ומסיפורי התנ”ך שלנו עולה כי המקצוע היה מבוסס היטב כבר בראשית תרבות האדם הכתובה. אין ספק כי המיומנויות הפוליטיות הללו הם שאפשרו את פעולתם של בני האדם בקבוצות ויצרו את ההיסטוריה האנושית. מדענים סבורים שהאדם הקדמון למד לדבר לפני כמיליון שנה, ומיד אחר כך למד לשקר, ולפיכך לא היתה כל מניעה שיהיה פוליטיקאי.
התלות של הפוליטיקה בעיתונות עתיקה מאד. מלכים טרחו לצוות את עבדיהם לחרוט את עלילותיהם בגרניט ושיש, לידיעת הציבור. גם משטרים טוטאליטריים מובהקים היו זקוקים לאהדת בני העם. לכאורה שלטה המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות בעשרות המיליונים בכוח הזרוע והפחד מפני המשטרה החשאית. אבל בלי פראבדה ואיזבסטיה לא היו המוני העמלים יודעים כמה טוב להם. ואף שהעמלים ידעו שבאיזבסטיה (“ידיעות”) אין פראבדה (“האמת”) ובפראבדה אין איזבסטיה – זה מה שהיה לקרוא בתור ללחם.
התחושה הציבורית היום היא שישראל שקועה במדמנת שחיתות של קשרים פסולים בין שלטון ועיתון, וגם כשמרבים לכתוב אצלנו על “האובססיה לתקשורת” של נתניהו שגרמה לו לנסות לשלוט בערוצי תקשורת שונים – בכל מחיר. הציבור בטוח שהוא יודע להבדיל בין טוב ורע. בין מושחת לנקי כפיים. טעות. הציבור פשוט כבר מזמן התרגל לשחיתות המובנית ביחסי התקשורת לשלטון ובמה שנחשב מקובל ולא פלילי בפוליטיקה.
הכול מסכימים כי אם ראש ממשלה מציע הטבות עסקיות מפליגות לבעל עיתון או אתר אינטרנט רב תפוצה תמורת סיקור אוהד – זהו שוחד. אינני יודע אם זה מה שהיה בין נתניהו לנוני מוזס או בינו לבין שאול אלוביץ. המשטרה תחקור, היועץ המשפטי לממשלה יחליט אם יש מקום לכתב אישום ובאיזו עבירה, ואם יגיעו הדברים לידי כך – השופטים יחרצו משפט. אין ספק כי מומו פילבר כעד מדינה יכול לספק לחוקרים חומרים מפלילים רבים. אבל אני מבקש לעסוק דוקא לא בפלילי אלא בכללי ההתנהגות “המקובלים” שבין השלטון לתקשורת.
יחסי “תן וקח” הם לחם חוקו של הקשר הזה. שר, ראש ממשלה או סתם פקיד בכיר או נבחר ציבור, המחזיק בידו מידע חסוי, ומוסר אותו לעיתונאי אפשר והוא עושה זאת בשם “זכות הציבור לדעת”, או כדי להשיג מטרה פוליטית מסויימת, לזעזע את הציבור או לתקן מערכת מקולקלת באמצעות חשיפתה לציבור. כי כבר נאמר ונכתב רבבות פעמים : אור השמש הוא אמצעי החיטוי החזק ביותר. אבל אפשר – ויש אומרים כי כך הוא ברוב המקרים – כי המידע נמסר לעיתונאי, מתוך הבנה ברורה , באמירה ברורה או מתוך הסכמה שבשתיקה , שהמידע נמסר תמורת סיקור אוהד, מלטף ומחמיא למדליף. העיתונאי הופך “בעל חוב” למוסר הידיעה. הוא יבליט את מעשיו הטובים של השר ויצניע את כישלונותיו , אולי אפילו את פשעיו של הפקיד או הנבחר. וכשאנו זוכרים כי עיתון המצטיין ב”חשיפות” שלו גם מוכר יותר עותקים וזוכה בהשפעה ציבורית גדולה יותר, מחיר המודעות על דפיו עולה, והמו”ל גורף את הרווחים – יש כאן כבר בפירוש עסקת “קבל מידע ששווה לך כסף – ותן סיקור מלטף”. ועסקאות כאלו אינן נדירות. ליתר דיוק – הן עומדות מאחורי רוב הכותרות בתקשורת המתגאות בכך שמדובר ב”חשיפה”, “כפי שהתפרסם אצלנו לראשונה” או “סקופ!”. ולא פחות ממה שאנו יכולים לקרוא מעל דפי עיתון מסוים – חשוב לבדוק גם מה איננו יכולים לקרוא בו, או למצוא רק כידיעה נידחת דחוקה בין מודעות האבל למכרזי משרד הביטחון לאספקת נקניקיות עוף. זוהי שחיתות ממוסדת. מקובלת.”נורמטיבית”. כך מתנהלים הדברים. בלעדיהם לא היה מה לקרוא בעיתונים.
אבל זהו רק היבט אחד של מתן שוחד וקבלתו שאנו רגילים אליו מקדמת דנא.
לא רק בקשרים בין העיתונות לפוליטיקאים שולטת השחיתות. גם בתוך המערכות הללו קיימים קשרים מושחתים, שוחד ממש, שאיננו מזדעזעים מהם רק כי התרגלנו. כי כך דרכו של עולם.
ניקח כדוגמא ראש מפלגת “ימין” קטנה. קטנה – אך תאבת שלטון. פוליטיקאי המכלה ימיו לריק באופוזיציה. לאופוזיציה תפקיד חשוב בדמוקרטיה. “נשרת את העם מהאופוזיציה” היה נוהג מנחם בגין לומר אחרי כל כישלון בבחירות (והיו לו שמונה הזדמנויות לומר זאת עד המהפך של 77). ובאמת : תפקיד האופוזיציה חשוב אבל בן אדם תופס את הפרינציפ אחרי פעמיים- שלוש. מיצה. עכשיו הוא רוצה נתח בשלטון. (“להשפיע” קוראים לזה אחרי שזה עובר את מכבסת המילים של התקינות הפוליטית). הוא יכול להמתין לבחירות הבאות – או לנסות עוד לפני כן להיות חלק מהקואליציה. וכיון שהוא מתחרה עם מפלגת השלטון על פלח בוחרים דומה – הוא יכול למשל להפוך לאופוזיציונר לוחמני במיוחד. למתוח ביקורת קטלנית על הממשלה ועל העומד בראשה. לחזור שוב ושוב על הטיעון שראש הממשלה אינו אלא סמרטוט רופס, שבוחריו כבר מבינים היטב עד כמה טעו כשהצביעו עבורו. ראש הממשלה יכול כמובן להתעלם ממנו, אבל אם הוא קורא סקרים ורואה איך תמיכת הציבור בו מתכרסמת והולכת והתמיכה ביריבו שבאופוזיציה הולכת וגדלה – הוא יכול להציע לו שוחד פוליטי. להציע לו להיות חבר בממשלתו, למשל, להיות שר ביטחון, ואפילו לא צריך להגיד שבתמורה שר הביטחון החדש יפסיק לתקוף את ראש הממשלה, ולמתוח ביקורת על מבנה עמוד השדרה שלו. במחי מינוי אחד – שהוא שוחד פוליטי לכל דבר ועניין – הוא יגנוז את ביקורתו.
יגידו האומרים – טוב, אלה הם כללי המשחק המקובלים בפוליטיקה. ואכן – הם צודקים. רק שהדבר היחיד המבדיל בין מתן כסף או טובות הנאה כשוחד, להענקת עמדת שליטה וכוח, שליטה בתקציבים גדולים וביצור מעמד פוליטי – ההבדל הוא רק במטבע המשמש לאתנן. ולכך שלשוחד פוליטי התרגלנו, ולשוחד במעטפות אנו מסרבים – בצדק כמובן – להתרגל. ההבדל אינו ערכי.
מי שעוד זוכר מהי כותרת המאמר ודאי מאוכזב, כי ציפה לקרוא מאמר על זנות, הידועה משום מה כ”מקצוע העתיק ביותר בעולם”. הייתי מתנצל, אבל במחשבה שנייה – הרי בדיוק על זה כתבתי.
כתבות נוספות
