המחנה 
הדיקטטורי
פרופ’ אריה אלדד
הסטריאוטיפים המקובלים מציירים את הימין כנגוע בגזענות ואת השמאל כמתנשא. האמת היא שההתנשאות אינה אלא סוג של גזענות.
הרשת ויפי הנפש משמאל התנפלו השבוע על ירון לונדון שאמר “הערבים הם פראי אדם. הם רוצחים גם את עצמם.” וזו, על פי כל כללי התקינות הפוליטית אמירה מכלילה וגזענית. תאגיד השידור תבע ממנו להתנצל עד חצות היום למחרת. הוא התנצל וניצל מפיטורין, והם הסתפקו בנזיפה (שחשפה התנשאות נתעבת על קשישים) בנוסח של “מדובר באמירה אומללה של פרובוקטור ‘עול ימים’ ולא של אושיית תרבות”. כאילו אמרו – אל תתייחסו ברצינות לדבריו של הזקן הזה. הוא כבר אינו יודע מה פיו מדבר.
הנוזפים אינם טובים מהננזף. אבל בהתנצלותו המיר לונדון את הגזענות האותנטית ב”גזענות של ציפייה נמוכה” הנובעת מהתנשאות. הוא הסביר: “טענתי כי יהודי אינו משתומם על כך שערבי רוצח יהודי. לעומת זאת, מתוך תפיסתו את עצמו כבן לעם נעלה מבחינה מוסרית, הוא מתקשה להשלים עם העובדה שמקרב בני עמו יצא רוצח נתעב. ”
ירון לונדון הראשון. זה שאמר שהערבים פראי אדם הרוצחים זה את זה – דיבר אמת. נכון, לא כל הערבים . אבל בצדק אמר לונדון כי כשאנו מתבוננים סביבנו אנו רואים חברות ערביות שלמות העוסקות כבר מאות שנים בטבח הדדי. 1300 שנה שוחטים הסונים את השיעים והשיעים טובחים בסונים. עשרות מיליונים. וכמובן – וזאת לא העז לונדון לומר בדברי התנצלותו – לא רק בארצות השכנות. רוב מעשי הרצח במדינת ישראל הם של ערבים הרוצחים ערבים. אף שהם מהווים רק 20% מהאוכלוסיה הם מהווים למעלה ממחצית הפושעים הכלואים בארץ לאחר שהורשעו במעשי פשע חמור, אלים. הם מהווים כ40% מההרוגים בתאונות דרכים ובקבוצות הגיל הצעירות – אפילו יותר. ובכל זאת : אסור להגיד : “הערבים נוסעים כמו משוגעים” כי זו הכללה גזענית . וכשמציגים את הנתונים הללו כדי להעיד על אופי חברתי מסוים נתקלים מיד בגל הקלישאות הנתעב של התקינות הפוליטית: “לא מדובר באוכלוסיה אלימה אלא באוכלוסיה מוחלשת, מדוכאת, כבושה, מנוצלת”. גם העובדה שהאלימות הרצחנית היא גם המציאות בכל רחבי העולם הערבי – לא מחייבת את התקינים-פוליטית לבחינה עצמית. אך אין הם מבינים, אותם תקינים פוליטית, כי ההתנשאות הזו שלהם, גם תוך הכאה על חטא מדומה של ניצול וכיבוש – אינה אלא התנשאות גזענית פשוטה.
ולא רק כלפי הערבים כמובן. השבוע הרבינו לעסוק באיזו פליטת פה של רם בן ברק, ח”כ מ”כחול לבן”, מי שהיה פעם המשנה לראש המוסד, שאמר “אתה רוצה לקרוא לזה ימין ושמאל? תקרא לזה ימין ושמאל. אתה רוצה לקרוא לזה שחור ולבן? תקרא לזה שחור ולבן. הם שחורים, אנחנו לבנים” ושוב נוכחנו שאחמד שטיבי צדק כשאמר שאסור היה לנו להניח ל”חשאיים” האלה לעסוק בפוליטיקה, כי כשהם נחשפים לציבור במערומיהם האינטלקטואליים מבינים הערבים שלא היתה שום סיבה לפחד מהם. ויש בכך משום פגיעה אנושה בהרתעה של ישראל.
ושוב קמה סערה. אנשי ההסברה של הליכוד קיוו כי שוב נפל לידיהם “נאום צ’חצ’חים” של איזה דודו טופז חדש. רם בן ברק הזדרז להסביר כי לא הייתה שום משמעות גזענית לאמירה על “שחורים ולבנים”. אינני בטוח שהוא מודע אפילו לגזענות החבויה שלו. הוא “מלח הארץ” אמיתי, שנולד וגדל בנהלל, בסביבה של חלוצים ותיקים, ילידי הארץ, אנשי ההתישבות העובדת, שיחס ההתנשאות שלהם על העולים החדשים, רבים מהם בני עדות המזרח – היה סביבת גידולו . רבים מאלו אינם מודעים אפילו למה שספגו בילדותם. אבל גם אם נקבל את דבריו כפשוטם. שאין אפילו מיליגרם של משמעות עדתית להבדל שהוא מיחס ל”שחורים” לעומת “הלבנים” – התנשאות נתעבת יש כאן בודאי. כי מה הוא אומר? לא הבדל פוליטי בין שמאל לימין אלא הבדל בין טוב ורע. אנחנו מוסריים. אנחנו אנשי האור. ואילו מצביעי הליכוד הם ההיפך הגמור. הם אנשי השחור והחושך. לא עולה על דעתו כמובן שאפשר שהאמת הפוכה. כי ההתנשאות, כמו הגזענות, נוטלת מהמעריך כל יכולת שיפוט ביקורתי או אובייקטיבי. אין כאן שיפוט אלא התבדלות. “אנחנו” ו”הם”. ולכן אין כל הבדל בין מי שמתייחס אל עצמו כטוב יותר או נעלה יותר משום שעורו לבן , או אם הוא סבור שהוא “מואר” רק משום שדעותיו של האחר אינן טובות בעיניו, והופכות את האחר ל”חשוך”. “שחור”. ומאליו מובן כי “קבלת האחר” אינה אלא סיסמא נבובה בפיהם. הם שונאים את האחר ומסבירים במה הוא שונה מהם.
אבל מה לעשות? אנו חיים בדמוקרטיה. והמשטר הדמוקרטי שלנו מעניק כוח שווה בקלפי לימני ולשמאלני, ללבן ולשחור. רם בן ברק מודע לכך, כמובן. הוא יכול רק לכעוס, ולקוות כי יתרחש נס ובני האור ינצחו בקלפי את כוחות האופל. כי זה משטר דמוקראטי.
אבל לא כל אנשי השמאל הקיצוני מוכנים להשלים עם ההכרעה הדמוקרטית . זכורה כמובן אמירתו של אחד מראשי מפלגות הפועלים בארץ , יצחק בן אהרן, אחרי המהפך של 1977 : “עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה.” אבל למה לחפור בפרהיסטוריה? רק לפני שבוע קראתי ב”הארץ” את פרופ’ זאב שטרנהל האומר :”אכן, בחברה שבה שרת התרבות מסוגלת להכריז שאלוהים, ולא המצביעים בקלפי, הוא שמחליט מי יהיה ראש הממשלה, לחבית הטמטום אין תחתית.” נניח לרגע לשאלה עד כמה שרת התרבות שלנו היא באמת יראת אלוהים המאמינה כי רק הוא קובע את תוצאות הבחירות. נניח שאמונתה שלמה. והרי דתיים רבים מאמינים כי כל דבר עלי אדמות נקבע ונגזר בגזירת שמיים. מאין שואב שטרנהל את ההתנשאות הנתעבת שלו להגדיר אמונה דתית כ”טמטום”? האם הוא סבור שגם האפיפיור מטומטם? שגם הארכיבישוף מקנטרברי שקוע בתחתית חבית הטמטום? האם יעז לכתוב כך על המופתי של הר הבית?
אבל ההתנשאות הזאת של החילוני על כל מי שמאמין – מוכרת לעייפה. מה שאי אפשר לסבול כמובן מצידו של שטרנהל “המואר” ו”הליברלי” הוא המשך המשפט שלו : “האמת מחייבת לומר : הדמוקרטיה לא נוצרה בשביל אנשים כאלה”. כלומר : מי האידיוט שנתן אנשי הימין המאמינים באלוהים זכות הצבעה? הדמוקרטיה לשיטת השמאל הנאור – נועדה רק לעצמם. ולא לאחרים. לאחרים אין זכות לדמוקרטיה. אין הם באמת בני אדם שווי זכויות. אסור לתת להם זכות הצבעה. בייחוד אם הם הרוב.
בדמוקרטיה כל בני האדם שווי זכויות. פשיזם לעומת זאת גורס ישנם אנשים שנועדו להנהיג ויש אנשים שנועדו לעבוד את המדינה. שטרנהל, מחשובי החוקרים של הפשיזם והתנועות הטוטאליטריות באירופה , לא הבחין כנראה כיצד אימץ לעצמו מקצת מהרעיונות של נושאי מחקריו. ממש “מפחיד לזהות תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט…ומציאת עדות להם כאן בקרבנו היום”.
זה הגשר וזה הקשר בין הגזענות להתנשאות , וכמובן גם לדיקטטורה מבית מדרשו של השמאל.
כתבות נוספות
