הכניעה ביום ירושלים
פרופ’ אריה אלדד
בעוד כשבועיים, בכ”ח אייר, נחגוג את יום ירושלים. התאריך נקבע בחוק, לציון שחרור ירושלים ואיחודה במלחמת ששת הימים, לפני חמישים ושתיים שנים.
אני, שנולדתי לאחר קום המדינה, גדלתי בעיר מחולקת, שסועה, ובלבה חומות וגדרות תיל וצלקות מלחמת העצמאות, וגרוטאות ומוקשים בשטחי ההפקר בין שני חלקי העיר. הייתי משוטט לאורך הקו העירוני , כמוכה קיבעון: לראות מה שמעבר. את הבתים והרחובות והמכוניות והאנשים הנראים מרחוק. את הליגיונרים אדומי הכפיות על החומה ואת הנשים התולות כביסה בגגות אבו-טור. את מכוניות משקיפי האו”מ החוצות כאילו בדרך הטבע את מעבר מנדלבאום ונעלמות ברחובות הפלנטה הרחוקה ההיא.
ואז – במהלך יומיים וחצי של לחימה שחררו לוחמי הצנחנים וחטיבת ירושלים, והשריונאים של הראל שבאו באיגוף מצפון – את העיר. מוטה גור הודיע בקשר :”הר הבית בידינו”. וכל העם והארץ רטטו ודמעו. ויכולתי לעבור אל חציה השני של העיר. מושא חלומותי.
הקרב תם אבל המלחמה על העיר רחוקה מסיום.
בהר הבית צריך להיות מונהג הסדר חלוקת הזמן והשטח כמו במערת המכפלה: שבת וחגי ישראל שלנו, ששי וחגי איסלם שלהם וכל השאר – חלוקת השטח. יום ירושלים צריך היה להיות יום שרק יהודים רשאים לעלות בו להר הבית, כל היום, דרך כל שערי ההר, לציין את שחרורו, לשאת בו תפילה ולומר שם הלל שלם בשם ובמלכות. אבל השנה הודיעה משטרת ישראל כי דווקא ביום ירושלים יהיה הר הבית סגור לעליית יהודים. למה? כי יום ירושלים השנה חל ימים אחדים לפני עיד אל פיטר, החג המציין את תום חודש הרמדאן. “מדובר בימים רגישים”, סבורים במשטרה.
ובכן – אפילו לא חג מוסלמי שחל ממש ביום ירושלים, ורבבות מוסלמים צפויים לעלות בו להר להתפלל. אפילו לא תירוצים לוגיסטיים של עומסי מבקרים וחשש מחיכוך בין אלפי יהודים לרבבות ערבים. סתם : ” ימים אחדים לפני”.
לפני ימים אחדים עליתי להר הבית בשעות הבקר. שלוש שעות מוקצבות לביקורי יהודים בהר בימי הרמדאן. בשאר השנה – יש גם שעת ביקור בצהריים. הביקור היה רגוע ושליו. אין מורביטון ואין מורביטאט. תודות למשטרת ישראל. אבל אותה משטרה – מן הסתם בעצת השב”כ ולא בלי אישור נתניהו- הודיעה כי דווקא ביום ירושלים – יום שיא מבחינת עליית יהודים להר – תיסוג זכותם של היהודים לעלות להר, זכות יסוד חקוקה המעוגנת בחוק יסוד “כבוד האדם וחירותו”, מפני חשש המשטרה ממהומות. ולא מדובר במידע מודיעיני חשאי המתריע מפני מהומות מאורגנות מראש. מדובר בסוג של “הוראת קבע” . הרי בג”צ כבר קבע שוב ושוב כי יהודי רשאי להתפלל בהר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, אבל משטרת ישראל תעצור מיד כל יהודי שיעיז לשאת תפילה , והיא מתבססת על קביעת בג”צ : איסור התפילה הוא חוקי רק ככל שהוא נדרש לשמירה על הביטחון. ותמיד, אבל תמיד, בטוחה המשטרה שמניעת תפילה דרושה כדי לשמור על הביטחון. אז מה הועיל בג”צ בתקנתו? קביעתו ריקה מתוכן.
שני דברים ראויים להיזכר בהקשר זה. בג”צ הורה למשטרה להיערך לקיום מצעד הגאווה בירושלים גם כשהיה חשש למהומות דמים ( וזכור רצח שירה בנקי ז”ל). חשש למהומות? תביאו חמשת אלפים שוטרים. כי תפקידה של המשטרה הוא לאפשר קיום המצעד שהוא בגדר חופש הביטוי. למה לא הורה כך בג”צ למשטרת ישראל במפורש גם כשמדובר בתפילת יהודים בהר?
ובעניין “האתראות הביטחוניות” ראוי להזכיר גם כי לאחר מהומות אוקטובר 2000, ופרוץ האינתיפאדה השנייה, נאסרה לחלוטין עליית יהודים להר. השב”כ הזהיר כי במקרה כזה – יפרצו מהומות דמים. מיליארד מוסלמים יצעדו לירושלים. לשבחו של מי שהיה אז השר לביטחון פנים, צחי הנגבי, ייאמר כי לא נבהל מהאיומים ששום מידע מוצק לא הסתתר מאחריהם. ההר נפתח – ולא קרה כלום.
המשטרה והשב”כ משחקים כאן משחק בטוח : תמיד כדאי להלך אימים. אם יתבדו – איש לא יתלונן. אבל אם לא יזהירו ויתחוללו מהומות – איש לא יקום להגן עליהם בועדת החקירה. ולכן סוגרים את ההר. אחרי הכול – הרגשות הדתיים והלאומיים של היהודים הן בתחתית שרשרת המזון. אפשר לרמוס אותם ולהניח לערבים לשלוט בהר. ממש כך מתכוונת המשטרה גם להגביל את “ריקוד הדגלים” של בני הציונות הדתית ביום ירושלים. במסורת שהחלה אחרי מלחמת ששת הימים נערכת תהלוכת רבבות צעירים ודגלים בידיהם, כשהם סובבים את חומות העיר העתיקה וצועדים ברחובותיה בואכה הכותל המערבי. בכל שנה מזהירה המשטרה מפני התלהטות הרוחות במעבר התהלוכה דרך הרובע המוסלמי. והשנה “כי זה ממש קרוב לסוף הרמדאן” מתכוונת המשטרה להגביל את המצעד, למנוע או לצמצם מאד את המצעד בעיר העתיקה. שירקדו בכותל.
אלא שעבירה גוררת עבירה ונסיגה מביאה נסיגה עמוקה ממנה. כיון שמדינת ישראל בורחת מהר הבית – גם בכותל לא תיעצר. הרי חאג’ אמין אלחוסייני – מנהיג הלאומנות האיסלמית הג’יהאדיסטית בארץ ישראל, “המציא” קדושה מיוחדת לכותל המערבי גם למוסלמים. הם קוראים לכותל “אל בוראק” על שם הבהמה המעופפת עליה רכב מוחמד בחלומו עד הגיעו אל “המסגד הקיצוני” , על פי המסורת שלהם – זהו מסגד אלאקצה אשר בדרום הר הבית. ולמה הכותל המערבי הוא “אל בוראק”? כי שם, על פי חוסייני קשר מוחמד בחלומו את הבהמה. עד שמינו אותו הבריטים למופתי הגדול של פלסטיין – נקראה דווקא קטע בחומה המזרחית של הר הבית “אל בוראק”. אבל כשניסה חוסייני למנוע מהיהודים להתפלל בכותל – היה זקוק בדחיפות לקדושה מוסלמית לכותל המערבי. מיד הכריז כי על פי מקורות עתיקים המצויים בידיו – דווקא אצל הכותל המערבי קשר מוחמד את הבהמה. הרי באמת אין קושי מיוחד בהעתקתה של בהמה שעופפה בחלומו של מוחמד לפני 1300 שנה. חג’ אמין חוסייני קבע שלט בסמטא שהרחבה הצרה של הכותל המערבי בימי המנדט היה חלק מממנה – וחסל. מעתה גם הכותל המערבי קדוש למוסלמים. כבר עתה , בשיא חוצפתם הם מגישים תלונות למוסדות האו”מ על חפירות ארכיאולוגיות ברחבת הכותל, ומפעילים לחצים באמצעות ירדן סעודיה ותורכיה על כל צעד ברחבת הכותל.כך אימץ אונסק”ו ב2016 את השם. אין יותר “הכותל המערבי” הקדוש ליהודים – יש רק “אל בוראק” מוסלמי. כך עומד לו שם כבר שנים רבות גשר עץ רעוע אל שער המוגרבים כי “הם לא מרשים” לממשלת ישראל להחליפו בגשר ברזל. ומי שנכנע להם בהר הבית – שב ונכנע ברחבת הכותל וקשה לראות איפה עוצרים במדרון החלקלק הזה. כי הנה ראינו : ביום שחרור ירושלים הקרוב, יום הניצחון על הערבים גולשת הכניעה לערבים מהר הבית, לוחכת את הכותל, ומתפשטת אל כל שטח העיר העתיקה.
נדרש בדחיפות : ראש ממשלה עם עמוד שדרה לאומי מפלדה. לא מה שיש לנו עכשיו, זה שאינו מגלה אפילו סימן שזה מעניין אותו.
כתבות נוספות
