הממלכתיות לא מתה

הממלכתיות לא מתה.
פרופ’ אריה אלדד

נשיא המדינה ריבלין נשא השבוע נאום בפתיחת מושב הכנסת. בנאומו מתח ביקורת קשה על אבדן הממלכתיות.
הנשיא ריבלין לא שכח כמובן להזכיר כי לפני עשור הוא עצמו מתח ביקורת על בית המשפט העליון ונשיאו אהרן ברק, ואמר כי המהפכה החוקתית שחולל הייתה בבחינת הפיכה. לא פחות. הנשיא הבהיר היטב מה ההבדל בין מהפכה, תהליך הצומח מלמטה, מתוך העם, בהתקוממות עממית המטפסת ומשפיעה על הצמרת, ובין הפיכה, שהיא השתלטות כוחנית, מלמעלה, מן הצמרת, מהעילית השלטונית , הצבאית, או הפוליטית, על מוסדות השלטון . על דעת ההבדל בין הפיכה למהפכה ולא היסס הנשיא להאשים את בית המשפט העליון בניסיון לביצוע הפיכה.
אך היום, קונן הנשיא בנאומו – מתרחש לעינינו תהליך שהוא תנועת הנגד של המטוטלת ההיסטורית, ועתה אנו עדים להפיכה שנייה. הפעם שלטון הרוב הוא השליט הבלעדי. והמציאות היא “הכול פוליטי”. תמה הממלכתיות מן הארץ, ואחרינו המבול.
אכן דברים כדרבנות. אך אם בהיסטוריה עסקינן חשוב לבחון מה ארע להפיכה החוקתית אותה תקף ריבלין. מאז חקיקת חוקי היסוד “כבוד האדם וחירותו” וחוק יסוד “חופש העיסוק” בשנת 1992 , ועד שנת 2006 , בעת שריבלין מתח ביקורת קשה על ההפיכה החוקתית ביטל בג”צ 5 חוקים או סעיפי חוק. 5 חוקים ב-17 שנים. וגם בכך די היה להבנתו של ריבלין להוכיח כי בית המשפט העליון הפר את האיזונים בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת. ומה קרה מאז? האם נסוגה המערכת המשפטית ? חזרה בה מניסיון ההשתלטות על מוסדות הדמוקרטיה הישראלית? ובכן מסתבר שהמצב הפוך ממש. בעשור האחרון ביטל בג”צ עשרה חוקים שחוקקה הכנסת. ריבלין אמנם מתח ביקורת חמורה לפני עשור – אך בית המשפט העליון התעלם ממנה ועשה ככל העולה על רוחו, על פי פרשנותו את החוק, ולא על פי רצון העם המתבטא בחוקים שמחוקקת הכנסת. קצב ביטול החוקים בשנים האחרונות גדל פי שלושה ויותר.
ולפיכך, וכיון שבית המשפט לא קיבל את הביקורת הציבורית, והמשיך במהלך ההפיכה הכוחנית שלו – חייבת הייתה, להופיע תנועת הנגד של המטוטלת, לתיקון העיוות האנטי דמוקראטי הזה. הפיכת-נגד כזו היא צעד דמוקראטי מובהק, לביטול הפיכה משפטית כוחנית. אך משהחלה הכנסת לדון בחוקים שיגבילו את השתלטות בג”צ על הדמוקרטיה – זעק ריבלין :”הפיכה פוליטית”. “הכול פוליטי”. את הביקורת שהוא עצמו מתח על בית המשפט העליון הגדיר ריבלין, בצניעות רבה כ”ניסיון אחראי ואמיץ להגדיר אחרי שנים את הפריצה ביחסים שבין הרשות המחוקקת והשופטת, לתחום את הביקורת השיפוטית, לשאול שאלות על מנגנון המינויים, לחתור להרכב שופטים מגוון ומייצג יותר”. לעומת זאת את תנועת המטוטלת לכיוון השני הגדיר הנשיא בנאומו כ”ניסיון להלך אימים על בית המשפט, להחליש אותו כמוסד ולהזמין בפועל את הציבור לערער על סמכותו והכרעותיו”. האם לא עלה על דעתו של הנשיא כי העובדה שבית המשפט העליון צפצף על הניסיון האחראי והאמיץ שלו, שילש את קצב ביטול החוקים, הותיר באפלה ימי-ביניימית את מנגנון הסינון המוקדם למועמדים למשרות שיפוט, והצליח במאמציו שלא לשנות באופן מהותי את הרכב בית המשפט – לא הותירה ברירה זולת הפיכה שכנגד?
אבל לא רק ביחס לבית המשפט קבע הנשיא ריבלין כי בימינו “הכול פוליטי”. הוא מקונן על כך שהשלטון מאשים את כל מרכיבי הדמוקרטיה שלנו כי הם “פוליטיים”, כלומר – מתנגדים לממשלה ולעומד בראשה מטעמים פוליטיים. כך מאשימים, קבע ריבלין בנאומו, כי התקשורת פוליטית, וגם המוסדות הדמוקרטיים כולם, מהפקידות המקצועית ועד למבקר המדינה, כוחות הביטחון ואפילו צה”ל. “הממלכתיות מתה”. סיכם הנשיא את הפסקה הקודרת הזאת בנאומו.
האמנם?
אין ספק : ראש הממשלה ושריו , וגם אחדים מחברי הכנסת, מאשימים מידי פעם את כל הגורמים הללו ועוד רבים אחרים בנטיות פוליטיות שמאלניות או ברדיפה פוליטית. רק בדבר אחד טועה הנשיא : אין בכך כל חדש. תמיד היה כך. והממלכתיות – אם לא מתה עד היום , לא תמות גם עכשיו. מעולם לא הייתה לנו תקופה שהממלכתיות לא הייתה צבועה בצבעים פוליטיים עזים.
היא לא מתה כאשר התנאי לקידום בצבא בימי בן גוריון היה חברות במפלגת השלטון מפא”י. לאריאל שרון היה קל לזכור מתי זכה בדרגת אל”מ. כל שהיה עליו לעשות הוא להציץ בתאריך הרשום בפנקס החבר שלו במפא”י. אם לא היה מצטרף – לא היה מקודם. אך אותו שרון ממש לא האריך את כהונתו של הרמטכ”ל יעלון ערב ההתנתקות, ומינה את דן חלוץ במקומו, ובכך הביא עלינו את הכישלון של מלחמת לבנון השנייה – והכול מטעמים פוליטיים.לא משום שחשב שחלוץ יהיה רמטכ”ל טוב יותר אלא משום שחשש ( לשווא) שיעלון יסרב לבצע את ההתנתקות. אך הממלכתיות לא מתה למרות שהרמטכ”ל הואשם בנטייה “פוליטית”. ומי שמכיר את הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה ערב מלחמת ששת הימים מבין כי הכול, אבל הכול, היה אז “פוליטי”. ובן גוריון שיגר את הרקטה הישראלית הראשונה “שביט 2” ערב בחירות ומנחם בגין הואשם כי השמיד את הכור בעיראק כתעמולת בחירות – והממלכתיות לא מתה. והתקשורת? זו תמיד הייתה “פוליטית”. “דבר” “על המשמר” קול העם” חרות” “הבקר” “המודיע” “שערים” – כולם היו עיתונים מפלגתיים ממש. “הארץ” תמיד היה שמאל קיצוני אם כי רק בשנים האחרונות הפך להיות אנטי ציוני ממש. ו”ישראל היום” היה, עד לאחרונה לפחות, מצדד נלהב בכל מה שעשה נתניהו. אז אם השלטון מאשים את “התקשורת” שהיא נגדו מטעמים “פוליטיים” הוא צודק, והוא טועה, אבל תמיד היה כך. הממלכתיות לא מתה גם כשעיתון בישראל פרסם תמונות שהוכיחו כי השב”כ חיסל מחבלים שנשבו חיים בקו 300. והיא לא מתה, גם כאשר היועץ המשפטי לממשלה הוחלף בחיפזון בידי הממשלה כי סרב להגן עליה באותה פרשה. גם אז תקפו ראש הממשלה (בזמן האירוע) שמיר וראש הממשלה (בעת התפוצצות הפרשה) פרס את היועץ המשפטי לממשלה זמיר. והאם כבר שכחנו איך האשים אולמרט את מבקר המדינה ואת פרקליט המדינה ברדיפה פוליטית נגדו? והממלכתיות לא מתה. האם המתקפה של נתניהו על המפכ”ל אלשייך והאשמתו ברדיפה פוליטית היא יותר או פחות “פוליטית” מהדחת מפכ”ל המשטרה הרצל שפיר בידי שר הפנים יוסף בורג משום שהעז לחקור שחיתות לכאורה במוסדות המפד”ל? הכול פוליטי. תמיד היה כך. לעולם יהיה. אבל הממלכתיות חזקה מכל אלו. היא לא מתה.
אין לי ספק כי נשיא המדינה חושש לגורלם של המוסדות הדמוקרטיים שלנו. אך אי אפשר להשתחרר גם מההרגשה כי גם לנשיא ריבלין יש חשבון פוליטי פתוח, ומוצדק, עם ראש הממשלה שניסה בכל כוחו להכשיל את בחירתו. כי הכול פוליטי.