הלילה יוצאים ממצרים!
פרופ’ אריה אלדד
“הלילה יוצאים ממצריים!” היתה הכותרת הראשית בעיתון “דברי הימים – חדשות העבר” שיצא לאור בירושלים לפני שבעים שנה. כותרת המשנה היתה “ששים רבוא נערכים בסוכות ומצפים לאות להתחלת המסע הגדול לארץ כנען”. כותרות נוספות בעמוד הראשון אמרו “מכת בכורות משתוללת” ” מהומות והתנגשויות במצריים : רעב כבד-העם מתפרץ למקדשים-הפגנות לפני הארמון” וגם “משה נפגש עם פרעה “. ובתחתית העמוד, במסגרת קטנה: “הודעה דחופה: בדרך בין רעמסס לסוכות אבד ילד… כותונת פסים חומה לבשרו ושער ראשו שחרחר ומסולסל , שמו שגיב בן חצרון הוא בן פרץ לשבט יהודה”.
העורך הראשי, וגם מי שכתב את רוב הידיעות , את מאמרי המערכת, הראיונות ואפילו את המודעות – היה אבי מורי. ד”ר ישראל אלדד. אבל כשהתפרסם העיתון – לא הופיע שמו עליו. באותן שנים , שנות השלטון הטוטאלי של בן גוריון ומפא”י, לא הצליח אבי למצוא עבודה. בן גוריון הורה לפטר אותו מעבודתו כמורה בבית ספר תיכון. אבי היה חבר מרכז לח”י, והדברים שכתב בספרו “מעשר ראשון”, על שנותיו במחתרת, והפובליציסטיקה החריפה שלו ב”סולם – למחשבת חירות ישראל” שהוציא לאור לאחר קום המדינה – היו דברי ביקורת מצליפים בבן גוריון ובממשלת ישראל. אלו הביאו את ראש הממשלה להורות על פיטוריו מבית הספר. אבי עתר לבג”צ נגד הפיטורין, וזכה. בג”צ “שייב ( שמו הקודם) נגד מדינת ישראל” נלמד עד היום כחלק מתכנית הלימודים באזרחות בנושא חופש הביטוי. אף שבג”צ פסק לטובתו – לא נמצא מנהל בית ספר שהסכים להעסיקו , בידיעה שבן גוריון אינו רוצה בכך. אז הוצע לו לערוך את “דברי הימים – חדשות העבר” ובלבד ששמו לא יופיע על העיתון…רק במהדורות הבאות תוקן העוול הזה.
“הלילה יוצאים ממצריים”. כתב אבא שלי. הוא ידע להפוך את מאורעות העבר מהיסטוריה מאובקת למאורעות חיים ומשמעותיים להווה. כך ניהל את ליל הסדר במחנה העצורים בלטרון, עם מאות אסירי המחתרות בכלא, וכך ערך את הסדר בביתנו.
לפני שנים אחדות ערך יהודה עציון בכישרון רב את “הגדת אלדד”. הגדה של פסח, ככל משפטה וחוקתה, כשאת דברי ההגדה מעטרים סביב קטעי מאמרים שכתב אבי על פסח , חירות וגאולה. המאמרים השלמים צורפו כנספח בסוף ההגדה. וכך כתבתי אני בפתח ההגדה :
“ילד הייתי על ברכי אבי, לומד אִתו פרשת השבוע, הולך אִתו לטייל ב’עמק המַצלֵבָה’ הסמוך לביתנו בירושלים, והוא מראה לי קן נמלים, ושיירות שיירות טוענות משאן להכין לַחורף. ילד הייתי כשלימד אותי לשחק שחמט, וידע גם לתת לי לנצח; ילד הייתי כשהייתי הולך עִמו לבקר את הסנדק שלי, ר’ אריה לוין, ובזכותו זכיתי ללטיפת ידו על לחיִי; ילד הייתי כשהייתי שומע את הוויכוחים בַּבית עם אורחים נכבדים וגם עם עלומֵי שם, את הרמות הקול ואת הלחישות. ילד הייתי כשהייתי רואה ושומע את באי ביתו מאזינים לדבריו בנושאֵי עם ומדינה; ילד הייתי כשירדתי עִמו “להוריד את הזבל”, שם פגש את השכן, הפילוסוף וחוקר הקבלה – שאף הוא ירד והפח בידו – והם עומדים יותר משעה אצל מכלי האשפה ועוקרים הרים…
אך רק פעם בשנה ראיתי אותו – מלך.
ומלכותו בליל הסדר בנתה נדבך מרכזי בתודעתי כיהודי החותר לגאולת עם ישראל בארצו, וכָמֵהַ לבניין הבית. כשהיה אבי מורי מסב בראש השולחן – היה מביא אליו את כל הדורות של היהודים שישבו לסֵדר הפסח מאז יציאת מצרַים. אִתנו הסבו אנוסים שיצאו מִמרתפיהם, ומפקדי מרד בר כוכבא, אשר לשיטתו של אבא עסקו בליל הסדר עצמו גם בתכנון המעשי של המכות שיש להנחית בָּרומאים: האם לרכז מאמץ או לפצל אותו למאות רבות של מכות קטנות – עד שבאו תלמידיהם להזהירם כי אור היום מפציע, והאויב אורב.
אל השולחן הובא בתחפושׂתו של לָבָן הארמי גם הנציב הרומי האכזר, אלבּינוס הרומי, כדי “לגמור עִמו חשבון” היסטורי; וגם את קפטן קלוּא – מפקד מחנה המעצר הבריטי בלטרון, בו “ישב” אבא בימי מלחמת המחתרת לגירוש הבריטים מן הארץ – גם אותו הזכיר אבא כשֶשר את ‘חד-גדיא’. וגם אביו שלו הסב עִמנו בלֵיל הסדר, והניגון שלו לַ’הלל’ הוּשר מפי אבא, וקולו היה משתנה אז, והייתי משול כמי שזוכה לשמוע את קולו של סבא, שלא זכיתי להכירו מעולם, ואני נושא את שמו. וכשאמר אבא “דיינו” לא שכח להציב את סימן השאלה בסופו, ולתמוה איך יכול היה להיות די לנו אם לא היינו באים בשערי הארץ, לא מתנחלים בה, ולא בונים את בית מקדשנו… ואז היה נזכר במקסי הקטן, תלמידו, בן למשפחה יהודית יחידה בכפר נידח בפולין, שידע לשאול . ואף הילד ההוא, (מי יודע מה עלה בגורלו), היה מסב עִמנו מִדי שנה אל שולחן הסֵדר.
וכשהיה אבא שולח אותי לפתוח את הדלת לאליהו, ידע לנסוך בי את הרֶטֶט ואת הביטחון כי בוא יבוא, ועִמו ‘אליהו’ רבים – משיחים בני יוסף – שנפלו בדרך אל הגאולה והם בגופם לא זכו… מחדר הסֵדר שמעתי את קולו משורר “והיא שעמדה”, וידעתי שלא אחד בלבד קם עלינו לכלותנו, וגם בדור הזה חייבות עינַי להיות פקוחות, כי גם בדורֵנו קמים עלינו לכלותנו, ואנו מצוּוים להילחם בשונאינו, ואז יציל אותנו הקדוש-ברוך-הוא מידיהם.
כל לֵיל מלכות כזה היה חד פעמי, וההגדה היתה תמיד הבסיס לספר ביציאת מצרַים – אך לעולם לא היה דיינו בַּהגדה, ותמיד התחדשו חידושים, חלקם על שֶהיה וחלקם על שֶהוֹוֶה; האקטואליה נמשכה ברצף אחד של מאבק עם ישראל לחֵרות וגאולה, מן העולם ועד העולם. כל אשר היה – שב והתרחש בליל הסֵדר, וכולנו חשנו כי ממש הלילה, אנו יוצאים ממצרים.” עד כאן – מה שהקדמתי ל”הגדת אלדד”.
ולכן מתבקש לכאורה ללכת בשיטתו, ולעסוק עתה באקטואליה של ההגדה. מיהם ארבעת הבנים בדורנו? יש לנו שפע של רשעים, ותמים ומטומטמים ומיתממים, והמון כאלו שאינם יודעים אפילו לשאול את השאלות הנכונות. ורק החכם – חסר. ומי הוא בימינו פרעה? ואיך לעינינו מתגשם הכתוב ” בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצריים”, ואבא שלי היה אומר : אל תאמר “יציאת מצריים” אלא “הוצאת מצריים”. כי לא היה די, כמעט אף פעם לא היה די בציונות כדי לגרום ליהודים לעלות ארצה, והיה צורך באסון, בהשמדה, בגירוש, או במלחמה כמו זו המתחוללת לעינינו באירופה – כדי לגרום ליהודים להיזכר מי הם ומהי מולדתם האמיתית ולעלות. ואיך, במציאות הפוליטית שלנו ,ראוי לשאול דוקא “מי לא נשתנה” כי רוב מנהיגינו שהצהירו והבטיחו – השתנו מאד מיד בהגיעם לשלטון. אבל – כיוון שכל אחד ואחד מצווה לספר ביציאת מצריים, ומה משמעותה לימינו- אניח לכל אחד ללמוד ולהפיק את לקחיו שלו.
חג שמח יהודים. לגאולה שלמה.
כתבות נוספות
