הכניעה, החרפה והמלחמה
כששמע צ’רצ’יל על כניעת צ’מברלין להיטלר בועידת מינכן ב1938 הוא כתב אליו : יכולת לבחור בין חרפה למלחמה. בחרת בחרפה, עתה תקבל מלחמה”.
החטא הקדמוני היה באוסלו. כאשר רבין ופרס האמינו שרב-מרצחים וארכי-מחבל כיאסר ערפאת הוא איש שלום. ש”הארגון לשחרור פלשתין” שהוקם ב1964, שלוש שנים לפני “הכיבוש” – בעצם רוצה רק מדינה בגבולות 67 ויסכים לוותר על המלחמה בישראל , שהיא הטעם היחיד לקיומו. הם נכנעו לטרור. הכניסו ארצה אלפי מחבלים על מפקדיהם ונשקם, העניקו להם דריסת רגל בארץ ישראל והכרה ב”זכויות הלגיטימיות שלהם”. אז החלה הגלישה במדרון שאנו מתרסקים בו היום. וכשהחלה ההתדרדרות לא קמו מנהיגי ישראל לחסל את ערפאת וארגון הטרור שלו – אלא חשו לרצותו, לפייסו, להציע לו עוד. פרס ונתניהו מצאו בערפאת ידיד נפש , להתחבק ולהסתחבק איתו . אף שהיו לו אינספור הצדקות להצהיר על ביטול ההסכמים – נתן נתניהו לערבים את העיר חברון, ועל פי הסכם וואי עליו חתם – גם 13% משטחה של ארץ ישראל.
הסכמי אוסלו היו פשע של כניעה לטרור הערבי. האינתיפדה השניה שפרצה אחריהם היו תוצאה ישירה ובלתי נמנעת . ישראל טבעה במבול דמים ומנהיגיה היו אמורים להבין עם מי יש לנו עסק. אבל אהוד ברק ואחריו אריאל שרון, אף שהבינו היטב שהרשות הפלשתינאית היא ישות טרור אויבת, נמנעו מחיסולה. ברק היה מוכן לתת לערפאת עוד ועוד, גם מעבר למה שהציע בקמפ דייויד. שרון עוד הרחיק לכת הרבה יותר. עקר יישובים ונסוג מרצועת עזה. בכך הוכיח לאויב הערבי שאפשר לגרש אותנו בכוח. שרון שיקר לעם ישראל בלי למצמץ : הנסיגה תשפר את מצבה הביטחוני של ישראל, אנחנו נגרש שמונת אלפים מתנחלים ו”נתנתק מעזה”. ואם הם יעיזו לירות עלינו משם – נכה אותם מכה איומה. דברי רהב ושקר, הבטחות חלולות. ממש כמו אחרי אוסלו.
אחריו בא אולמרט שרצה לעשות בדיוק אותו דבר ביהודה ובשומרון. נס נעשה לעם ישראל – והמלכודת המשפטית נסגרה על לוקח השוחד אולמרט לפני שהצליח לגרום לנו אסון.
לאחר העקירה והנסיגה מהרצועה השתלט עליה החמאס . אין להניח ש”מר ביטחון” אריאל שרון לא הבין כי כאשר הוא נותן למחבלים שטח וחופש פעולה – האויב לא ינצל את החולשה, הכניעה והנסיגה. כך הוקמה מדינת חמאס בעזה. ומאז , למרות הבטחותיו של שרון לשיפור המצב הביטחוני – אינספור “סבבים” של ירי רקטות מעזה אל כל חלקי הארץ, ומבצעי תגובה : “גשם ראשון”, “חץ דרומי”, “גשמי קיץ”, “אלוני הבשן”, “פרי סחוט”, “ענני סתיו”, “ריח אורנים”, “חורף חם”, “עופרת יצוקה”, “עמוד ענן”, “צוק איתן” ועכשיו – “שומרי החומות” . ובין מבצע לסבב – “זליגות” ו”תקלות” ו”ארגונים סוררים” – זנחו מנהיגי המדינה את התחייבויותיהם להשמיד את החמאס, להרוג את איסמעיל הניה, להרתיע את האויב.
מומחים חלוקים ביניהם מה הסיבות להתלקחות הנוכחית : התסכול של החמאס מביטול הבחירות לרשות הפלשתינאית, התקדמות ההליכים המשפטיים בשייח ג’ראח וקביעת בתי המשפט כי יש להחזיר את הבתים בשכונת שמעון הצדיק לידי בעליהם היהודים, הרמדאן כ”תקופה רגישה” , הר הבית כ”מקום נפיץ”. כל אלו אינם אלא קשקושים מלומדים של מי שמסרב להבין כי אין טעם לחפש סיבות מיוחדות לכל קרב במלחמת מאה השנים בין היהודים והערבים בארץ ישראל. אבל היו חולי-שנאה-עצמית בקרבנו שלא הסתפקו ב”הבנת” הערבים, והאשימו דווקא את היהודים במלחמה הנוכחית: מחסומי המשטרה בשער שכם, צעדת ארגון להב”ה, ביקורו של בן גביר בשכונת שמעון הצדיק, מצעד הדגלים, וכמובן – פריצת המשטרה אל הר הבית כדי לבלום אלפי פורעים על ההר. השמאלנים המעוותים לא היו לבד. גם “מומחי ביטחון”, שוטרים בדימוס, ואנשי שב”כ בגימלאות הסבירו שאנחנו אשמים. קראו לכניעה ול”הכלה”..
התקשורת פמפמה את המסרים העקומים האלה. המשטרה נבהלה והסירה את המחסומים משער שכם. השתוללות הזעם הפכה לפרעות שמחה . הערבים זיהו ממשלה מהססת, הריחו חולשה, ודהרו לעימות הבא. לניצחון הבא. אז מנע נתניהו עליית יהודים להר הבית ביום ירושלים, והסיט את מצעד הדגלים משער שכם. בחר בחרפה – וקיבלנו מלחמה.
הערכות מצב של אמ”נ ו”גורמי ביטחון” היו כי פני החמאס אינן להסלמה. מי שהמליץ לממשלה ” להכיל” ירי של מספר רקטות מעזה – לא ידע ולא הבין מה מתכנן החמאס ליום ירושלים. ומשזוהתה כוונת החמאס – נמנעו נתניהו וגנץ מלאשר תקיפה מונעת, לחיסול כל ראשי החמאס והג’יהאד, להשמדה מוקדמת של כל בנק המטרות. מי שלא הבין שערבי חצוף הסוטר ליהודי ומעלה סרטון לטיק טוק מעודד אלפי פורעים ערבים לצאת לרחובות לזרוע הרס וחורבן, ולנסות לרצוח יהודים בבתיהם – לא הבין כלום, לא למד כלום במאה השנים האחרונות. מי שאינו מבין שאת הטרור הערבי בירושלים היה צורך לשבור ביד ברזל : בעוצר, במעצרים המוניים, וכך בעכו, ובאום אל פחם , ברהט ובלוד – הוא זה הנושא באחריות ובאשמה להתלקחות הנוכחית. כי את הקטר הדוהר מולנו עתה אפשר היה לחסל כשהיה עוד קומקום קטן. רק מי שלא הבין ש”התנועה האיסלמית” מגייסת את תומכיה להשתולל בהר הבית, ומסיתה במסגדים את הפורעים בלוד – יכול היה להטיף לצרוף מנסור עבאס לממשלה.
מי שלא הגיב לפני חודש לגל הצתות הרכב של יהודים בלוד וראה בהן אירוע פלילי – עודד את הפורעים הערבים להצית בתי הכנסת , מדרשות, ניידות משטרה, ולנסות לרצוח יהודים בעיר. הכניעה, “ההכלה” ההתרפסות בפני הערבים – הם שעודדו את הגייס החמישי שבתוכנו לפתוח חזית שניה בכל הארץ בשעה שהחמאס תוקף מדרום. מי ש”הבין” את הפורעים הערבים שהיכו את הרב מאלי ביפו וקשקש על “ג’נטריפיקציה” במקום לזהות את מגמת האויב הערבי שבתוכנו ולטפל בו כאויב – צריך עכשיו “להבין” גם את הפורעים בעכו, את המחבלים בלוד, את כנופיות הבדואים בדרום. מי שחשב שכניעה לערבים בירושלים תרגיע את הרוחות – הוא שמאלני מעוות או מטומטם חסר תקנה. ואם באמת היו בין ראשי מערכת הביטחון כאלו ש”הזהירו כי קיום אירועי יום ירושלים במועדם עלול להבעיר את השטח” – ראוי להחליפם בכאלו המבינים איפה אנחנו חיים.
בתרבות המוסלמית נחשב הרמדאן נחשב לחודש של קדושה אחווה ושמחה בשעות היום אסור לאכול, לעשן, לקיים יחסי מין . אין חתונות ברמדאן אבל בתוך שלל האיסורים לא מצאתי איסור על מהומות דמים, פרעות,ומאות רקטות על ערי ישראל. להפך. רצח יהודים נחשב כנראה להידור מצווה מיוחד ברמדאן, ואצלנו מלהגים על “חופש הפולחן”.
מגישי תכניות רדיו וטלויזיה תהו בשידור חי “איך הגענו למצב הזה?” ושכחו את תרומתם העצומה לעיצוב דעת הקהל וללחץ על נתניהו וגנץ : להכיל, לא להסלים, לא לתת תירוץ, לא להבעיר את השטח. וכשזה התפוצץ בפנינו – גלגלו עיניים.
בימים אלו יש בעיקר סיבה אחת להודות לאלוהים : על העיתוי של המלחמה הזאת. יותר ויותר יהודים בארץ ישראל מבינים עכשיו כי ממשלה ציונית בישראל אינה יכולה להישען על הגייס החמישי מבית. מי שהשלה את עצמו כי ערביי ישראל רוצים להשתלב, להיות חלק מהמערכת הפוליטית, שהם ויתרו על המאבק הלאומי שלהם – סובל עתה מהתרסקות האשליות הללו בכל רחבי הארץ. מהבדואים הפורעים בנגב ועד לגליל.
פתחנו בצ’רצ’יל – ונסיים באיינשטיין : “יש שני דברים אינסופים: היקום וטיפשותו של האדם. ואני לא בטוח לגבי היקום.”
(צילום דובר צהל)
כתבות נוספות
