היחסים העדינים
פרופ’ אריה אלדד
נשיא ארה”ב ביידן השלים כמעט את הרכבת הממשל החדש. שיבוצם של כמה מאנשי המפתח של אובמה במערכת הזו – אינו מבשר טובות לישראל. יש כבר המכנים את ארבע השנים הבאות “הקדנציה השלישית של אובמה”. מזכיר המדינה שלו, ג’ון קרי, אמנם לא שב למשרדו אולם מונה שר לענייני משבר האקלים. סוזן רייס שהיתה היועצת לביטחון לאומי מונתה לטפל במשבר הפנימי בארה”ב. וונדי שרמן שהיתה תת-מזכיר-המדינה וטיפלה בהסכם הגרעין עם איראן קודמה ועתה היא סגנית שר החוץ . שלושה אלו היו בימי אובמה שחקנים ראשיים בסיוטים של ישראל. שרמן , שהיתה האדריכלית של שני הסכמי גרעין כושלים ( עם צפון קוריאה בימי קלינטון ועם איראן בימי אובמה) היא אולי המדאיגה שבהם, ועלולה להשפיע על ביידן לחידוש ההסכם הרע. הבוס שלה, אנתוני בלינקן, (שניהם יהודים, אגב) אמר השבוע כי איראן עשויה להיות במצב שבו תהיה – אם תחליט לעשות כן – במרחק שבועות אחדים מהשגת די חומר בקיע לנשק גרעיני. קשה לפענח אם המשמעות של הודעה זו היא אזהרה לאיראן ולעולם – או סוג של אליבי , לאמור : זה מה שקרה במשמרת של טראמפ. אנחנו כבר לא יכולים לעצור אותם.
על רקע זה חשובים מאד הדברים שאמר הרמטכ”ל כוכבי לפני שבוע: “אם הסכם הגרעין מ-2015 היה מתממש, איראן היתה יכולה להשיג לעצמה פצצה”. כוכבי אומר שאם ארה”ב תשוב להסכם זה “דבר רע ולא נכון מבחינה אופרטיבית ואסטרטגית…כל דבר שדומה להסכם הנוכחי הוא דבר רע שאסור לאפשר אותו.” את הסנקציות על איראן “חייבים להמשיך בכל דרך, מה שלא יקרה…חייבת להיות פעולה נמרצת שבסופה לא תהיה שום יכולת להסתער לעבר פצצה מצדם של האיראנים. ..הנחיתי את צה”ל להכין מספר תוכניות אופרטיביות בנוסף לתוכניות שקיימות.”
ההסתערות על כוכבי היתה מיידית. פוליטיקאים מהשמאל הפכו אותו מיד לביביסט. ותיקי המערכת הביטחונית שתמכו בימי אובמה בהסכם הגרעין ( בניגוד לעמדת נתניהו) הזדעזעו מהאפשרות שרמטכ”ל יכול דוקא לתמוך במדיניותו של ראש הממשלה. אפילו לא העלו על דעתם את האפשרות שזו תפיסת עולמו של הרמטכ”ל וטרחו לתלות בו חישובים זרים : מהמאבק על תקציב הביטחון ועד לקריצה לכיוון המערכת הפוליטית. נעזוב אותם. הם לא הבעייה שלנו היום.
הם גם לא הבעייה של נתניהו כעת. הוא ממוקד בבחירות הקרבות. בניסיון ליצור רוב פרלמנטארי מקרב המפלגות שיהיו מוכנות לשבת בממשלתו ( ואין רבות כאלה, כידוע) הוא נאבק למנוע אבדן קולות במחנה הלאומי. בעת כתיבת המאמר עדיין לא ברור אם יצליח לדחוק את סמוטריץ ( איחוד לאומי) חגית משה ( הבית היהודי) ובן גביר (עוצמה יהודית) לרשימה אחת שתצלח את אחוז החסימה. במאמציו אלו שלף נתניהו את פיתוי יום הדין : בניה בירושלים . אם תתאחדו – הבטיח לסמוטריץ, אאשר בניה בצפון ירושלים, בשדה התעופה הנטוש עטרות.
אני מצדד בלא סייג בחיבור כל רסיסי המפלגות בימין. לא כדי לעזור לנתניהו, אלא כדי לעזור לעם ישראל. אבל גם בהנחה שסמוטריץ אינו נלהב לחיבור – מדובר לכאורה בהצעה שקשה מאד לסרב לה. אבל רק לכאורה. סמוטריץ יודע יפה שעוד לא נולדה הבטחת בחירות של נתניהו לבנייה , לריבונות או להסדרה – שלא הופרה מייד כששקעו אחרוני פתיתי הקונפטי בערב הניצחון. אבל אני מבקש להאיר את עצם ההצעה שהיא התגלמות הציניות הפוליטית. נתניהו הוא מנהיג פרגמטי, לא אידיאולוגי. ביסודו הוא איש המחנה הלאומי. אביו היה ציוני מקסימליסט, מזכירו האישי של ז’בוטינסקי. הוא ודאי אינו משתוקק למסור את ארץ ישראל לערבים כדי שיקימו מדינה בלב המולדת שלנו. מדינה פלשתינאית אינה משאת נפשו, אך בתנאים מסויימים היא לגביו אפשרות מדינית . על כך כבר הכריז בנאום בר אילן, בקונגרס האמריקאי וגם באו”מ. אבל הוא ודאי אינו מתנגד אידיאולוגי להתיישבות יהודית בכל רחבי הארץ, גם ביהודה ובשומרון, ודאי בירושלים. רק שבכל רגע נתון בשנות שלטונו הארוכות – תמיד נמצאו לו סיבות לעכב את הבניה, לדחות אותה, להקפיא אותה. בדו”ח האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פורסם כי בתקופה שבין אוקטובר 2019 לספטמבר 2020 החלו בנייתן של 49,810 דירות חדשות במדינת ישראל. מהן רק 946 ( 1.9%) ביישובים הישראליים ביהודה, בשומרון ובבקעת הירדן, ירידה של 47% לעומת השנה שקדמה לה. כזכור מדובר בשנת שלטונו האחרונה של טראמפ. הנשיא שלא הפסיק להעתיר “מתנות” על ישראל. ועתה. דווקא עתה, כשמתקדרים השמיים מעל וושינגטון ואנשי אובמה ממהרים לחזור לעמדותיהם – דווקא עכשיו מוכן נתניהו לסכן את מערכת היחסים הרגישה עם הבית הלבן שעוד לא טרח אפילו לשוחח איתו , ולהכריז על נכונות לאשר את תכנית משרד השיכון לבניית 9000 יחידות דיור בעטרות.
ממה נפשך? אם זה מעשה ריבוני למופת. ציוני לעילא, חיוני ודחוף, חובה לאומית ממש – קום ובנה. ואם זהו מעשה שיגרום נזק ליחסינו העדינים וכו’ וכו’ – אל תבנה. אבל זהו מעשה נבלה פוליטי לעשות את האידיאולוגיה סחורה שכל תכליתה לקנות שלטון.
ולסיום נשוב אל מינויי ביידן. הרבה יהודים התמנו בממשל החדש. אבל הם באים ברובם מירכתי השמאל הדמוקראטי. יהדותו של ברני סנדרס לא הפריעה לו לאמץ מדיניות אנטי ישראלית בוטה. ביחס אליו ג’יי-סטריט הוא החוליה החסרה בין סמוטריץ לאיתמר בן גביר. יהודים כאלה ממנה ביידן. חלקם אולי מהסוג שעליו אמר השגריר לשעבר דייויד פרידמן שהם גרועים מקאפו ( והתנצל אחר כך). אבל כדי “לאזן” את היהודים הרבים בממשל החדש מינה ביידן גם אמריקאים ממוצא ערבי-פלשתינאי. אחד מהם הוא מאהר ביטאר, מי שהיה ראש סניף אונר”א בירושלים. כלומר גרוע מאויב גלוי . ביטאר מונה למנהל המודיעין במועצה לביטחון לאומי בארה”ב. זה האיש האחראי לקשר בין קהילת המודיעין האמריקאית – לבית הלבן.
בשנים האחרונות השתבחו ישראל וארה”ב בהידוק היחסים בין קהילות המודיעין. קשרים שאפשרו פעולות מורכבות ומוצלחות מאד. אחד ממרכיבי ההצלחה היה עדכון הדדי בעוד מועד לגבי פעולות, אם לא שיתוף פעולה ממש. נניח שבעקבות מתקפת רקטות קטלנית בדרום – ישראל מתכננת לחסל את יחיא סינואר. רק נניח. את הידיעה המוקדמת על המועד והשיטה תצטרך ישראל להעביר לשותפיה בקהילת המודיעין האמריקאית, כדי להבטיח שאמריקאים לא ייפגעו. שיתרחקו בעוד מועד. שיתגברו אבטחה ביעדים הרגישים שלהם. מה הסיכוי שמאהר ביטאר ימהר להעביר את הידיעה לנשיא ביידן ולא יעצור בדרך לשיחת טלפון קצרה כדי להזהיר את סינואר? רק שואל.
כתבות נוספות
